בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלושה שירים

תירגמה מגרמנית דינה פון שוורצה (מסתאי)

תגובות

הילדה דומין (בשמה המקורי הילגרד לוונשטיין) נולדה ב-1909 בקלן שבגרמניה למשפחה יהודית. בשנת 1932 היגרה לרומא ושם למדה משפטים, פילוסופיה ומדעי המדינה. בשנת 1935 קיבלה את הדוקטורט שלה במדעי המדינה. בתקופת מלחמת העולם השנייה שהתה בלונדון ואחר כך מצאה מקלט ברפובליקה הדומיניקנית שם עסקה בתרגום, הרצתה באוניברסיטה ועסקה בצילום. לאחר מות אמה ב-1951 החלה לכתוב שירה תחת הכינוי "הילדה דומין" (ע"ש הרפובליקה הדומיניקנית שהעניקה לה מקלט). ב-1954 חזרה לגרמניה עם בעלה ועברה להתגורר בהיידלברג, שם חיתה עד מותה בגיל 96.

הילדה דומין קיבלה פרסים רבים על שיריה והיא נחשבת משוררת חשובה ומוערכת ביותר בגרמניה. באחת מהרצאותיה אמרה: "כפליטת מלחמה נרדפת לא יכולתי להביא ילדים לעולם, שירי, אם מותר לומר זאת, הם ילדי". ואמנם, שיריה מכים בקורא בעוצמת הרכות שלהם.

דומין, יהודייה שנאלצה לברוח מגרמניה הנאצית אך לא הפסיקה להתגעגע לנופי המולדת, כתבה את שיריה כזרה בעולם, אך גם אסירת תודה למקומות שהעניקו לה בית. שיריה עוסקים בקשר ובזוגיות ונוגעים בבדידות העמוקה של היחיד.

דומין מקשיבה באופן קסום לחיים, לצמחים ולחיות ומנהלת סיפור אהבה עם נופים ועונות. נדמה שהיכולת שלה לגעת בחלקיקי החיים המקיפים אותה מאפשרת לה להשתקע ולהשתרש גם ללא קרקע מוצקה לרגליה. ואכן, דומין היא לא משוררת של גולה מסוימת אלא של כל הגולים והמהגרים בעל כורחם, משוררת הנעה בין הקצוות ובין העולמות, בין ה"אני" ל"אנחנו", בין המציאות לעולם הפנימי האופטימי, משוררת החוצה גבולות ומאפשרת מגע.

צהרי-האי

אנו זרים

מאי

לאי.

אך בצהרי היום, כשהים גואה

עד למטתנו

והעבר

כשבל מי-ים

זורם מעקבינו

ועשבי הים המתים בחוף

הופכים לעצים זהבים,

אז לא אוחזת בנו עוד

רשת הזכרונות.

אנו צפים

החוצה,

ודרכי הים המסמנות

של הדיגים

ומפות המצולות

הן לא בשבילנו

עוד.

רק ורד אחד למשענת

אני מרהטת לי חדר באויר

בינות לאקרובטים ולצפורים

מטתי היא טרפז של רגשות

כמו קן ברוח

על קצה הענף.

אני קונה לי שמיכה

מצמר רך של כבשים

שצפות כעננים לאור הירח

מעל לאדמה היציבה.

אני עוצמת עינים

ומתעטפת בפרות

החיות העזובות.

רוצה להרגיש את החול

מתחת לעקבות הקטנות

ולשמע את רעש המנעול

כשדלת המכלאה נסגרת

בערבים.

אבל אני שוכבת

בתוך נוצות הצפורים,

גבוה באין משקל.

אני מסחררת. איני נרדמת.

ידי מחפשת תמיכה ומוצאת

רק ורד אחד

למשענת.

עיניים של סתיו

הצמד אל הקרקע.

האדמה עודנה

מדיפה ריח קיץ

והגוף עודו

מריח אהבה.

אך הדשא כבר

צהב מעליך.

הרוח קרירה,

מלאה זרעי ברקן

והחלום שרודף אותך

כצל בעקבותיך,

לחלומך יש

עינים של סתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו