בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | יציאת מצרים בטכניקה של היצ'קוק

"שבת הגדול", אחרי מות

תגובות

אלפרד היצ'קוק, אמן המתח, הגדיר פעם את מלאכתו כך. כאשר יש סצינה שבה זוג אוכל ארוחת ערב במסעדה ופתאום מתפוצצת פצצה מתחת לשולחן, הצופה מופתע. אבל אפקט ההפתעה עובר אחרי זמן קצר. כדי לתפוס את הצופה ולגרום לו להיות מעורב במתרחש יש ליצור מתח. הצופה צריך לראות שיש פצצה מתחת לשולחן, לראות את הזוג אוכל, לראות את השעון מתקדם. כך יהיה מעורב בעניינים, ואף שדבר לא יפתיע אותו הוא יזדהה עם המתרחש ויעבור אתו את התהליך כולו.

יציאת מצרים בנויה כדרמת מתח שסופה ידוע מראש. עשרת המכות מסודרות מן הקל אל הקשה. המכה האחרונה, מכת בכורות, עתידה להתרחש על ידי הקב"ה עצמו, שיורד לתוך מצרים ועובר מבית לבית כדי להרוג את הבכורות. ברגע שהמצרים מוכים במכה האחרונה עתידים ישראל לצאת ממצרים. זה הרגע שיונצח לדורות וייחגג שנה בשנה בליל הסדר.

היצ'קוק רלבנטי לקוראים בסיפור היציאה ממצרים. אילו היתה היציאה ממצרים נעשית באחת לא היה האפקט מושג ביעילות כזאת. אך הציפייה לקראת הסוף המיועד, המעקב אחר התחנות השונות, מכה אחר מכה, מערבת את הקורא באופן רגשי למרות הפאסיביות שלו כצופה מן הצד, וגורמת לו לחכות במתח לסוף הידוע והטוב. סיפור היציאה ממצרים מצליח לעשות יותר מזה; הוא מצליח לשחרר את הקורא מן הפאסיביות שלו ולהכניסו באופן אקטיבי לתוך סיפור יציאת מצרים.

השבת האחרונה שלפני חג הפסח, השבת שאנו עומדים בה כעת, נקראת "שבת הגדול". רבו הפירושים מדוע היא נקראת בשם זה. קרוב לוודאי שהסיבה לכך היא הפסוק האחרון בהפטרה המיוחדת לשבת זו, כפי שהסביר המהרש"ל. ההפטרה מכינה את השומע לקראת ביאת הגואל האחרון בליל הפסח: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). "יום ה' הגדול" אינו חג הפסח עצמו שיחול השבוע, אלא יום הגאולה העתידה, שנבואתו של מלאכי צובעת אותה בצבעים אפוקליפטיים. גאולה זו, כך נראה, תבוא בחג הפסח ועל שמה נקראת השבת המבשרת את בואה: "שבת הגדול".

אף שהיציאה ממצרים היא אירוע המתקרב בקצב קבוע, יש מרווח מסוים של התכוננות והכנה לפני המכה הסופית. אחרי מכת החשך כמו נעצר התהליך הרציף. הקב"ה, שהתגלה עד עתה על כל צעד ושעל, מסתיר את פניו, ומשה מכין את בני ישראל לקראת מכת הבכורות. לביצוע מכה סופית זו יורד הקב"ה בעצמו אל ארץ מצרים, לא מלאך ולא שרף, ומנחית מכה טוטאלית עד כדי כך שבני ישראל צריכים להתגונן מפניה באמצעים מאגיים: מריחת דם הפסח על משקופי בתיהם.

אולי דווקא בגלל הטוטאליות של המכה האחרונה מושהה התהליך ההדרגתי והמתוח בכמה ימים ויוצר מעין סינקופה, שקט המקדים את המכה. אלה הימים של החושך הגדול שלפני הזריחה, של השריר המתוח לפני שחרור החץ; ימים שבהם נפער חלל ריק מנוכחות אלוהית רגע לפני חדירת הנוכחות האלוהית המוחלטת. הקורא המעורב בתהליך נותר וחצי תאוותו בידו. המתח אינו מותר והגאולה אינה מגיעה. במקומה בא פרק של המתנה.

אלה הם הימים של "והיה לכם למשמרת", שבהם מצווים בני ישראל להתכונן לקראת היום הגדול. משה מציב את גבולה המשוער של ההמתנה: "ויאמר משה כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (שמות יא, ד). את המרווח שבאמצע הוא ממלא בהוראות: יש לשאול כלים מיד המצרים, יש לקחת שה ולשמור אותו, יש לשחוט אותו ולמרוח את המשקוף בדם, יש לאכול את הבשר צלי אש על מצות ומרורים, יש לאכול אותו במותניים חגורות, מוכנים ליציאה לדרך ועוד ועוד. ולא רק הוראות קונקרטיות הנוגעות ל"פסח מצרים" מצווה משה, אלא אף הוראות לעתיד, ל"פסח דורות": כיצד יש לחגוג את יום יציאת מצרים, שעדיין לא התרחשה, מעתה ועד עולם. ההוראות לעתיד אינן מיועדות לבני ישראל היוצאים ממצרים, אלא לבני ישראל שבכל דור ודור - לנו, לקוראים. ההוראות המעשיות הן שממלאות את החלל שלפני הרגע הגדול.

נוכחותו הטוטאלית של הקב"ה אינה מאפשרת לאדם לפעול. כאשר הקב"ה הופך את מימי היאור לדם או מעלה מתוכם צפרדעים, וגם כאשר הוא עובר מבית לבית והורג את הבכורות, לא נותר לאדם אלא לשבת בביתו המוגן בדם הפסח ולחכות. גם הקורא עומד ומשתאה, מעורב באופן רגשי בנעשה, אך פאסיבי. אך כאשר הקב"ה נאסף אל מקומו ומכין את מכת הבכורות - אז נפתח פתח לאדם לפעול את פעולתו. האומנם יבוא הקב"ה ויוציא את העם ממצרים או לא? את הציפייה הדרוכה הזאת ממלאים מעשי האדם, הן בעיני בני ישראל במצרים בזמן "פסח מצרים", והן בעינינו, הקוראים ב"פסח דורות".

יש משהו במעשה, בביצוע הוראות בידיים, שמאפשר לאדם לעבור את הרגע, לשהות בתוך החלל הריק הזה ולדעת שהוא אינו עומד באפס מעשה אלא עושה משהו, מתכונן, לא אדיש. העצירה רגע לפני מכת בכורות מושכת את האדם אל תוך הסיפור וכמעט מכריחה אותו להפעיל את ידיו ולצאת מן הפאסיביות שלו.

"שבת הגדול" אינה גדולה בפני עצמה; אבל היא מציינת את המרווח שלפני בוא יום ה' הגדול, את ההווה שבו הקב"ה אינו נוכח, הווה של רגע לפני סצינת הסיום, שהצופה יודע במדויק כיצד היא אמורה להתרחש, אך היא מתעכבת ובמקומה נדרש האדם לקום ולבצע בשתי ידיו. ה"גדול" אינו היום אלא, אולי, האדם.

אולי זה תיאור מתאים גם לצורה הריטואלית ומרובת הפרקסיס שבה עוצב החג מאז ועד היום. חג הפסח מציין את הגאולה הראשונה אך גם את הגאולה האחרונה, העתידה לבוא. המציאות שאנו מתכנסים בה בצורה משפחתית לחגוג את הפסח היא המרווח שבין ההתגלות הראשונה לבין ההתגלות האחרונה, והיא מלאה במעשה. שבת הגדול היא הדרך אל ההתרה, רגע לפני פקיעת המתח, רגע שהאדם נדרש לקום ולהיכנס אל הסיפור.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו