בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חזון הדמויות היבשות

תגובות

אבל מה שהכי משונה לה, זו ההתרחשות השלווה שמתחוללת בתוכה כשזה קורה. כשהיא נכתבת בידי האשה שכותבת אותה. אות אחרי אות, מלה אחר מלה, היא מעסה אותה לתוך ההיבראות הנאצלת שלה, ומגוללת אותה על נייר חלק, בלתי מחיק.

ומה שעוד יותר משונה לה תמיד, אלה העקצוצים הזעירים בתהודתה של היד הזוויתית, המלוטשת, שמלטפת אותה עוד בטרם תצא מרחם. כשהיא כותבת אותה היא מתקיימת ומהווה את כל הנשים שנכתבו בעטיה ואז היא מרגישה איך היא מתרחשת. היא עצמה לגמרי מתרחשת, ככה, לאט לאט, תחילה הגוף, אחר כך כוח ההתהרהרות ואז הנשמה האילמת. זה מעייף אותה לפעמים, האי-רחש הזה שבתוך ההתרחשות, ההתמצקות האטית להכאיב של ההוויה שלה.

את הפטיפון אני מפעילה בכל פעם שאני נכנסת לחדר העבודה שלי. אני רוצה שהמחשבות תיאספנה לתוך המוסיקה ושהיא תרפד אותן מכל עבר. כך, מגולמות בגלימה הדורה של פסקליית-ברהמס, כשהן מרחפות בחלל החדר כמו מולקולות צמריריות אני טובלת אותן בדיו ורושמת אותן על נייר בלתי מחיק. מחשבה מחשבה נטבלת, מיטהרת, מתמצקת ומתאחה למלים כתובות. כמה השתבחות מתמלאת בי כשתהליך הסינון עובר לו למישרין. שמחה גדולה באה בי כשאני מפרידה בין המחשבות, בוררת אותן ומשליכה את חלקן לארבע רוחותי. רק אז אני מתבוננת סביב לי, נאטמת מהצלילים ומגששת בעיני במרחבי החדר, למצוא איזה חפץ או דבר שאוכל לחשוב בו. פעם היו החפצים המוכרים - הרגלית של הגיטרה, התמונה של הסוסים הכתומים, מסגרת החלון - מקפצים לשדה ראייתי בהתחצפות רעבתנית ודורשים ממני להתלכד אתם במבטי. היום הם כבר זקנים ועיני כאילו עוברות דרכם ומחפשות משהו חדש להתרענן בו.

איזו יד מגוידת סירקה את שערה קווצות קווצות, והמצח שלה היה מגולה ובוהק. ביום השמיני היא נולדה והיתה מין ברייה מוזרה. חצי גוף משותק וחצי גוף מתנועע. הכלאה רוויית פרשנויות. כלב ים-אשה, אנדרוגינוס בעל מום, אשה ללא צלעות. היא מכסה את פניה בשתי כפות הידיים, והבהלה שלה מוציאה הבל חם מפיה והוא ממלא את החלל שבין כפות הידיים לפנים. היא מתנשפת, מגדילה את ההבל ויוצרת טיפות זעירות על הבליטה מעל שפתיה. היא הוגה מלים לא ברורות וחשה כיצד הן משתחוות אליה. מלים ויללות מקיפות אותה סביב עד שלא נותר פתח הצצה אל מחוץ למעגל, הן משתחוות לה עוד ועוד כאלומות ברוח.

אילו רק היתה איזו כסות להתעטף בה. לעצור את הערטול האנוס עליה בטרם התקבעה. היא חושבת כך ומכסה את גופה בהתקפלות עוברית מטה מטה. אין כסות. הכל מביטים בה, אפילו הקרקע מבטת בה. גם החולות והחרדון הדמום בסמוך אליה, אף הוא מביט בה בעיני חרוזי זכוכית.

ואז החלה המוסיקה להתנגן ולהיספג בכל כלי קיבול. היא מבינה שהאשה הכותבת אותה מתמלאת בצער הדמום ההוא, הזכור לה מאי אז. היא שומעת אותה מהמהמת ניגון במשקל מחומש, וגופה נחלק לפעמות דגושות ורפות. מיתרי הקול שלה אינם יכולים לנוע, כך שהיא שרה את הניגון המוכר בעיניה העצומות וגבה החשוף מתקמר למגע האותיות המרחפות באוויר בין צליל לצליל. האשה הכותבת שרה עכשיו איזה מוטיב מוסיקלי זר, אינו מוכר לאוזניה, והיא מתרוממת גבוה יותר, כמעט שנוגעת בפרגוד. עכשיו כל גופה מתחולל אל מול הדף האותיות והצלילים המפותלים כמעט ברוגזה על צווארה.

מתוך הקרעים במרכז הפרגוד נשמטו גופות עירומות, שלוש או ארבע, היה קשה לה להבחין דרך הערפל החולי שאפף אותן. קווים של צלילים מכושפים התפתלו כנחשי שפיפון באוויר, באדמה ובגופות השוכבות פשוקות גפיים. האישה הכתובה חשה על גווה את נחילי המוסיקה והם לחלחו את עורה וירכיה. היא התרוממה כדי שני שליש ונשמה עמוק. המוסיקה המשיכה להתפתל מלפנים ומאחור, מעליה ובתוככי התרחשותה עד העילפון. לא פעם היתה האשה מתעלפת ואז חשה עצמה כבתוך מראה, מנקודת תצפית גבוהה, אי שם מעל עצי הצפצפה והעטלפים. בשעת העילפון היא רואה את עצמה נעה על שביל ארוך ושיערה מתבדר והיא עטופה בבדים לבנים מרוקמים ושזורים ארגמן והיא טופפת על הארץ ביחפותה ושרה עם המוסיקה קוורטות זכות.

ולבסוף, ככלות כל הימים הצנופים בחדרי הבודד, ואני עטויה בגדי אלמנות, הגעת את. ביקשת להיכנס לחדרי, להיות אשה מתבוננת, להיות חפץ, להיות קנטטה. התפרדת לזמן משלך, בחלקיקי המרחב וההשגה שלך, אך בכל זאת נכנסת לחדר המתוחם ההוא, למחנה קודשי. ראשונות החלו לרעוד אצבעות כף הרגל, אולי כי רק הן היו ערומות. אחר כך, בהזדחלות נמלית השתלח הרעד לבטן ולרקות. ואני תמהתי וטמעתי בתוך גלימותי.

אבל עכשיו האשה מעולפת ואין היא צועדת כפעם בפעם על השביל. שוב היא מוגבהת מעלה מעלה לצפות מה יארע לה, אבל עיניה מטושטשות וצמא גדול עוטף אותה. אין זה צמא רגיל, כזה שהגרון יבש בו. זה צמא כל כך גדול שכל היישות שלה מתערפלת בתשוקה העזה למים. היא לא יכולה להתעורר לבד מעלפונה מרוב תשוקה, אשר מפעפעת בה רחמים ואזלת יד ומשלחת בה התכווצויות ומחטי כאב.

הצמא כמעט מכריע אותה. האשה שוכבת על בטנה מחרחרת מלים, מציצה דרך חריץ העין על החרדון. החרדון מרים את זנבו וטופח בו על החול. עוד זמן רב יישאר סימן מוארך של טפיחה זו בחול. היא מביטה בו בסקרנות. החרחורים שלה מבהילים אותו, הוא מסתובב ונעלם על גחונו. היא מלקקת את שפתיה באטיות, אבל אפילו הלשון מחוספסת ויבשה. החך כמעט מאובן. עד שהאיש הופיע בכל חרישיותו.

האיש עירום לגמרי וגם ראשו מגולה. הוא כל כך חרישי עד שנדמה כי אין הוא מניח את כפות רגליו על הקרקע כשהוא צועד אלא נע-מרחף באוויר. האיש מתקרב אל האשה והיא עצומת עיניים. הוא מתבונן בה ומריח את צווארה. הוא אוחז בה תחת שכמותיה וירכיה ונושא אותה, רפויה ושמוטה אל השביל. הם מגיעים אל הבריכה והוא טובל יחד אתה במים. האשה ניעורה בבהלה והוא אוחז בה בחוזקה כמו צבת ומגיש לפיה מים בכף יד. היא טועמת בלשונה ומחבקת את כתפיו. הוא מתמוסס במים. היא לא יודעת אם היא חשה את ההתמוססות הקסמית הזאת אם לאו. היא קמה, חופנת בידה חול מקרקעית הבריכה ומעסה את רקותיה.

שנים רבות האשה נשארת מפוסלת ליד הבריכה ובידה האחת חול. כשעברו רוחות עזות התפורר רגב החול לגרגירים והם עפו עם הרוח. האשה עומדת כך, אך לא חשה את גופה כלל. נחילי מוסיקה ואשכולות של מלים העבירו מסילות על גופה המאובן, עיניה חציין פקוחות ועל צווארה כתם לידה אדום. חזה חשוף לרוח, לשמים ולמים, והיא עודנה קפואה.

רק הבטן העגולה החלה לתפוח. בתוכה גדלה אשה כתובה וגם סביבה מחוללות מלים פלאים ואלמוות. והבטן גדלה וגדלה, מכינה פקעת סבוכה שתהא ראויה להכיל את כל הבא עליה. כאשר בא החושך ועלטה סמיכה מתממשת על נשמתה, ניתן לראות רק פס דקיק של אור במעלה בטנה החשופה. שם האשה הכתובה מתבוננת. גם הגופות הערומות שסביבה מתבוננות אתה. הן מתחילות לנוע והן מתרבות והולכות. גם הן בעלות מומים, היא חושבת ומביטה בעיניהן הסומות, בגוויהן המוטים בחדות איומה. קהל רב מתאסף ומביט דרך פס האור הדקיק של בטנה. הם רואים איש ואשה ישנים, לאישה דמעות נוצצות בעיניים. אדים מהבילים עולים מהתנור שבקצה החדר ונדבקים בזגוגיות החלון.

כל היום בכיתי דמעות מתוקות. פחדתי שהן תלכנה להן בבליל האנשים הדביק שמסביב, אז טעמתי אותן בלשוני ומן הלשון עשיתי צינור ואת שפת הצינור השחלתי לבקבוק קטן והן טפטפו שם לשלולית קטנה, מתוקה גם היא. אחר כך הנחתי את הבקבוק בתיקי הכתום והוצאתי דמעות חדשות. אותך דמעתי, אהובי, את העיוורון המשמים שמכהה אותנו לילה לילה, ואת אלוהינו היפים דמעתי גם כן.

אלוהינו היפים ביקרו אותנו לראשונה עוד כשהיינו נוודים צוענים נטולי תחבולות. אך אז היינו עסוקים מדי בעניינים משונים של נוודים צוענים. ויש עוד כל מיני סיבות די הגיוניות אבל כנראה רק אחת מהן חזקה דיה שתהיה גורמת לאלוהינו היפים לא להיות מרוצים מחוסר הסברת הפנים ולבקרנו שנית. עכשיו כבר היינו עמוסי תחבולות לעייפה. בעצם היינו כבר מכורבלים בתחבולה והתנור שבקצה המיטה שלח על האזורים הבלתי מכוסים חום מוצק שכמעט אפשר היה למששו. התכרבלנו מהודק יותר ועשן של קטורת משיית היתמר מעלה בקו נקי ומסותת, עד קצת אחרי הרקיע. אנחנו שיחקנו משחק מכשף, מהסוג ההוא שקודם משחקים ואחר כך באים הכללים. אלוהינו היפים לא השתתף כלל, הוא רק ניצב מעלינו, חומק מן הקטורת ומתבונן בנו בתבונה בהירה. שיחקנו והתכתשנו והתחבטנו בהתפעמות מזידה, שאפילו בקהל התהדרנו לנו.

קהל שקט הוא היה, עשוי אנשים מקופאים במקצת. היו מונחים שם חיגרים וסומים וגידמים, ולא יצאה מהם אף הברה אחת של תרועה או שפיטה אותנו או את משחקנו. הם פשוט ישבו. כיסינו עצמנו בכילה שקופה וקיפולים מלכותיים התפלאו בה והשמיעו צליל צולפני כשל זנב סוס. יתוש קטן נחבט מצליפות הכילה וזמזם לשוכרה זמזומים עצובים. אלוהינו היפים היו כנראה גמולי חסד אתו והחליטו לחונו ממיתה משונה. איזושהי יד נעלמה הניעה את היתוש האומלל שלוש פעמים סביב ענן הקטורת ולאחר מכן הוא נעלם כלא היה.

את בקבוק הדמעות שמרתי לתת אותו אצלך. אך אתה נתעטפת שמיכה ושינה וגלגלת חלומות רדומים. הקשתי שלוש נקישות על צלע מצלעותיך ורק המהמת חרישית למעבה הכרית. ראיתי חלקיק נוצה לוטפני נח על משכבך בשלווה, ולפתע התעופף בגובה של זרת וחצי, חג על סנטרך ונחת על קצה האף. הוא עלה וירד לקצב הבל נשימותיך ונדמה היה לי כי הוא מאושר ושבע. למול מחולו נצטחקתי צחוק גדול ורם והתעוררת בבהלה. חלקיק הנוצה נהדף ונעלם בפחדנות שדונית ואתו נעלם קהל בעלי-המומים השקטים וענן הקטורת. חיפשתי את אלוהינו היפים אך הוא היה עסוק בשיחה, בקריאת שמע, בליקוט חלקיקי ניצוצות ושאר מיני עניינים שכאלה.

את משוגעת, אמרת לי באהבתך הפלאית, ואני התכנסתי בין הדפים שלמדנו. הצבע הצהבהב של שוליהם וריח ההיאבקות של צורבנות בית שמאי היה עז וחריף והספגתי ניחוחו בין סדקי המרפקים.

גם המשחק שלנו משוגע, אמרתי אני, גם הבית ושריקת הקומקום והמוסיקה. השענת את לחייך על עורפי. אלוהינו היפים סיימו את ביקורם והלכו מאצלנו.

הגיע זמנה לצאת, היא חושבת ומתנערת בהתכתשות מסוימת עם עצמה. היא נאבקת לצאת מתוך הפקעת אך אין זה דבר של מה בכך כלל. היא מעורה וחצובה בה על כל שקעיה, זיזיה ופיתוליה. הנה הרי היא דוחפת בעקבה עד שהיא מתגלגלת החוצה והפקעת נשרכת אחריה ושורקת שריקות עצלות של זיקנה. בהתקדמות עכבישית היא זוחלת שפופה על גחונה, מחפשת קלי לצבוט לה ואין. הרעבון הגדול והזחילה מתישים אותה והיא נופלת לשינה גדולה.

האשה שקועה בשינה עמוקה ובתוך הבטן שלה שוחות האותיות והן מרחפות ורכות כמו נוצות. הן מדגדגות ומפתות אותה כך: אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת, ה"א, ו"ו. על הו"ו נעוצה חתיכת לחם צבוט והיא מנסה לתפסה, אך היא עולה גבוה יותר וגבוה יותר. האותיות מתערסלות ונמהלות זו עם זו ושוטפות את האשה. הן צובאות בהמוניהן ומכסות אותה מכל עבר במלים ועוד מלים ועוד מלים.

בשנתה ניגשות אליה דמויות רבות ומתבוננות בה, מסתובבות והולכות להן. בא האיש ומתבונן בה אף הוא שעה ארוכה. הוא מלטף את שערה הפרוע ומסיר ממנה חלקיק של נוצה, תמה מאין הוא בא. הוא מלטף את ציפורניה ואת בטנה. מבעד לאבק והלכלוך שדבק בעורה מבצבצת קשת זוהרת בשיפולי בטנה הצבה. הוא מעביר עליה זרת והזוהר בוהק. האיש נושא את האשה אל הבית ההוא היפה שעל הגבעה. הוא נכנס אתה אל הבית, אל החדר, אל החשכה הנשכחת שבתוך מחשבותיה המנומנמות.

האיש והאשה כומסים את החושך. ההזדהרות במעלה בטנה הקשותה עוצרת את החושך מלהיות מה. הם מתבוננים בה וחשים ניעה קלה שמרפרפת על הגופים. "בוא נשיר עכשיו", היא אומרת.

אבל הוא לא שומע תחת השמיכה.

בשמיכה תחובות הרבה נוצות ולפעמים הן מציצות ודוקרות את העור. כשהיא ישנה היא חולמת שיש שם פגיונות. הירכיים שלה מגוננות זו על זו. מסביב לחושך הממשי מונחים חפצים ובגדים וספרים. לפעמים הוא רוצה לשבור אותם. הם נראים לו חסרי הכרה, החפצים. הם באמת חסרי הכרה, היא מסבירה לו. אבל הוא מתכוון למשהו אחר, הרבה הרבה יותר אחר ממה שהיא חושבת.

היא שמחה קצת, על ההזדהרות ההיא, במעלה בטנה. נעים לה להיאחז בעין באיזה דבר בלתי מוחשך. היא מרגישה את חיוניות הראייה היטב. כל ההתקשטות שלה מתרכזת עכשיו בבטן הקשותה. מעלה אותה עוד והקשת גדלה. הקשת מתמתחת מזווית הבטן וטובלת עצמה בחושך. היא מתאחה אתו. החושך והקשת אחוזים עכשיו בהתבוללות ורגיעה.

החפצים מתעוררים שלוחי רסן, יש בהם פתאום משהו מאוד לא דמום. האזור הגאוגרפי שבו היו מונחים נשאר כשהיה, אך אם יניח אי מי את ידו סמוך לשם מאוד, הוא יחוש אולי איזה הבל של תנועת התחלפות החפץ בחפץ אחר בדיוק כמותו. הרי שנראה המצב כאילו לא אירע דבר. אך מי יוכיח שאכן לא אירע דבר?

בזמנים הקטנים של החושך אפשר היה לראות את ההזדהרות ההיא לפני שהתמוססה, כמו ציצה בהירה של ציפור או כמו שגיונות רדומים נטופי עסיס מבריק.

 


 

דבר השופטים | חזון הדמויות היבשות": בריאה פגומה-שלמה

"חזון הדמויות היבשות" אינו סיפור צפוי. בתחומו של הסיפור מפציעה תודעה לשונית יוצאת דופן. הסיפור נכתב כהתרחשות לשונית, נכתב בפעימות ונפרש במרקמים שיריים. מדובר בסיפור מוסיקלי, כלומר בפרוזה המתמסרת למבע ולא לייצוג, ולפיכך היא מקפידה על חזרות ותהודה, על אריגה ריתמית. בסיפור זה זוכות המלים בדרגת חופש נדירה. אך המחוות המוסיקליות בסיפור זה אינן מחוות ריקות. הסיפור מעיד על עצמו כי הוא "רווי פרשנות"; הוא מתכתב עם המיתוס, עם הסיפור המקראי, ושוזר עצמו במסורת ספרותית פורייה ובהיסטוריה של המוסיקה. בסיפור מתבטאת האמונה בכוחה הבורא של המלה. האשה הכותבת יוצרת בכוח המלה גופים ועולמות. אך הגופים הם בעלי מום, והעולמות נדיפים. בכוח הלשון נבנה ונהרס עולם. הבריאה (הלשונית) היא בריאה פגומה מיסודה. ולכן, מעבר לערכו האקספרימנטאלי של הסיפור (הספרות היא תמיד גם "ניסוי" בתחום השפה), מתבטאת בו התפישה העתיקה בדבר הבריאה שלא הגיעה להשלמה. הקורפוס הנשי בסיפור זה הוא קורפוס כפול (הכותבת והכתובה) ובלתי מושלם. כפול ובלתי מושלם הוא גם האלוהים, הגבר, היצורים ושאר ענייניו של הסיפור. ומה טעמה של הכפלה זו? היא מעידה כמובן על רפלקסיה עזה. ועם זאת לא מדובר כאן רק במהלך של התבוננות עצמית, או ביצירה של "לשון פנימית" בלבד. שכן, דווקא במקום שהסיפור מתמסר למבע ומתרחק מן הטריטוריה המוכרת של הספרות, הוא חוזר לסמן את פשרה הכפול של ההבעה הספרותית: מלה הבאה מן הגוף, מלה הבוראת גוף.

יהודית רותם איל מגד גלילי שחר



אנרי מאטיס, המוסיקה, 1939
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו