בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בניסן נגאלו ובניסן עתיד ישו לגאול

ישו וחבריו עלו לירושלים בפסח כדי לגאול ולהיגאל, על פי המסורת היהודית הארוכה, ואפילו בעל כורחם של הנגאלים

תגובות

על פי המתואר באוונגליונים, עלה ישו בחג הפסח לירושלים כדי להיצלב ולקום לתחייה: "ויהי בדרך בעלותם ירושלים וישוע הולך לפניהם והמה נבהלים והולכים אחריו בחרדה ויוסף לקחת אליו את שנים העשר ויחל להגיד להם את אשר יקרהו לאמר. הנה אנחנו עולים ירושלימה ובן האדם יימסר לראשי הכוהנים ולסופרים וירשיעהו למוות וימסרו אותו לגויים. ויהתלו בו ויכהו בשוטים וירקו בפניו וימיתהו וביום השלישי קום יקום" (מרקוס י, 32-34).

השקפה זו היא מיסודות הנצרות, אבל כבר עמדו על כך שהיא השקפה מאוחרת, מעובדת, שנוצרה בחוג המאמינים לאחר הצליבה. היא ניסיון המאמינים להסביר את המאורעות בדיעבד, לאחר שהתרחשו. אמונתם של חסידי ישו וההמון שנלווה אליהם היתה הפוכה. הם האמינו שישו עולה לירושלים כמשיח כדי לקומם את מלכות דוד: "וההולכים לפניו ואחריו צעקו לאמר הושענא, ברוך הבא בשם ה'. ברוכה מלכות דוד אבינו הבאה" (מרקוס יא, 10-9). בכל האוונגליונים נשתמרה הידיעה שעל צלבו של ישו היה כתוב "מלך היהודים". כך הופיע בפני אנשי דורו. אמונת החסידים נכזבה, וכדרכם של חסידים בשעות משבר פירשו מחדש את העבר בצל ההווה. ממילא עולה כאן המקבילה השבתאית.

הסופר א"א קבק, ברומאן "במשעול הצר", סבור שהפער הזה בין אמונת החסידים לשבר האיום נובע מאי-הבנתם של החסידים את תורת רבם. הסבר מעין זה כבר מופיע בברית החדשה (לוקס יח, 34), אבל ראיות רבות מלמדות שאין הבדל בין אמונת החסידים ובין אמונת ישו עצמו. אמנם בתורת ישו האפילה הגאולה האפוקליפטית על הגאולה הלאומית. בן האדם האפיל על בן דוד, אבל בכל זאת לא נעדרו סימני הגאולה הלאומית מתורתו. מעידה על כך בבהירות הנבואה היפה על קיבוץ הגלויות שנשתמרה בדרך נס בברית החדשה: "ירושלים ירושלים ההורגת את הנביאים והסוקלת את השלוחים אליה. כמה פעמים חפצתי לקבץ את בנייך כתרנגולת המקבצת את אפרוחיה תחת כנפיה ולא אביתם" (מתי כג, 37).

על ביטחונו של ישו בשליחותו ובהצלחתה אנו למדים מתשובתו לכוהן הגדול, שחפץ, באמת ובתמים, לדעת אם הוא המשיח: "ויוסף עוד הכוהן הגדול לשאול אותו ויאמר אליו האתה הוא המשיח בן המבורך. ויאמר ישוע אני הוא ואתם תראו את בן האדם יושב לימין הגבורה ובא עם ענני השמים" (מרקוס יד, 61-62). אין אמונת המשיח שונה אפוא מאמונתם של אלה שהלכו אחריו. באמונתו זו החזיק ישו עד הצלב ממש. עד הרגע האחרון האמין בהצלתו בידי אביו שבשמים, שיושיבו לימינו. רק בהיותו מוקע על הצלב התפקח, כפי שמעידה קריאת השבר: "אלי אלי למה עזבתני" (מתי כז, 46).

לגאול ולהיגאל שאפו ישו וחסידיו, ולשם כך עלו לירושלים בפסח. הם האמינו בכל לבם שבניסן ייגאלו. השקפה זו, שהגאולה תתרחש בניסן, ידועה לנו גם ממקורות יהודיים הקרובים בזמנם לראשית הנצרות, בין השאר דברי ר' יהושע במחלוקתו עם ר' אליעזר (שניהם בני המחצית השנייה של המאה הראשונה). ר' אליעזר אמר: "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל", אבל ר' יהושע אמר: "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה יא).

המחלוקת בין ר' יהושע לר' אליעזר בנוגע למועד הגאולה כרוכה במחלוקת נוספת בין שני החכמים האלה, אם נקבע מועד לקץ או שהקץ תלוי בעשיית תשובה. ר' יהושע סבר שאין הקץ תלוי בתשובה, ור' אליעזר סבר: "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין" (סנהדרין צז). פשוט שמחלוקת זו קשורה במחלוקתם מתי ייגאלו. ר' אליעזר, הסבור שהגאולה תלויה בתשובה, קבע את מועד הגאולה בתשרי - חודש התשובה. ר' יהושע, המנתק את הגאולה מן התשובה, קבע את מועדה בפסח, על פי הדוגמה המקראית העתיקה של הגאולה ממצרים. לגאולה ממצרים נקבע מראש זמן: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה... ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית טו, יג-טז). הגאולה לא הותנתה בתשובה, ואין זכר בתיאור הגאולה לתשובה הקודמת לגאולה.

שווה אפוא ר' יהושע למשיח הנוצרי ולחסידיו בהשקפתו כי בניסן ייגאלו. והנה מפליא שגם היסוד השני בהשקפת ר' יהושע, שאין הגאולה תלויה בתשובה, מצוי בברית החדשה, ועוד ביתר עוז. גם אמונת ישו וחסידיו מנתקת את הגאולה מן התשובה. מלכות השמים עתידה לבוא. היא עומדת בפתח. ישו ויוחנן המטביל לפניו קוראים: "שובו כי קרובה מלכות השמים", ולא "שובו כדי שתופיע מלכות השמים", או "אם לא תשובו לא תבוא מלכות השמים". לעומת זאת כתוב: "מלאה העת וקרבה מלכות האלוהים. שובו והאמינו בבשורה" (מרקוס א, 15). לכשתבוא המלכות, מי ששב יינצל, ומי שידחה את הבשורה יאבד במוראים גדולים: "יקל לארץ סדום ועמרה ביום הדין" מאשר למתמידים בחטאם (מתי י, 15).

נראה שאין כאן, בעליית ישו כמשיח גואל בפסח, קשר מקרי בין שני היסודות: זמן הגאולה בפסח וביטול התניית בואה בתשובה. בדומה להשקפת ר' יהושע, שני היסודות האלה מזקיקים זה את זה. ההנחה הזאת מתחזקת בבחינת תולדות התשובה. חוקר המקרא יחזקאל קויפמן סבר שהתשובה היא אידיאה מקראית, והאלילות אינה מכירה אותה, ושגם בשכבות העתיקות במקרא איננה מצויה. והא ראיה שהתשובה אינה מופיעה בסיפורי התורה העתיקים: לא בסיפור המבול, לא בסיפור סדום ולא בסיפור חטאי ישראל במדבר.

רק קמעה קמעה מבצבצת התשובה, עד לשיא שכלולה בנבואה. התוכחה הנבואית ודרישת התשובה הכרוכה בה מבוססות על ההנחה שהתשובה היא תנאי לביטול העונש ולבוא הישועה: "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו" (ישעיה נה, ז). ובספר יונה אף נלמד שגדול כוחה של תשובה שהיא קורעת נבואה. תולדות התשובה מלמדות שחסרונה הוא מסימני הספרות העתיקה, והטעמת חשיבותה - נדבך מרכזי בספרות המאוחרת. לפיכך יש להסביר את נסיגתה בברית החדשה ובדברי ר' יהושע.

ביטול התניית הגאולה בתשובה, לאחר ההתגבשות הנבואית של התשובה, מופיע לראשונה בנבואת יחזקאל וכרוך בתפישת ההיסטוריה המיוחדת שלו. הביטוי הבהיר ביותר להשקפתו ניתן בפרק כ. יחזקאל, בן דור החורבן, שואף להסביר לעצמו ולשומעיו בגולה את מה שאירע ולברר מן העבר את סוד העתיד. והנה, כשיחזקאל בוחן את העבר הזה הוא חושף בו תבנית קבועה, השונה מהתבנית הנבואית השגורה של חטא-עונש-תשובה-גאולה, או לחלופין - תשובה הבאה לאחר תוכחה ומבטלת את העונש וקורעת את הנבואה.

בשיטת יחזקאל אין חזרה בתשובה כלל. ישראל הוא גוי חוטא מתחילתו, עוד בשבתו במצרים (כ, ז-ח). העונש של ישראל נדחה לא בגלל תשובתו, אלא "למען שמי". כלומר, כדי שחורבן ישראל, עם ה', לא יביא לחילול שם ה'. בחורבן ובגלות התבצע מה שהיה צריך להתרחש הרבה לפני כן, וגם עכשיו, בזמן החורבן השלם, מתמיד ישראל בחטאו: "והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" (שם, לב). ברור ששיטת יחזקאל מיטיבה להסביר את החורבן האיום, אבל מתחייב מן השיטה ייאוש מן הגאולה. אין סיבה להניח שהחוקיות העתיקה של חטא מתמיד עתידה להשתנות. הנוקט שיטת יחזקאל חייב להניח שתולדות ישראל הגיעו לקצם.

על רקע זה בא החידוש הנועז של יחזקאל. תולדות ישראל לא תמו, הקץ בוא יבוא - אבל הוא אינו תלוי בתשובה. הוא יקדים את החזרה בתשובה. זו גאולה אלימה, בעל כורחם של הנגאלים. אף היא, בדומה לברית החדשה, מלווה באימים. גם בה, כמו בברית החדשה, אין הגאולה תלויה בתשובה, אבל בבוא הגאולה יישפטו הצדיקים והרשעים: "והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסורת הברית. וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (שם, לז-לח). והנה, כשבא יחזקאל לתאר את הגאולה הזאת, הוא בוחר במטבעות לשון שדלה מן המוכן, מתיאור הגאולה העתיקה במצרים: "והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה. והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים. כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אשפט אתכם נאם אדני ה'" (שם, לד-לו).

בשלושת המקורות הללו נמצא ניתוק הגאולה מן התשובה: לראשונה ביחזקאל, ואחר כך בברית החדשה ובדברי ר' יהושע. בשלושה מקורות אלה, כל אחד על פי דרכו, מופיע צירוף היסודות האלה על רקע הגאולה הראשונה, יציאת מצרים במועד הפסח. אין ביכולתנו לקבוע בביטחון אם כל חוליה יצרה את הקשר באופן עצמאי, על פי הדוגמה העתיקה של דפוס הגאולה ביציאת מצרים, או שיש כאן שיטה אחת, ידועה, העוברת מדור לדור. בין כך ובין כך, על פי שלושת המקורות, הקץ נקבע, אין הוא תלוי בתשובה והוא יצוק, מעשי אבות סימן לבנים, בתבנית גאולת פסח העתיקה.



ג'וטו, כניסת ישו לירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו