בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשוקת הנקמה אומרת: זה אויבי. אך התשוקה אליו קוראת לו: אהובי

התמונה הרביעית מתוך המערכה השלישית של המחזה "לה סיד". תירגמו מצרפתית ניר רצ'קובסקי ותהילה מישור

תגובות

טיול בשבילי התיאטרון הצרפתי הקלאסי דומה מעט לטיול בשבילי ורסאי: לכאורה אין דבר זר יותר להווייתנו המודרנית מאותם חרוזים ממושטרים ושיחים גזומים בצורת משולש, דמויות לכודות בקודים נוקשים של כבוד ואלים ניצבים על כני שיש, תמונות מופרכות של ייסורי אהבה ודיוקנאות מצועצעים של בני אצולה. אולם האסתטיקה של "המאה הגדולה", כפי שמכונה בפי הצרפתים המאה של לואי הארבעה-עשר ושל מולייר, נותרה טמועה עמוק בתרבות הצרפתית עד ימינו, כמעין צופן גנטי שממשיך ומתגלה מבעד לכל גלגוליו המאוחרים של הגוף. וצופן זה נשען בחוזקה על אותם שלושה עמודים עתיקים: מולייר, ראסין וקורניי.

מבין שלושת אלה, פייר קורניי - שמבחינה כרונולוגית הוא הראשון (1606-1684) - אינו מוכר כמעט כלל בארץ ואף מחזה שלו לא תורגם עד היום לעברית.

הרעיון המרכזי שסביבו נעות עלילותיו ודמויותיו הוא אידיאל שקשה לתרגמו לא רק לעברית, אלא גם לצרפתית של ימינו: ה-"gloire". אין זו רק תהילה, תפארת או גבורה, כמשמעות המלה כיום, אלא מעין צו כבוד פנימי, שמתעלה מעל המוסכמות והכללים, מעל החברה והמנהגים המקובלים.

הדוגמה המובהקת לנפש הנקרעת בין צו ה-"gloire" ובין יצרים ותשוקות אחרים נמצאת במחזהו המפורסם ביותר של קורניי, "לה סיד" (Le Cid). מחזה זה, המבוסס על סיפור מנעוריו של הגיבור הספרדי הימי-ביניימי אל-סיד, נכתב ב-1636 וזכה להצלחה אדירה, בקרב הקהל הפשוט ובני האצולה גם יחד, ועודנו נחשב אבן-פינה של התיאטרון הצרפתי.

שימנה ורודריגו (או, בצורתם הצרפתית של השמות, שימן ורודריג) הם נאהבים, ומקווים להינשא. אולם כשנדמה שאושרם קרוב, מתרחש אסון: אביה של שימנה, הרוזן דה-גורמס, עולב באביו של רודריגו, ועל הבן מוטלת החובה לנקום את כבודו של אביו הזקן. הוא מוצא עצמו לכוד בין אהבתו לשימנה וחובתו לאביו (כלומר ה-"gloire" שלו), ומחליט לטובת האחרונה: הוא מזמין את הרוזן לדו-קרב, והורגו. אז מוצאת עצמה שימנה, בתורה, לכודה בין אהבתה לרודריגו ובין חובתה לאביה: עליה לדרוש מהמלך שהרוצח ישלם את המחיר, כלומר שרודריגו יוצא להורג.

המערכה השלישית (מתוך חמש), שהתמונה הרביעית שלה מובאת כאן, עוסקת ברובה בהתחבטויות המצפון של שימנה ורודריגו לאחר מות הרוזן. היא נפתחת בביתו של הרוזן, לשם בא רודריגו לאחר הקרב כדי למסור עצמו בידי שימנה. תחילה הוא מדבר עם בת הלוויה, אלווירה, כי שימנה נמצאת בארמון המלך, שם היא תובעת את ראשו. הוא מתחבא כששימנה שבה הביתה, מלווה במחזר המתחרה דון סנשו. דון סנשו מציע להרוג בעצמו את רודריגו, בלי לחכות לדין המלך. שימנה מסרבת לעת עתה. דון סנשו עוזב ושימנה שוטחת את צרתה באוזני אלווירה: עליה לרדוף את רודריגו עד שיומת, אך היא אוהבת אותו למרות הכל. במערכה הרביעית, הנודעת בדרמטיות שלה, מתגלה רודריגו ומציע לה להרוג אותו בו במקום. שימנה מזדעזעת ולאחר דין ודברים ארוך נפרדים השניים בדברי אהבה, אולם יודעים שגורל אהבתם נחרץ ושעליהם למות.

כנהוג בתיאטרון הצרפתי של המאה השבע-עשרה, סגנון הכתיבה קבוע ונוקשה, ומבוסס על האלכסנדרין: פסוק רעיוני שלם המורכב משני טורים חרוזים, בני שתים-עשרה הברות כל אחד. צורה נוקשה זו נשמעת לעתים מוזרה לאוזן מודרנית, אולם אי-אפשר להפרידה מן התוכן; האבירים הנקרעים בין אהבה וכבוד, כמו הנשים המתייסרות בין תשוקה לחובה, לא ימצאו את מקומם אלא בשבילי הגן הגזומים של ורסאי, כשבפיהם חרוז ולכובעם נוצה.

רודריגו

לרדף אותי? הלא חבל על טרחתך?

הנני. התכבדי, הרגיני ברצותך.

שימנה

היכן אני, אלוירה? מה רואות עיני?

רודריגו בביתי! רודריגו לפני!

רודריגו

שמחי בנקמתך, הכי בלא לחוס.

במתק אבדני שמחי ללא הסוס.

שימנה

אויה!

רודריגו

הקשיבי -

שימנה

אני מתה.

רודריגו

רגע קט.

שימנה

הנח לי כבר למות.

רודריגו

רק עוד מלה אחת.

ואחר כך, עני לי רק בחד חרבי.

שימנה

עדין מגאלת היא בדם אבי!

רודריגו

שימנה...

שימנה

את החפץ האים סלק,

החפץ שאת פשעך אלי זועק.

רודריגו

דוקא הביטי בו, את שנאתך רגשי,

לבי את כעסך, החישי את ענשי.

שימנה

דמי עליו.

רודריגו

כסיהו בדמי, וכך

תסירי מעליו עקבות דמך שלך.

שימנה

כמה אכזר לרצח יחד אב ובת;

את זה בחרב, ואת זו במחי מבט!

סלק ממני את החפץ המבעית:

אתה תובע קשב, אך אותי ממית.

רודריגו

אשמע למצותך. אבל עודי חפץ

שלחיי העלובים תשימי קץ.

כי אל לך לצפות, למרות כל רגשותי,

שאחזר בי כפחדן ממעשי.

שכן תוצאות הנמהרות והחמה

השפילו את אבי, כסו אותי כלמה.

אותה סטירה - עלבון נורא לאיש גדל לב -

עלבה גם בי. תבעתי ריב עם העולב,

נלחמתי, ונקמתי כך כבוד אב ובן.

הייתי שוב עושה זאת, לו נדרשתי כן.

אך דעי שמול כבודי וכבוד אבי השב

אהבתי אליך נאבקה זמן רב.

ראי מה רב כחה: גם מול עלבון אים,

יכלתי להסס האם עלי לנקם.

נקרעתי בין אהבתך ובין כבודי

וכבר כמעט נחמתי על פזיזות ידי;

אמרתי כבר שזעמי אותי סחף.

יפיך היה ודאי מכריע את הכף

לולא ידעתי שקסמך כה נאצל

שאיש ללא כבוד אינו ראוי לו כלל;

שגם אם חשת כלפי עד כה חבת אמת,

אהבת גבור: את הבזוי היית שונאת.

שלו ציתתי לצו אהבתך,

בזוי הייתי, ומבזה את בחירתך.

אחזר שוב על דברי, אף כי לבי נשבר;

וכל עוד הוא פועם, אשוב עוד ואמר:

פגעתי בך רק מכחו של הצווי

למחות את חרפתי ולך להיות ראוי.

נקי מחוב כלפי כבודי וכבוד אבי,

הריני לשלמו במלוא הנכונות;

שפכי דמי: עת להמית ועת למות.

אביך המת צוה לך את נקמת מותו

חלילה לי לגזל ממך את נקמתו.

דמיו קוראים לך להקריב על מזבחם

את זה אשר כבודו נצל בהשפכם.

שימנה

אני אויבתך, אך לא אוכל לטען

שלא צדקת כשמחית הקלון.

איני מאשימה אותך ביסורי;

אני רק מבכה את מר אסונותי.

ברור מה מצוה כבוד שכך רבב

על רגש חובתו של כל אמיץ לבב.

מלאת במלואה חובת איש אצילי

וכך הורית לי את חובתי שלי.

נצחון העקרונות יהי לי לדגמה:

כבודך הושב, נקמת אביך השלמה.

איך לא אנהג כמותך? גם לי יש אב לנקם,

וגם כבודי יזעק אם לא יושב עד תם.

על כי היית זה אתה, לבי כבד.

לו בנסבות שונות היה אבי אובד

היתה נפשי בענג חברתך מוצאת

כל נחמה שרק אפשר היה לתת;

ונגד מכאובי, מה רב היה כחה

של יד אוהבת שאת דמעותי מוחה.

אך בעקבות מותו יבוא מותך אתה;

זה נטל ההכרח שלו נפשי צותה.

אותו הכרח מחריד, המקצר חיי,

לפעל למען חרבנך במו ידי.

כי אל נא תצפה, למרות כל רגשותי,

שאמנע כפחדנית מחובותי.

אף שאהבתי רוצה בטובתך

בל יהיה כבודי פחות מזה שלך.

אתה ראוי לי, זאת הוכיח אסוני;

מותך יקבע כי ראויה לך אני.

רודריגו

מלאי את צו כבודך, ואל-נא תחששי:

הוא את ראשי דורש - והנה לך ראשי.

כשתקריביהו בשם צו כה נאצל

ימתק לו גזר דינו, ומאשר יפל.

אם תחת זאת לצדק האטי נמתין,

לך תגרם בושה, ולי ענוי-הדין.

אמות שמח אם ידך אותי תמית.

שימנה

אני אהובתך, ולא התלינית!

הצעת את ראשך, אבל האם עלי

לכרת אותו בלי קרב, ממש במו ידי?

אחר, ולא אתה, לי את ראשך יגיש.

עלי לרדף אותך, ולא להעניש.

רודריגו

אף שאהבתך רוצה בטובתי

בל יהיה כבודך פחות מזה שלי.

אם את נקמת אביך תתני ביד אחר,

שימנה חמדתי, יהיה כבודך חסר.

ידי, ידי שלי, את העלבון נקמה,

ידך, ידך שלך, תנקם רק היא עצמה.

שימנה

אכזר! אל תתעקש לתת את עזרתך.

אתה נקמת בלי עזרה את נקמתך.

אלך בדרכך, גאה מכדי לסבל

שחלק מכבודי בחלקך יפל.

בודדת אנצח במערכה

ללא עזרת אהבתך ויאושך.

רודריגו

הו, דקדוקי כבוד! האם ככלות הכל

לזכות ממך בחסד זה איני יכול?

בשם אב מת, או רעותנו התמה,

הרגיני מחמלה, אם לא כנקמה.

מוטב לי שמותי יבוא לי מידך

משאחיה כאיש אמלל עם שנאתך.

שימנה

איני שונאת.

רודריגו

זו חובתך.

שימנה

לא, לא אוכל.

רודריגו

מלשונות רעות אינך חוששת כלל?

אם אש אהבתך אלי תוסיף לבער

את השמצות המלעיזים מי יעצר?

סכרי פיהם, ובלי דין ודברים לרב

הצילי, בהורגך אותי, את שמך הטוב.

שימנה

אם אעשה כן, זהרו של שמי יועם.

אני רוצה שגם שונאי ישאו קולם

בשבח כבוד שימנה, ובדאבה

על שתובעת היא את נפש אהובה.

לך, אל תראה עוד ליגוני הרב

את שנגזר שאאבד, אף כי אהב.

בצל החשכה עליך לעזב;

אם יגלו אותך, אבוי לשמי הטוב.

רק במקרה ששהותך כאן תודע לאיש

תהיה למלעיזים שעת כשר להכפיש.

דאג שלא יוציאו דבתי רעה.

רודריגו

על גופתי.

שימנה

די, לך.

רודריגו

ומה את מכריעה?

שימנה

אף שהזעם ביקוד הלב אכל,

אנקם את מות אבי ככל אשר אוכל.

אך אף שאין מנוס מן הצווי המר,

כל משאלתי, שלא אצליח בדבר.

רודריגו

הו, נס של אהבה!

שימנה

הו, סאת התלאובות!

רודריגו

כמה כאב ודמע, בשל ריב אבות!

שימנה

רודריגו, מי פלל?

רודריגו

שימנה, מי שער?

שימנה

אשרנו שקרב, נגוז כל כך מהר!

רודריגו

בפתח הנמל, פתאום, משמי שלוה

נתך הסער, וטרף את התקוה.

שימנה

הו, תפת יסורים!

רודריגו

הו, צער מיתר!

שימנה

עוד פעם, לך! איני שומעת עוד דבר.

רודריגו

היי שלום. חיי יגועו לאטם

עד שרדיפתך סוף סוף תטל אותם.

שימנה

אם כך יקרה, הריני מבטיחה

שלא לחיות אף רגע אחרי מותך.

היה שלום, והשמר בל תתגלה.

אלווירה

גברתי, גם כשהלב ביגונות מלא...

שימנה

לכי מכאן, הניחי לי להתאבל.

רוצה אני לבכות בדממת הליל.0



השחקן ז'ראר פיליפ בבגדיה של שימנה בעת פסטיבל אביניון, 1951, שבו הועלה 'לה סיד' בכיכובו. למטה: פייר קורניי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו