בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נגיב מחפוז שבעל-פה

זיכרונות מקהיר

2תגובות

שעות רבות שהיתי במחיצתו של נגיב מחפוז משנת 1980 ועד 2006, השנה שבה הלך לעולמו. דירתו, בקומה הראשונה בבניין הדירות שברחוב אל-ניל באזור עגוזה בקהיר, ממש לחוף הנילוס שכה אהב, היתה לנו לעתים קרובות מקום מפגש ושיחה. שם הכרתי את בני משפחתו הקטנה, את רעייתו עטיית-אללה ואת שתי בנותיו, אום כולת'ום/הודא ופאטמה/פאתן.

בקיץ 1980 היינו, רעייתי ושתי בנותי, איילת ואביגל, ואני, בדרכנו לסיור באזור לוקסור שבדרום מצרים, והנה קיבלנו הזמנה אישית ממחפוז ומרעייתו לקפוץ אליהם לביקור שעות אחדות לפני מועד הנסיעה ברכבת הלילית לדרום. לקחנו את המזוודות ונסענו אליהם. כך עברו השעות המעטות שנותרו לנו באווירה חמה, ממש נרגשת. בנותיו דוברות אנגלית ונוצרה ביניהן ובין בנותי ידידות ששימחה את כולנו, ושנשארה חקוקה בלבי עד היום.

הרבינו להיפגש בבתי קפה שהיה רגיל לשהות בהם שעות לא מעטות ברוב ימות השבוע, וכן נפגשנו בימי ה' בלשכתו בקומה החמישית ("קומת הסופרים") בבניין "אל-אהראם". אם קרה שהגעתי בטיסה מתל אביב לקהיר ביום ה' בשעה מוקדמת, הייתי ניגש לבית "אל-אהראם" היישר מנמל התעופה. לשכתו הקטנה היתה שייכת לו ולשותפים אחדים נוספים ובהם הסופרת בנת אל-שאטי, אך ביום חמישי היה עומד החדר לרשותו בלבד.

באחת הפעמים הגעתי לבניין באמצע היום, וראיתי את דלתו של מחפוז סגורה ומתוכה בקעו קולות צעירים רבים. משהתקרבתי שמעתי קולות של דוברי עברית. נקשתי בדלת ונכנסתי, והנה כעשרים צעירים ישראלים, ובידיהם רומאנים של מחפוז בגירסתם העברית. הם היו נעולים סנדלים וישבו נינוחים על רצפת החדר. ברגע שראה אותי מחפוז, הסביר לי שאלו הם סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב שהשתתפו בסמסטר הקודם בסמינר שעסק בין היתר בספריו המתורגמים, ובאו לשאול את המחבר שאלות על עלילות הספרים וגיבוריהם. למעשה, אמר הסופר באוזני, הטקסט הספרותי אינו רכושו של הסופר וכל פרשנות הניתנת לו על ידי הקוראים היא לגיטימית. מצד אחר, הוסיף בחיוך רחב, שמחתי לפגוש צעירים ישראלים ועוד מעירו של אברהם אבינו.

בשנת 1988 עבר מחפוז לחדר המרווח שבעבר היה לשכתו של הסופר הוותיק תופיק אל-חכים (שמת בשנת 1987), אך סירב עד יומו האחרון לתפוס את השולחן של המחזאי הנודע, שראה בו מורו ורבו.

כאמור, רוב הפגישות שלנו היו מתקיימות בבתי קפה קהיריים שונים שאותם פקד הסופר דרך קבע. בין בתי הקפה האלה היו "עלי באבא" בכיכר סאדאת, "קליאופטרה" לחוף הנילוס, "ריש" ו"גרופי", שני בתי קפה נודעים בכיכר טלעת חרב, וכן הטרקלין של מלון "שפרדס". לעתים הייתי מגיע אל בית הקפה כשידעתי שאמצא בו את הסופר, והייתי מוצא במחיצתו ידידים שבאו לשוחח עמו. לכן השתדלתי לבוא בשעות שקבעתי מראש או בזמנים שידעתי שיהיה בהם בגפו, כגון שעות הבוקר המוקדמות.

בבואי לבית הקפה, הייתי רואה אותו מרחוק גומע מספל הקפה שלו או מעיין בעיתוני הבוקר. משראה אותי היה קם על רגליו לקבל את פני (נדמה שכך היה נוהג עם כל מכריו שהיו באים לבקרו). כך היינו מבלים שעות אחדות בשיחה נינוחה בלי שאיש יפריע לנו. פעם או פעמיים ניסיתי להפעיל רשמקול כדי להקליט את שיחותינו, אך עד מהרה נוכחתי לדעת שהמכשיר פוגם בטבעיות של המפגש, מה עוד ששמיעתו של מחפוז היתה לקויה והייתי נאלץ להרים את קולי כדי שישמע. אחרי ששמע את שאלתי היה מגיב, כדרכו תמיד, בהלצה ובצחוק מתגלגל, ואחר כך היה משמיע את דבריו במשפטים סדורים להפליא.

לאחר שקיבל את פרס נובל, הוצף מחפוז בטלוויזיה ועיתונות עד שמונה לו מזכיר אישי מטעם "אל-אהראם", וכן כתבנית שענתה בסדירות לדואר הנכנס. בזמן ששימשתי כראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, בין השנים 1995-1998, הדרתי את רגלי ממקומות הימצאו כדי שלא יאשימו אותו במגע עם "סוכן ישראלי". עם זאת, הייתי בא למפגשי יום א' ב"שפרדס", שבהם היה מתמלא הטרקלין של המלון בצעירים ובלא-צעירים ששיחרו לפתחו. הייתי משתדל להיכנס ולצאת ממפגשים אלה בלי לעורר תשומת לב מיותרת, אך הוא היה קם כדרכו לקבל את פני, ומיד היה שואל בקול רם מדוע אני ממעט בביקורי.

שוחחנו הרבה על יצירותיו הספרותיות שכן שנות ה-80, שבהן התנהלו רבות משיחותינו, היו שנות יצירה פוריות שלו. במשך העשור הזה פירסם מחפוז כשמונה רומאנים וארבעה קובצי סיפורים, שחלקם סיפורים ארוכים ושופעי-עלילה. בבואי אליו, היה מגיש לי לעתים את הספרים שפירסם מאז פגישתנו הקודמת, בליווי הקדשה שתמיד ריגשה אותי. אחדים מסיפוריו הקצרים-הארוכים (שהם מעין נובלות) עסקו במצוקות של פשוטי-העם במצרים עקב מדיניות ה"אינפיתאח" (הפתיחות הכלכלית הקפיטליסטית), שהנהיג סאדאת במצרים בניגוד לקו הסוציאליסטי ששלט בימיו של נאצר קודמו. בסיפורים אלה מעומתת לעתים קרובות ההתעשרות המופקרת של סוחרים, יבואנים וראשי "השוק החופשי" עם המחסור שהלך והעמיק את אחיזתו בשכירים, ובראשם פקידי המדינה, גיבורי רומאנים רבים של נגיבב מחפוז, ובצעירים בוגרי האוניברסיטאות שהתקשו למצוא תעסוקה מכניסה. מדיניות הממשלה קבעה שבוגרים אלה יועסקו במשרדי הממשלה ובחברות ממשלתיות למיניהן, גם אם אין לאלה צורך בעובדים; וכך, רבים מהם הועסקו במשרות פיקטיביות, ואפילו שולחן כתיבה לא נמצא להם. הם נאלצו להסתלק בשקט מהמשרד במשך רוב שעות העבודה והסתובבו ברחובות קהיר בחוסר מעש מנוון.

פעם שקענו בדיון סביב סיפור הנקרא "אהבה במשטח הפירמידות". מסופר בו על בחור שעבד במשרה פיקטיבית כזאת במשרד ממלכתי ושם פגש צעירה נאה ואינטליגנטית שאף לה לא היה תפקיד ממשי במשרדה. עד מהרה היו השניים עוזבים את משרדיהם ונפגשים בבית קפה קרוב. התפתחה ביניהם אהבה שמעולם לא באה לידי ביטוי גשמי. בשלב מסוים החליטו השניים להינשא, אבל ניצבה בפניהם בעיית יוקר הדיור, שהיתה אז בשיאה. שתי משפחותיהם התגוררו בדירות צנועות שלא איפשרו לקלוט את הזוג החדש. לפיכך התנגדו שני צמדי ההורים לנישואין, ובמיוחד קומם הדבר את הורי הצעירה שניסו לאלץ אותה לבטל את האירוסין. בשלב זה החליט הצעיר להינשא בצורה רשמית בלי להכניס את ההורים בסוד העניין. לאחר היסוס נענתה חברתו לרצונו. אחרי טקס הנישואין, המשיכו השניים להיפגש בבתי קפה, וכדי לקיים את מצוות חתן וכלה, נאלצו מדי פעם לשכור חדר במלון זול, עד שהצעירה מאסה בכך וסירבה להוסיף ולנהוג בדרך זו.

הסיפור מסתיים בכך שהזוג נוסע למשטח הפירמידות כדי להתייחד שם, כפי שעושים זוגות צעירים רבים. ברגע שהשניים מוצאים מקום פנוי, מפתיע אותם שוטר, הדורש מהם שוחד. הצעיר משלם לו, ולאשתו הנחרדת הוא אומר בלצון: "זה בכל זאת יותר זול מבית מלון".

שוב ושוב הופתעתי בקוראי את כתביו החדשים. לעתים התעורר בי קושי למקם יצירות כאלה ברצף ובהקשר המחפוזי. אחת היצירות החדשות הללו של מחפוז היתה הרומאן "היום שבו נרצח הנשיא" (1984), המתאר, בין השאר, צעירים קהיריים מנוכרים, הצוהלים למשמע הידיעה על הירצחו של סאדאת ביום 6 באוקטובר 1981. אחדים ממחברי רשימות הביקורת שהופיעו למחרת הופעת הרומאן הבחינו היטב בכך שצהלות השמחה האלה אינן משקפות את דעותיו של המחבר בשום פנים ואופן, שכן הוא היה מתומכיה הנמרצים ביותר של יוזמת השלום של סאדאת. אולם תיאטרון קהירי העלה גירסת תיאטרון מעובדת של הרומאן בשם "קאהיר 80'". בגירסה זו אין אפילו זכר לגישתו השונה של מחבר הספר המקורי, ואילו הצעירים הצוהלים מוצגים במודע כאילו הם-הם הדוברים בשמו. סיפרתי לו על המחזה שראיתי. לרוב הפתעתי הוא לא הביע אפילו הסתייגות או צער על מה ששמע ממני, אלא חזר על דברים שכבר שמעתי ממנו בעבר: "ברגע שאני מוסר את הספר לדפוס, מעורבותי באה לקצה, ומה שאחרים עושים בטקסט הוא עניינם ותו לא". שאלתי אותו אם אין הוא מיצר על כך שכוונותיו ורעיונותיו סולפו על ידי מי שממילא אינם מסכימים עם דעותיו. הוא חייך ברוך, בדרך שזכורה לי עד עצם היום הזה, כמעין חיוכו של מורה טוב-לב לנוכח תלמיד וכחן, וחזר מלה במלה על עיקרון שחרורו של המחבר מאחריות לטקסט לאחר הדפסתו.

נושא אחר שהיה עולה ברגיל בשיחותינו היה החיים בישראל. מחפוז היה סקרן מאוד להרחיב את ידיעתו בתחום זה, שכן, כמו רבים מבני ארצו, הוא היה חסר ידיעה ממשית על ישראל. הוא ידע על תחיית הלשון העברית ועל הפיכתה מלשון ספר ללשון דיבור, אך התקשה להמחיש לעצמו את ההתרחשות הזאת הלכה למעשה. והרי הלשון העברית היתה לשון תפילה שאין בינה לבין לשון המעשה ולא כלום. וכיצד אתם, הישראלים, מצליחים לקיים חיים לשוניים מלאים באמצעות הלשון הזאת? האם גלי ההגירה לארץ מאז היווסדה לא ערערו את אחיזתה של העברית בתושבים? והאם המהגרים החדשים הצליחו להתערות בנוף הלשוני הישראלי?

נהגתי להביא לו מדי פעם תרגומים לערבית ולאנגלית מן הספרות העברית. באחת הפעמים נתתי לו קובץ מתורגם לערבית של יצירות עגנון ובו סיפורים כגון "והיה העקוב למישור" ו"תהילה". הוא קרא בלהיטות את הסיפורים ואמר לי שמצא בהם אופי ייחודי וחיובי (בניגוד למבקרים מצרים מסוימים ששפכו קיתונות של גינוי בעת שקיבל עגנון את פרס נובל לספרות בשנת 1966, מבלי שקראו את יצירתו, וייחסו את הפרס ל"השפעה ציונית" ותו לא).

בשנת 1980 יצא לאור בישראל התרגום לערבית של "המאהב" של א"ב יהושע. הבאתי לו עותק ממנו מיד עם הופעתו. הוא קרא את הספר במהרה ובפגישתנו הבאה דיברנו עליו ארוכות. משך את לבו נעים המכונאי הערבי המופיע ברומאן, והוא שאל אותי אם אכן החיים בישראל מאפשרים אינטימיות, ואפילו חיי מין, בין ערבי ויהודייה, ואם אכן אנו כל כך "מתירנים". שמתי לב ששאלתו זו נבעה מתוך השוואה עם הקיים בחברה שהוא חי בה ולא תוך גינוי בוטה.

סמי מיכאל תירגם את הטרילוגיה הקהירית של מחפוז ("בית בקהיר") במלואה בין השנים 1981 ל-1987. הייתי מביא לו את הכרכים בזה אחר זה עם הופעתם בספריית פועלים. לימים גיליתי ששלושת הכרכים העבריים מונחים במקום בולט על יד שולחן הכתיבה שבביתו. שאלתי אותו מה התועלת בכך, והלא עברית אינו קורא. הוא ענה מניה וביה: יש לזה ערך סימבולי ואני רווה נחת בכל פעם שאני מביט בכרכים האלה. הוא ידע שסמי מיכאל הוא ידיד קרוב שלי ושהוא מחבר רומאנים כמוהו. לצערי, אז עדיין לא תורגמו לערבית יצירות של מיכאל. בהמשך הוא פגש את סמי מיכאל פעמים אחדות, בקהיר ובאלכסנדריה, ונוצרה ביניהם ידידות מיידית שהתבטאה בשפע דברי ההומור שהחליפו ביניהם בערבית צחה.

מובן מאליו שרבות משיחותינו נסבו על הספרות הערבית, ובעיקר ספרותה של מצרים כיום. אני עצמי הרביתי לכתוב לא רק על מחפוז אלא גם על סופר מצרי נוסף בן-זמננו, יוסף אדריס (1926-1991), אבל חששתי לדבר עם מחפוז עליו. בין אדריס ומחפוז לא שררה ידידות רבה אף שלשניהם ניתנו משרדים סמוכים בקומת הסופרים שבבית "אל-אהראם". אדריס עצמו לא נראה מאושר מכך שהבריות זיהו אותי עם מחפוז דווקא, אך גם הוא וגם מחפוז נמנעו מלדבר סרה זה על זה באוזני. כשקיבל מחפוז את פרס נובל, בערה חמתו של אדריס להשחית, והוא יצא במסע פרוע נגד מחפוז בטענה ש"הובטח" לו, לאדריס, שהוא יקבל את הפרס, אך ברגע האחרון הוחלט להעדיף את מחפוז בשל מעורבותם של יהודים, ציונים וכד'.

תופיק אל-חכים היה נוכח לעתים קרובות בפגישותי עם מחפוז בבית "אל-אהראם"; ובכל פעם שראה אותי יושב אתו, היה מזמין אותנו למשרדו המרווח בקומת הסופרים. אל-חכים היה מחזאי ומספר דגול שהחל משנות השלושים נחשב אחד מגדולי הסופרים הערבים של ימינו. בשנות השבעים היה בין תומכי יוזמת השלום של סאדאת, ובימי חתימת ההסכם התפאר קבל עם ועדה שספרו "יומנו של תובע כפרי" תורגם לאנגלית עוד בשנת 1947 ביד לא אחר מאשר אבא אבן, שר החוץ של מדינת ישראל! יחסו של אל-חכים למחפוז היה אבהי ואפילו פטרוני במקצת, כביכול כיחסו של המייסד הגדול ליורשו. מחפוז קיבל את היחס הזה באהבה מופגנת גם אם בסופו של דבר זכה הוא ולא אל-חכים בפרס נובל.

סופר מצרי אחר ששמו היה עולה תדיר בפגישותינו הוא חוסיין פאוזי, איש רוח מרכזי במצרים המודרנית, מדען ואיש-עט נערץ. גם לפאוזי היתה לשכה בקומת הסופרים, ולעתים היה מצטרף למשולש שלנו והיינו הופכים לרביעייה. פאוזי היה איש הרוח הראשון שביקר בישראל לאחר חתימת הסכם השלום, ואף הוענק לו דוקטורט כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. בפגישות אלה בקהיר היה מספר לשני הסופרים המיודדים אתו עד מאוד מה שראו עיניו בישראל, ויכולת לראות את צל-צלה של הקנאה שריחפה בעיניהם של שני הסופרים הנודעים לשמע נפלאותיו הסינדבאדיות (רוב ספריו של פאוזי נשאו בכותרותיהם את השם סינדבאד, שכן הוא עצמו היה חוקר נודע של ביולוגיה ימית והרבה לכתוב על מסעותיו המדעיים באוקיינוס ההודי).

סופרים נוספים היו מזדמנים לשיחותינו בלשכתו של מחפוז ואף מצטרפים מדי פעם לחבורתנו. אסתפק באזכורו של אחד מאלה: לואיס עוד (1915-1990). עוד היה משכיל קופטי רב-מוניטין שבשל נצרותו סבל לא מעט אפליות. מחפוז, אל-חכים ופאוזי היו בין מוקיריו והגנו עליו בכל עת. לאחר פיטוריו מהאוניברסיטה כתב במדור הספרותי של "אל-אהראם", אולם סופו שבשנת 1980 לערך התנגש עם עורכי העיתון בשל ספר שכתב על האקטיביסט האסלאמי אל-אפגאני, שפעל במצרים ובאירופה בסוף המאה ה-19 כדי לעורר את הסולידריות המוסלמית. מחקרו של עוד נפסל על ידי עורכי העיתון, מפני שסברו שהוא מתייחס בקלות-דעת לאמונתו האסלאמית של אל-אפגאני. הסירוב לפרסם את ספרו היכה בו כרעם ביום בהיר והוא התפטר מהעיתון והסתגר בביתו, שם כתב ספר על תורת הלשון בהקשרה הכללי והערבי. גם לספר זה לא האיר המזל, ועם פרסומו הותקף באופן ברוטלי ביותר, בטענה שהחיל את תורת הלשון הכללית על הלשון הערבית, והתעלם מהאמונה המוסלמית הנפוצה שלשון הקוראן היא "אם הלשונות" בהיותה השפה שבה "הוריד" האל את הקוראן לברואיו.

במשך שנות השמונים, לאחר שהליגה הערבית הטילה חרם על יצירתו של מחפוז בשל תמיכתו בשלום עם ישראל, שמעתי אותו לעתים קרובות מתרעם על צביעותם של מחרימיו. לאחר שנאסר על המהדורות המצריות של יצירתו להגיע לשוקי הספרים בעולם הערבי, מיהרו מו"לים זריזים מביירות להדפיס מהדורות פיראטיות של הספרים האלה. מחפוז לא קיבל שכר סופרים כל השנים האלה, והוא התרעם במיוחד על כך שהמהדורות הפיראטיות לא הוגהו כלל. מדי פעם היה מגיע ידיד ובידו אחד מן הספרים שהודפסו בביירות, וכעסו של הסופר היה עולה על גדותיו, ברגע שפתח את הספר ונתקל בשגיאת דפוס. "כך יקראו אותי רבבות קוראים ברחבי העולם הערבי", היה אומר, נפעם. "כך יצטטו אותי עורכי מקראות למיניהן. הנה החרימו את יצירתי אך יצרו מפלצת ספרותית בדמות כתבי המעוותים. רווחי המו"לים רודפי הבצע מרקיעים שחקים, וכל זה באמתלה של דעה פוליטית שהשמעתי".



נגיב מחפוז ובנותיו. בתמונה למטה: מחפוז צועד אל עבודתו בעיתון 'אל אהרם'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו