בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני שיהיה מאוחר מדי

יומן

תגובות

נפגשתי עם אהרן שבתאי לפני כחודשיים, אחרי שיצאו לאור שני תרגומיו האחרונים מן המחזאות היוונית הקלאסית: "נשי טרויה" ו"הלנה" לאוריפידס. זה היה בערב בביתו שברחוב אלכסנדר ינאי בתל-אביב, רחוב הנטוע לכל אורכו עצי עבות ירוקי עד המצלים עליו ומסווים את הכיעור התל-אביבי הרגיל של הבניינים ומעניקים להם מראית עין של שכונה אירופית.

מן הטרחנות המאפיינת תכופות כל כך את העוסקים בקלאסיקה היוונית ובפילולוגיה של השפות הנקראות מתות, שבתאי לא קיבל אף לא עשירית הקב. בהביטי בו מדבר באוזני נתעיתי לחשוב בלי הרף שלא הוא המתרגם של עשרות יצירות המופת הללו של המחזאות היוונית שטרח להריק לעברית חיה וטבעית, שכן אין בו שמץ מן המלומד, והרבה מאוד מן המשורר. ואכן, הוא סיפר לי על תחילת דרכו כתלמיד בקלאסיקה בפאריס, וכיצד הפרתה הספרות היוונית העתיקה את שירתו שלו, גם ובייחוד זו הפוליטית. זאת ועוד: הוא סיפר כיצד פאריס של מרד הסטודנטים בסוף שנות השישים פקחה את עיניו לראות את האפשרות להיות בעל רוח חופשית ולא עוד הישראלי הקרתני שהיה.

בחודשיים שעברו מאז פגישתנו ועד עכשיו החל שבתאי בפרויקט תרגום שאפתני נוסף: האיליאדה להומרוס! כמה עשרות הטורים הראשונים של יצירת המופת הזאת מובאים כאן בפרסום ראשון. אחרי שקרא את ההגהות ששלחתי אליו, כתב לי במכתב הנלווה את המלים האלגיות הבאות: "אנשי העירייה עוברים פה הבוקר ומקצצים בלי טעם את כל העצים המסתעפים מעל לגינות ומקנים יופי כפרי לרחוב, והבית שלי שהיה אפוף ענפים ירוקים נחשף לגמרי לנוף השיכוני, וזה מעציב מאוד. יש פה שני עצים שטניה ואני שתלנו, ונשארו הגזעים".

הדברים האלה מסבירים, אולי יותר מכל מה שאמר לי בפגישתנו ההיא, את ההימשכות של שבתאי אל הקלאסיקה כאפשרות לחיות עוד ועוד את צער האובדן של העבר, ולהתפלש ולחזור ולהתפלש בצער האובדן הזה, דווקא על ידי החייאתו מחדש בעברית, בשפה שהיא כולה הווה. שכן שבתאי הוא מי שהשליך הצידה את שטת התרגום המליצית שהיתה נהוגה בדורות קודמים, שעל פיה חובה היתה להשתמש בשפת המקרא כדי לשחזר את השגב שבטקסט היווני הקדום. שבתאי ויתר על השגב מהסוג החיצוני הזה.

הפרדוקס הוא שכל כמה ששבתאי נראה בן זמננו בתרגומיו, כלומר עכשווי וטבעי וזורם מבחינה לשונית, הוא מתעב ביסודו של דבר את ההווה הסובב אותו, ועוזב אותו בלי הרף באופן דמיוני דרך עבודת התרגום. "אני מתרגם משמע אני בורח", הוא כמו-אומר לנו, "זה המפלט היחיד שנשאר לי מפני הכיעור".

וכך דומה, שכמו בגירסה עכשווית ל"תמונת דוריאן גריי", ככל שהמציאות האובייקטיבית, הפוליטית והאחרת, של הארץ הזאת נעשית מעוותת ונתעבת יותר, כך תרגומיו של שבתאי נעשים נפלאים יותר ומרגשים יותר, מהטעם הפשוט שהעבר הרחוק הוא בעיניו כמו הוודאות היחידה שנשארה לאנושיות, והקורא מרגיש דרך הטקסטים המתורגמים את תחושת הדחיפות שנוטע בהם שבתאי, הדחיפות לתרגם לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהברבריות תשתלט כליל.

שני מאמרים, של יואב רינון ויצחק לאור, דנים כאן בשני המחזות האחרונים של אוריפידס שתירגם שבתאי. ברוח האודיסיאה וכל האודיסיאות, וברוח החירות הנגזרת מהן, אנו מביאים כאן בפרסום ראשון את התרגום העברי של מה שהתקבע בעולם הערבי כהמנון המהפכה המצרית האחרונה.



אהרן שבתאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו