קוקיה

אגי משעול
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אגי משעול

"משוררים זה כמו שעון קוקיה

לפעמים הציפור יוצאת"

נורית זרחי

בנעוריה התפרצה כל רבע שעה מדלתות העץ

שנטרקו החוצה כמו בעט בהן

שכור במסבאה.

קו-קו קו-קו, היתה מבהילה אותנו כאלו

פרצה מלחמה.

אחר כך השתלבה בקולות הרקע

שרק אורחים עוד שמים אליהם לב.

את חזית ביתה עטרו זמורות ותותים,

שתי משקולות אצטרבל עלו וירדו תחתיו

על שרשרת ברזל

אבל איש מעולם לא הציץ פנימה או

תהה על מעשיה שם בחשך

לבדה.

מעיפות או עלבון אדישותנו

הפסיקה לצאת ברבעים וגם לא תמיד

בשעות השלמות,

לעמת זאת הפתיעה אותנו

בזמנים לא צפויים

שהפכו פתאם ראויים

לציון

מעוררת אותנו לתוך עצמנו

מקנטרת את היותנו מכניים

יותר ממנה.

הכל זרם

ואי אפשר לומר שלמדנו.

עכשיו מגפות דלתותיה.

איננו יודעים אם החלידה

או מתה.

מפעם לפעם רק קוקטן עמום

נשמע

אבל איננו בטוחים אם

מקרבנו הוא עולה

או מתוכה.

בת יענה

את בת היענה ברא משאריות וכל מה שלא

יכול היה לומר עליו כי טוב.

הוא ברא אותה בסופו של יום

קשה במיחד

מתוך עיפות גדולה

וחסר רכוז.

היה חשך, הברואים התרוצצו

ולא היה כבר כח להתחיל דברים חדשים.

חבר רגלי תיש לאצבעות תרנגלת

שחרגו קצת ממדתן

ועל ירכים סמוקות הרכיב טורסו עוף

בחצאית נוצות שחורה.

הוא מודה:

משהו בפרופורציות הזכיר טיוטה

לדבר שלא עמד לו הכח להביאו

לידי גמר:

הכנפים למשל אינן מסגלות לשאת את הגוף

(כמה היה מרכז אז כשברא את הרמון)

והראש, אם אפשר לקרוא כך למקור וזוג עינים

אינו אלא מקום בו מאבד הצואר

הארך מדי (שיהיה)

את שמו

אולי בגלל זה התעורר בו הצרך

לפצות אותה בכמה שיאים:

מלבד היותה העוף הגדול ביותר

על פני כדור הארץ והמהיר ביותר

מבין הולכי על שתים

שנוצותיה מפארות כובעים וצעיפים

וביציה משמשות לקערות

שנתן לעשות מהן גם אהילים -

זכה אותה

בנגוד מחלט לעבדות

גם במטפורה של הראש הנטמן בחול.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ