טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השוחט קרב לשחוט וגם השור מיהר לשתות

"חד גדיא" וקרובי משפחה רחוקים בגרמנית: שירי שרשרת עממיים, שנועדו לחנך את הילדים לסדר מעמדי

תגובות

האדון משתוקק לאכול אגס, אך שורת תקלות משונות מונעות ממנו לנגוס באגס העסיסי, עד הסוף הטוב. זה סיפור המסגרת של שיר עם גרמני נושן. בשלביו השונים אנו פוגשים בחבורה ובה: כלב, מקל, אש, מים, עגל, שוחט - הזכורים היטב מהפיוט "חד גדיא", החותם את ההגדה של פסח.

השיר "האגס לא רוצה ליפול" מופיע באסופת המעשיות של האחים גרים (יעקב, 1785-1863, ווילהלם, 1786-1859), הנודעים במפעל האיסוף של סיפורי עם. כרך המעשיות הראשון שלהם ראה אור ב-1812 בעיר קאסל בגרמניה, ובו הופיע שיר האגס. האחים גרים שמעו ורשמו את הסיפורים מפי אנשים, ובעיקר מפי נשים כפריות, ועיבדו אותם.

"האגס לא רוצה ליפול" (Das Birnli will nit fallen) הוא השיר היחיד באסופת האחים גרים המופיע כיחידה סיפורית נפרדת (שירים קצרים וחרוזים שזורים לא אחת בסיפורים). עלילת השיר מצטברת ובנויה שלב-שלב, בדומה לפיוט חד גדיא: האדון שולח ילד, יוקלי שמו, לנענע את עץ האגס כדי שהאגס ייפול, ומתברר כי סירובו של האגס לנשור מענפו הוא ראשון בשרשרת סירובים. יוקלי מסרב, וכך גם כל השליחים אחריו: הכלבלב לא נושך את יוקלי, הפרגול לא מצליף בכלבלב, האש לא שורפת את הפרגול, המים לא מכבים את האש, העגל לא שותה את המים, השוחט לא שוחט את העגל. רק כאשר האדון שולח תליין לתלות את השוחט - משתכנע כל אחד מבני החבורה וממלא בתורו את הצו שהוא, למעשה, תפקידם בעולם הזה.

בשיר של גרים מוצג עולם בקיפאון. החוקיות השגורה נעצרת פתאום, ואחר כך הכל משתחרר והחיים זורמים הלאה כרגיל. ההמצאה הפואטית יוצרת מתח, סקרנות וגם הומור. אף כי חומרי השיר נטולים כולם מהעולם הזה, המציאותי, והשיר אינו נוגע - כמו הפיוט חד גדיא - באלוהות או במחשבה דתית, הרי הוא מנפץ את תחושת המוכרות, בשבשו את הסדר הקיים.

הנה הבית המסיים את השיר "האגס לא רוצה ליפול" בתרגום מגרמנית של שמעון לוי (האחים גרים: מעשיות, ספרית פועלים, 1994).

אז האדון שלח תליין

לתלות את השוחט.

תליין רוצה לתלות שוחט

שאת העגל בא לשחוט

שמים הוא רוצה לשתות.

אשר רוצים אש לכבות

האש רוצה לשרוף פרגול

פרגול רוצה לחבוט כלבלב

והכלבלב רוצה לנשוך

יוקלי רוצה לנער אגס

אגס רוצה ליפול.

העלילה קושרת יחדיו תשעה "שחקנים" הכפופים לאדון. כזכור, בשרשרת "חד גדיא" יש עשר חוליות: גדיא, שונרא, כלבא, חוטרא, נורא, מיא, תורא, שוחט, מלאך המוות והקדוש ברוך הוא.

במה שונה שיר השרשרת העממי המובא אצל גרים מן הפיוט "חד גדיא"? שני הטקסטים פותחים באקספוזיציה ובה אירוע טריוויאלי: אבא קנה גדי, או אדון רוצה לאכול אגס. בהמשך ניכרים חמישה הבדלים מהותיים. ההבדל הבולט הראשון הוא עלילתי: עשייה לעומת אי-עשייה. בעוד שכל שלב ב"חד גדיא" נפתח בפעולה חדשה, נוספת, השיר הגרמני מושתת על סירובים לפעול. השיר של האחים גרים בנוי על קונפליקט חד וברור, הנפתר בסוף טוב.

ההבדל השני נובע מן הראשון, ועניינו סיבתיות לעומת אקראיות. בנוסח הגרמני הקשר הסיבתי שבין שלב לשלב מפורש וברור: הסרבנות ואי-הנכונות לפעול של "שחקן" מסוים גורמת לאדון להזמין גורם חזק יותר, כדי שהאגס ייקטף. ואילו בנוסח הארמי, לא ברור מדוע מתרחש צירוף המקרים הללו, משום מה מופיע שחקן חדש ולאיזו תכלית - עד שמופיע הקדוש ברוך הוא.

ההבדל השלישי הוא מבני: סדרי גדול-קטן. "גדול" זהה עם חזק, ו"קטן" הוא גם חלש. במסלול של עלילת עשייה, הכיוון הוא לינארי - מן הקטן אל הגדול. בעלילת אי-עשייה המבנה שונה ומורכב יותר. הגדול מכולם, הניצב בראש הפירמידה - האדון - מופיע מיד בתחילת השיר העממי הגרמני, באקספוזיציה, אך גם בכל שלב משלבי העלילה. התנועה בשיר היא דו-סטרית: תחילה מהקטן לגדול ממנו על פי סדר; ואחר כך מהגדול אל הקטן ממנו. שתי התנועות סימטריות, והופעתן יחדיו מציגה מעין עולם הפוך.

היקף הפגיעה שונה בשיר העממי ובפיוט, וזה ההבדל הרביעי שעניינו הפן הדרמטי. ב"חד גדיא" ההרס הוא טוטלי, ונשאר לשלוט רק אשר לו התפארה. מתכונת זו אפשרית בסדר עולה מהקטן אל הגדול. דווקא בשיר העממי אין פוטנציאל הכוח יוצא אל הפועל; האיום בדמותו של התליין מספיק דיו להניע את תשעת השחקנים להפסיק לסרב ולבצע את רצון האדון.

ההבדל החמישי בין הטקסטים נעוץ במסר ובמשמעות: דתי או חילוני. הקדוש ברוך הוא מתגלה בסוף "חד גדיא" ככביר כוח: הוא הסיבה לכל מסובב, העילה לכל הפעילויות על פני הארץ. המאורעות בפיוט (ואולי גם בחיינו) נראים לעתים חסרי סיבה ואקראיים רק בשל מגבלות התפישה האנושית. ואילו השיר העממי הגרמני עוסק כולו בארצי, וצביונו חילוני. אגואיזם, חמדנות, אלימות, הרתעה וענישה משמשים בו בערבוביה. האדון החזק רוצה דבר מה ומשיגו. הציות לאדון מוצג כהכרחי לשמירת הסדר המעמדי הקיים.

"מעשה באדון וביוקי" הוא שיר עם אוסטרי, מקבילה של השיר "האגס לא רוצה ליפול". כמעט כל רכיבי שיר העם הגרמני שתוארו לעיל מצויים בו. ההבדל האחד הוא בפתיחה: "שלח אדון את יוקי-רע / לקצור את שדה השעורה. / אך יוקי לא קצר, / ואל הבית לא חזר". העימות בין האדון הכפרי לפועל שלו צץ כאשר יוקי מסרב לעבוד בשדות ונעלם, ובכך מעז להפר את המדרג המסורתי ולערערו. החבורה מתרחבת ונוסף שטן הניצב מעל לתליין (אצל גרים, מקומו של התליין בראש הסולם המדרגי). השטן בגירסה האוסטרית דומה במעמדו למלאך המוות ב"חד גדיא". הנה הבית האחרון של השיר בתרגומו של אוריאל אופק (ילדי העולם השמיעו קולם, י' צ'צ'יק, תשכ"ח):

אז האדון עצמו יצא

וחיש הפתרון נמצא:

חיש השטן מיהר לכרות

והתליין ניגש לתלות,

והשוחט קרב לשחוט

וגם השור מיהר לשתות.

קרבו המים לכבות

ולשון האש קרבה לשרוף,

והמקל בא להכות,

והכלבלב מיהר לנשוך.

אז יוקי את השעורה קצר

ואל הבית חיש חזר.

ההיבט הדידקטי בולט בשיר זה. לעומת המשמעויות האלגוריות הרחבות המיוחסות לפיוט "חד גדיא", הלקח של השיר האוסטרי הוא פונקציונלי. והמשאלה הכמוסה - חוקרי פולקלור מבחינים בה בכל טקסט עממי - היא אחרת: השאיפה שנערים קטנים ילמדו שתפקידם בחיים הוא לעבוד ולציית לאדון.

רבים ומגוונים הם הנוסחים הגרמניים במתכונת שיר האגס. השירים מתאפיינים בעלילת סירוב ואי-עשייה, וסיפור המסגרת שלהם קשור בחיי כפר ובעבודות שדה: קציר וקטיף. השולח למשימה הוא אדון או איכר. החבורה המתקבצת למילוי המשימה כוללת דומם, צומח, בעלי חיים ובעלי כנף, בני אדם (בגילים ובתפקידים שונים), כוחות טבע ודמויות על-טבעיות. אין ספק כי עלילת סרבנות ואי-עשייה שנונה ומפתיעה יותר מעלילת עשייה; מהלכה סבוך יותר, ההמצאה הפיוטית עשירה יותר. המרי של החלש-הקטן, האומר "לא" לגדול ממנו, והיסוד החתרני של השיר הם רעיונות מתקדמים (או אנרכיים) מבחינת הסדר החברתי. אפשר אפוא לקרוא את הטקסט הפואטי כמסמך המבטא גם מחאה עממית.

"האגס לא רוצה ליפול" הוא גירסה של טיפוס סיפורי בינלאומי - לפי מיונם של שני חוקרי הפולקלור אארנה ותומפסון. הם סיווגו את כלל סיפורי העם ל"טיפוסים" בשמונה מחלקות מובחנות היטב, קבעו מספר מזהה לכל טיפוס עלילה, והוסיפו את ארצות תפוצתו. סיפורי שרשרת מצויים אצלם במחלקה השביעית: בדיחה ומהתלה. בתת החטיבה ששמה: "חברי השרשרת אינם ביחסי גומלין", מצוי הטיפוס (מס' *2015): "העז מסרבת לעזוב את שיח האגוז". להלן (בתרגום מילולי מאנגלית) הדפוס המסיים את העלילה: "השטן ניגש לחנוק את היהודי, / היהודי - להרוג את השור, / השור - לשתות את המים, / המים - לכבות את האש, / האש - לשרוף את האבן, / האבן - להקהות את הגרזן, / הגרזן - לחתוך את החבל, / החבל - לכבול את הצייד, / הצייד - לירות בעז, / העז עוזבת את שיח האגוז, / הגדי עוזב את שיח האגוז".

המבנה של "שיר צבירה" או "שיר שרשרת" הוא חולייתי: היחידות הטקסטואליות קצרות ומונחות זו על גבי זו, הפעולות זורמות ומתחלפות במהירות, המקצב מודגש. הסדר המושלם של העלילה בולט כמוגזם. השומע משועשע לגלות התנהגות אוטומטית, המחליפה חוקיות מורכבת וגמישה יותר, שהוא מכיר מחיי היומיום. היסוד המשחקי של השיר, השב וחוזר על רשימת הפריטים בכל בית ובית, מאפשר לקהל המאזינים להשתתף בביצוע פומבי של הטקסט.

כל מערכת פעולות ומאורעות הנותנת לנו אשליה של חיים המתנהלים בסידור מוכני - היא קומית, קבע הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (הצחוק, ראובן מס, 1975). הרעיון של החלפת הטבעי במלאכותי, ההישנות - צירוף נסיבות החוזר ומופיע כמות שהוא כמה וכמה פעמים, וכן הפיכת הסדר המוכר הם מדרכיה של הקומדיה הקלאסית. אפיונים אלה בונים את הפיוט "חד גדיא", ומודגשים אף יותר בנוסח של האחים גרים. הנימה הקלילה בשיר האגס העקשן הולמת טקסט עממי הפונה אל ההמונים, ושכיחה פחות בטקסט קנוני.

עיצוב טקסט במבנה משורשר (בפרוזה או בשירה) הוא קדום ביותר, ומצוי אף במקורותינו. ב"בראשית רבה" (פרשה לח, א) מופיע בתבנית זו ויכוח תיאוסופי בין נמרוד עובד האלילים לאברהם. נושא הוויכוח - חיפוש הכוח החזק יותר או החזק ביותר בעולם, כדי לעבדו ולהעריצו. מדרש זה משמש, בין השאר, אחיזה לאלה הרואים ב"חד גדיא" יצירה יהודית מקורית: "א"ל נסגוד לנורא. אמר ליה (נמרוד): נסגוד לנורא, אמר ליה (אברהם): נסגוד למיא דמטפין לנורא, אמר ליה: ונסגוד למיא; אמר ליה: נסגוד לענני דטעני מיא, אמר ליה: ונסגוד לעננא; אמר ליה: נסגוד לרוחא דמובלי עננא, ונסגוד לרוחא; אמר ליה: נסגוד לבר נשא דסביל רוחא, אמר ליה: מלין את משתעי, לא נסגוד אלא לאור, הריני משליכך בו ויבא אלהיך שאתה משתחווה לו ויצילך ממנו".

הפיוט "חד גדיא" הופיע לראשונה בהגדה של פסח שהודפסה בפראג ב-1590. כנראה התלווה לשיר תרגום ליידיש-גרמנית. מטרת הטקסט היתה לשעשע את הילדים ולהשאירם ערים עד סופו של סדר פסח. הפיוט מעולם לא הופיע בטקסי פסח של יהודים ספרדים או ממוצא תימני (וחדר רק במאה העשרים). עדות קדומה יותר על "חד גדיא" (וכן על הפיוט "אחד מי יודע") מצויה מראשית המאה ה-15 (1406): סידור שנמצא כנראה בגנזי בית המדרש בגרמייזא. על פי פרופסור מנחם צבי פוקס (אסופות, תשמ"ח, עמ' ר"א-רכ"ו), מקור השיר בפרובנס, ומשם עבר עם מגורשי צרפת (במאה ה-14) לאשכנז, לעיר גרמייזא וכן לפראג, ואולי אף לקהילות אשכנזיות באיטליה.

פייטני פרובנס וצרפת הרבו בכתיבת פיוטים ושירים, גם בשפה הארמית. פוקס מסתמך על סידור כמנהג פרובנס כתוב על קלף ומעוטר, כנראה מהמאה ה-13 או ה-14, שבסופו רשום בכתב יד נוסח מיוחד של "חד גדיא" שאפשר לשייכו לשירת החול. הארמית של הטקסט כתובה היטב וללא דופי.

חוקרים רבים סבורים כי מוצאו של חד גדיא הוא חיצוני, ואחרים אוחזים בדעה כי גרסאות שיר העם הגרמני מקורן יהודי, בהגדה של פסח - כנראה בהשפעת נוסח השיר העממי ביידיש.



אל ליסיצקי, איורים ל'חד גדיא', 1919



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות