בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר הוא קודם כל אדם חופשי

מילן קונדרה ממשיך לראות את הגיחוך בפוליטי, אבל נושאים כמו "אמנות הרומאן" וחשיבות החוויה האסתטית הוא לוקח ברצינות רבה מדי

תגובות

פגישה, מאת מילן קונדרה, תירגמה מצרפתית חגית בת עדה, הוצאת זמורה ביתן, 2011, 176 עמודים

כשמילן קונדרה מצטט את דברי פרנסיס בייקון על סמואל בקט, הוא רומז לאופן שבו הוא מצפה שיקראו את ספרו שלו: "כשאמן אחד מדבר על אחר, הוא תמיד מדבר (סחור-סחור ובעקיפין) על עצמו, ולכן יש עניין רב בחוות דעתו" (עמ' 18). אף על פי שמדובר בטיעון שגור, הערה זו מצביעה על הסיבה שרוב הקוראים ייגשו לספר, שהרי הם מעוניינים לדעת מה קונדרה חושב. המאמר המסוגר "סחור-סחור ובעקיפין" אולי נותן לספר שכזה ערך אסתטי. כלומר, ב"סחור-סחור" יש אולי דבר מה בעל טעם רב יותר ממה שאפשר למצוא באיזושהי הכרזת כוונות אמנותית ישירה, שאינה בוחרת את דרך העקיפין של דיון באמן אחר.

נושאים שונים מעסיקים את קונדרה ברשימות הללו, שנכתבו בעשרים השנים האחרונות (בצרפת הספר יצא ב-2009). חלקם, כמו ההיקסמות ממודרניזם והפוטנציאל האדיר של הרומאן, יהיו מוכרים למי שקרא מסות אחרות של קונדרה. נדמה שהתחום החשוב לו ביותר הוא המאבק בין האמנותי לפוליטי (הוא תמיד בוחר באמנותי). באנקדוטה מחייו בצ'כוסלובקיה, הוא מספר על ויכוח מר בינו ובין עיתונאי אחר על אודות הסופר הנערץ בוהומיל הראבאל:

"א' גידף אותו בזעם: איך הוא יכול להסכים שיוציאו לאור את ספריו כשעל עמיתיו מוטל צו האוסר עליהם לפרסם?... זאת התנהגות גועלית והראבאל הוא משטף פעולה. הגבתי, אף אני, בזעם: הרי זה חסר שחר לדבר על שיתוף פעולה. רוח ספריו של הראבאל, ההומור שבהם, הדמיון שבהם אינם אלא ההפך הגמור מהמנטליות השלטת בנו והרוצה לחנוק אותנו בכותונת הכפייה שלה... ספר אחד ויחיד של הראבאל משרת את חירות הרוח של הבריות יותר מכולנו על המחוות והצהרות המחאה שלנו" (עמ' 14-15).

לאחר זמן קונדרה מהרהר על הוויכוח הזועם הזה ונותן לו ממד אבסטרקטי עקרוני: "המחלוקת בינינו... היתה בסיסית ובלתי תלויה בנסיבות; זו היתה מחלוקת בין מי שהמאבק הפוליטי עולה בחשיבותו בעבורם על החיים המעשיים, על האמנות, על המחשבה, למי שבעבורם משמעות הפוליטיקה היא לעמוד לשירות החיים המעשיים, האמנות, המחשבה" (עמ' 115).

מרתק לראות את קונדרה מקבץ את החיים המעשיים למכנה משותף אחד עם האסתטי. הרי את היפה קושרים למה שאין לא ערך שימושי, יום-יומי (ערך ללא אינטרס מעשי הוא תנאי לשיפוט אסתטי אצל עמנואל קאנט, לדוגמה). הפוליטיקה, בניגוד למה שנדמה, אינה החיים האמיתיים, אלא היא אבסטרקטית. הפוליטיקאי חולמני ומנותק יותר מהאמן (אם משתמשים במלה "אידיאולוג" קל יותר להבין את טענתו של קונדרה, אבל אז היא הופכת אולי פחות מעניינת). הנאמנות לאמנות משמשת לו דרך להצדיק בין היתר חיבה גם לאמנים כמו לואי-פרדינן סלין הפאשיסט, או לסוריאליסטים הקומוניסטים, שהאידיאולוגיות שלהם גרמו לקונדרה ולעמו סבל רב במאה העשרים.

אולי עוד יותר מעניינת היא הדרך שבה קונדרה, שגלה מצ'כוסלובקיה בשנות השבעים, מצדיק את הישארותו בצרפת לאחר נפילת המשטר הטוטליטרי בארצו ואף את הבחירה לכתוב בצרפתית (בצ'כוסלובקיה, אינטלקטואלים רבים ביקרו אותו על בחירותיו, והאשימו אותו בנטישת עמו ובכתיבה בשביל המערב). באחת הרשימות הקצרות הוא מצטט את הסופרת הצ'כית ורה לינהארטובה, שאף היא עזבה לפאריס ועברה לכתוב בצרפתית. היא כותבת, וקונדרה מהנהן: "הסופר הוא קודם כל אדם חופשי, והחובה לשמור על עצמאותו אל מול כל אילוץ קודמת לכל שיקול אחר". אפילו על חשיבות שפת האם של הסופר לינהארטובה מערערת: "הסופר אינו אסיר של שפה אחת" (עמ' 110). בעיני קונדרה, ההתנתקות מהמדינה הצ'כית ומשפתה היא גם דרך להשיג חופש וגם סמל לחירות ההכרחית לכל סופר או סופרת, גם אם הם עדיין חיים בארץ לידתם.

ההומור, שאינו דווקא חלק מובן מאליו בתורות אסתטיות קלאסיות או מודרניסטיות, הוא מרכיב עיקרי במשנתו של קונדרה. הצחוק הוא חלק מחירות האמן אל מול העולם הפוליטי. שוב ושוב קונדרה קורא לעזרתו את פרנסואה ראבלה, "שהוא החלוץ, המייסד, הגאון של הלא-רציני באמנות הרומאן" (עמ' 73). חבל שאת ההומור הוא לא מפנה כלפי הנושאים הקרובים ללבו. נושאים כמו "אמנות הרומאן" וחשיבות החוויה האסתטית הוא לוקח ברצינות רבה מדי.

לרגעים קל ללכת שבי אחר קסם האמנות שקונדרה מתאר ואף מפיק בעצמו (במיוחד במסות על הספרות והאמנות של האיים הקריביים), אבל לרוב מצאתי את עצמי מתנגד להכרזותיו הנחרצות מדי, בין היתר בגלל חוסר ההומור העצמי ביחס לאסתטיציזם. חוקרי ספרות מרקסיסטיים ואחרים הצביעו פעמים רבות על כך שאהבת האמנות היא סוג של פוליטיקה (בורגנית), וכל אסתטיקה טומנת בחובה גם אידיאולוגיה. קונדרה, ביכולתו לראות את הגיחוך בפוליטי, היה יכול לתרום משהו בתפישת הפן הזה של האמנות, מנקודת ראות שמבקרי ספרות עם נטייה פוליטית אולי לא יכולים.

קונדרה מסוגל כמובן ללגלג על הממסד הספרותי. בחיבור ארוך על אנטול פראנס, קונדרה מגולל סיפור על השרירותיות וקור הלב של תיקון הרשימות השחורות של הספרות הצרפתית (רשימות שבהן פראנס נמצא במקום גבוה כפרסונה נון גרטה): "דבר זה קורה למעשה בלי הרף, ההעברות מרשימה אחת לאחרת, וזה בדיוק המקום שבו התמימים נופלים בפח" (עמ' 53). נחמד גם לצחוק על צעיר צרפתי שבוחן את קונדרה בסוף שנות השישים בעניין על בארת; הצעיר מתכוון לרולאן בארת ומקבל תשובה מתחכמת על התיאולוג קארל בארת. כן, על השיח סביב האמנות אפשר עוד להתבדח, אבל האסתטיציזם שלו, לפחות בספר הזה, הוא נושא חשוב מכדי להיות יעד לצחוק מתפרץ.



מילן קונדרה. הגאון הלא-רציני באמנות הרומאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו