בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלף ירוקים

תגובות

אמרו גנים. אמרו חיסונים. אמרו שהרפואה עדיין לא הבשילה להסביר. לפעמים שמעה על מזוזות פגומות או סטטיסטיקה עיוורת, ופעם, גבר עם פאות לחיים עשויות, ריבה קרושה דבקה בשולי חולצתו הלבנה, אמר שזה בגלל ההומואים, ושתבדוק במשפחה אחורה וגם לצדדים. ומי עוד אמר לה? רופאים בחלוקים לבנים שהרכיבו משקפי קרן עבים, וסיכמו במלים בהירות, יועצות בחולצות עם כיסים עמוסים באמפתיה ועטים, וגם הרבה סבתות שהביאו נכד, קראו תהילים, והסבירו לה בנעימות למה ומדוע, כששאלה וכששתקה. וכל המחלקות, וכל חדרי ההמתנה, וכל הסלונים של המומחים-בפרטי, מתחברים לה עכשיו למסדרון אחד, ארוך מאוד, שקרוע בו חלון-פסיק עם אבא מעשן כל כמה מטרים, ומדי פעם, דלת לבנה נפתחת לפיסקה חדשה, ובסופו של המסדרון, כמו נקודה, עומד פח אשפה שחור, שנערמים בו פניות, אבחונים וכרטיסי חניונים. ולאורך המסדרון הזה נמתח ספסל אינסופי, שעליו יושבים ומחכים כולם. מסבירי ההסברים, מפריחי האשמות, אלה שקראו באינטרנט, אלו שכבר החליפו שיטה פעמיים, וגם באלפיהם, הילדים חסרי השקט, והילדים השקטים מדי.

ויוני רגוע וסבלני עכשיו. הוא יושב לידה על הספסל במיניבוס הזה, שלוקח אותם למקום האחרון, ומתרכז באורנים שנצבעו בקרן שמש אחרונה. בכל פעם שהם מפלחים קו-גובה, העצים מחליפים צבע מירוק לירוק אחר. לכל קבוצת עצים גוון משלה. העצים מימין שונים מהעצים משמאל, ויש סדר בהשתנות הירוקים האלה, שאפשר לזכור אותו גם מהסוף להתחלה. ולפעמים נכבש הירוק בחלקה אפורה ומעוגלת שנחרצת בקווים שחורים. תראו, מצביע מישהו, מה שנסראללה עשה בלבנון-שתיים עם הקטיושות. והיא רואה רק גזעי אורנים חרוכים, שקפאו בשלבים שונים של נפילה, שתסתיים עוד שניות או שנים.

המדריך הזדקף במעבר לתדריך אחרון.

"כמה כללים שיעזרו לכם, רבותי. אל"ף, שהבקשה עצמה תהיה במלים שלכם. להגיד בדיוק מה מבקשים מיד שנגמרת התפילה. בי"ת, לבקש מהשמים, לא מהצדיק. מהנוכחות של הצדיק מבקשים שישתדל בשבילכם. וגימ"ל, צדקות. להכין מראש הרבה מטבעות של עשר אגורות, ולשלשל לקופות הצדקה שבקבר לפני כל תפילה, לפתוח לה דרך, שלא תידחה".

בספסל שלפניהם ישבה אשה בסרבל כחול רפוי כתפיות, והפכה דפים צבעוניים בספר תהילים בתולי. היא מילמלה תפילות-ניסיון שנקטעו אחרי משפט או שניים, והתאמנה בקשירת מטפחת תכלת תואמת לראשה. גם שאר הנוסעים נראו כחילונים גמורים, ששלפו מהתיקים כיפות בר-מצווה ומטפחות ראש מתפוררות, ששימשו ללוויות ולביקורים בכותל. קו הקליטה בנייד התקצר, והיא נכנסה בפעם האחרונה לפורום "חד-הוריות לילדים מיוחדים", שבו היתה מוכרת כ"אמא של יוני". היתה הרבה תנועה הערב. אמא אחת ציטטה קטעים מאבחון מחודש, טרי מהבוקר: "ניתן לתלות כל תסמין בגורם נפרד, פיסיולוגי או מנטלי... לא נדרש בשלב זה הסבר אורגני כללי... ובקיצור", חתמה האם את הכרזת הפרידה והניצחון, "אפשר להגיד שיצאנו מהספקטרום". הפיתול הבא בכביש ניתק את הקליטה. החושך נדלק בחוץ, ובחלון נשקפו מולה יוני ואמו. המיניבוס נעצר במחסום. מאבטח שמן התקרב באטיות לחלון הנהג ודיקלם: "אוטובוסים ימינה. מוניות ימינה. פרטי ישר". הוא הצביע במקל שקצהו מפוחם לעבר שטח אדמה שנוקה מצמחייה. מדריך הטיול אמר בקול שנשמע רק בפנים: "אין לנו בעיה עם הדרוזים פה, רק שלא יתקרבו לקבר", וכמה גברים גיחכו. מבטו של יוני נמשך למאבטח. הוא הסתובב ימינה ושמאלה, כדי להמשיך ולראות אותו עומד במחסום, כשהמיניבוס תימרן בחנייה.

הם ירדו אחרונים והתקרבו למדריך שענה לשאלות. "איזו ישועה את צריכה, זיווג או פריון?"

"אני לא צריכה זיווג", אמרה, נזכרת לרגע בארז-המבריז, "זה בשבילו". יוני הרים בדל-נר מהאדמה שנכבשה בגסות. הוא נעץ בשעווה ציפורניים רכות, ומולל את הפירורים באצבעות.

"ישועה רפואית?"

"כן".

"נשמה, אתם לא בקבר הנכון. ליונתן בן עוזיאל סגולות לזיווג ופריון, הוא לא צדיק רפואי".

מדוע בחרה בקבר הזה דווקא? אולי חשבה שבזכות השם הזהה לשם הצדיק, יוני יקבל כאן יחס מועדף? "לא נורא, תקראי תיקון כללי ואותיות מקו"ף-יו"ד-טי"ת", הוא נתן לה צרור דפים משוכפלים, "ואחריו, למעשה, אפשר לבקש הכל. יש לצדיק הזה גם סגולה כללית".

כשעלתה למיניבוס ושילמה מאתיים-שקל-כולל-כיבוד-לשניהם, נשבעה שתעשה הכל לפי הכללים שלהם. מה הטעם במעין סדר-פסח חילוני, שנקטע לנצח בשולחן עורך?

הם נסחפו בזרם האנשים שהלך והתעצם. פעם כבר היתה כאן בטיול בית ספר. אבל המתחם התעוות והתנפח מאז, והיא לא קישרה דבר ממה שראתה עכשיו. רק לאחר עשר דקות הסתיימו החניות, והם עמדו בשולי רחבה ענקית. מאות אנשים ועשרות דוכנים הממו את הבאים בתחנונים ומוסיקה מרמקולים גבוהים. היו שם באסטות שמכרו בהן קמיעות ותמונות צדיקים, דוכני הגרלות למען אלמנות, יתומים ובתי מדרש, וגם דוכן לכתיבת שם על גרגיר אורז. שליחים מטעם רבנים-סלבים דחפו לידה מעטפות בקשה-תרומה וכרטיסי ביקור עם מספרי אחד שמונה מאות.

איזה לונה-פארק. דוסנילאנד. היא ראתה שיוני נחרד מהרעש, ורצתה למלט אותם קדימה. כל כמה שניות הגיח מישהו וניפנף בקופסת צדקה מול פניה בתובענות. באמצע הרחבה כבר נגמר הכסף הקטן שהכינה לתפילות. לבסוף הגיעו לתחילת העלייה לקבר עצמו, אלא שאז נעמד מולה אדם לבן שיער, בחליפה ועניבה. הוא הסתכל בריכוז אל מצחה כשאמר לה: "כיסוי ראש לילד, יש?"

היא הצמידה בסיכה את הכיפה של ארז לראשו והמשיכה ללכת. אבל לבן-השיער ניטע במקומו. אולי כלל אותה בקהילה או קבוצה שנתונה למרותו, אולי דיבר אליה בשם כל הגברים שבעולם, ואולי שאב סמכות מהכיפה הרחבה והמגונדרת שחבש.

באלימות כבושה אמר "נשים מכאן", והצביע אל מעבר לגבה. היא הסתובבה. העלייה לקבר פוצלה למסלולים שהופרדו במחיצת פח גבוהה, שלא היתה בטיול ההוא, לפני שנים. אז עלו בנים ובנות ביחד, גלויי ראש, מצחקקים. יוני עלה במסלול הגברים. שערו הבהיר הציץ בקושי מתחת לכיפה של ארז. כמה חודשים עברו מיום האבחון, עד שחתך להם מהחיים? ארבעה? חמישה? מוציא את יוני פעם בשבועיים לסרט, וגם אז, לא מדבר הרבה עם הילד. שלא יעקצו אותו המבטים האקראיים כביכול שנשלחים מהכיסאות שמסביב, שבחסות החושך מנסים לאתר את הילד שמדבר בקול החדגוני, המשונה. היה לה קר.

היא שתתה מים ועלתה במהירות במסלול הנשים. אם התפילות של הדוסים האלה עובדות, אולי תבקש גם קללה קטנה על ארז? ואולי מותר לבקש רק דברים טובים? פתאום שמעה נקישה בפח. היא נקשה בחזרה, ושוב שמעה נקישה. כך עלו בתיאום, עד שנפגשו שוב בכניסה לקבר, ליד צעירות בחצאיות ג'ינס ושביסים מנצנצים, שהצמידו פתקים עם טלפונים ואימיילים לענפי עץ עירום, עמוס סמרטוטים. היא הושיבה את יוני על סלע מסותת, שהולבן משעוות מיליוני נרות, וביקשה שיחכה. אחר כך שתתה עוד מים, ונכנסה לקבר.

עזרת הנשים היתה דחוסה. אוויר קר ומשומש עמד בה. ראשים התרוממו מהסידורים, והיא הרגישה בעיניים סקרניות שנגעו בה. היו שם דוסיות-שמנות, חוזרות-בתשובה שמנות, והמון רווקות-חילוניות, דקות כאטריות. היה נדמה לה שפעם כבר שהתה אתן ביחד, לפחות עם חלק מהן, בקליניקה, בתור לוועדה בביטוח-לאומי או סתם בתחנת רכבת. אז קראו בהפניות ובאבחונים, והיום הן קוראות בסידורים ובספרי התהילים. הקבר הזה, כך דמיינה, הוא המשכם של כל אותם חללי ההמתנה האלה, ועכשיו יש בו בעצם פגישת מחזור ספונטנית לבוגרות האולמות והמסדרונות והחדרים. העיניים שמסביב נשמטו לסידורים, והיא נותרה זקופה לבדה בים המלמולים.

היא התחילה בפרקי התיקון הכללי, ומיד הסתבכה בהגיית המלים ובסדר השורות. כעבור כמה עמודים גילתה שפיספסה פרק שלם. מה זה אומר? האם צריך להתחיל מהתחלה? ובכלל, מה תבקש בסוף התפילה? הכי היתה רוצה להתנתק מהמשקולת הזאת, שמתנדנדת על שרוך לבן סביב הצוואר. בלי המתח של שמונה-וחמישה עד רבע-לשתיים, זמן הטלפונים מבית-הספר. בואי לקחת את הבן שלך, הוא בוכה כבר שעתיים בחצר וכל בית הספר לא לומד. בואי לקחת אותו, הוא יושב מתחת לשולחן. בואי להרגיע, הוא נעול בשירותים. בואי. שתשתתף פעם אחת בישיבה, בלי שכל דקה תגנוב הצצה במשקולת שמתחת לשולחן. שתוכל לאכול צהריים ולהסתכל רק על הצלחת, בלי לחפש את השיחה-שלא-נענתה בצדי השולחן. שתוכל להשתין בשקט. אבל מה אתו? בשנה הבאה. עוד חמש שנים. עוד ארבעים, כשהיא לא תהיה בתמונה? אולי בכל זאת הגיעה הערב למקום הנכון, כדי לבקש למפרע זיווג בשבילו? ואולי בשבילה? מישהו שיקבל אותו? מי? על האדמה הרי חיים יותר ארזים ממלאכים. מה עשתה שמגיע לה שביום אחד ינותץ הזמן שלה לרסיסים של תסכולים וויתורים? טוב, אל תיגש למבחן בתרבות-ישראל. בסדר, אני באה לקחת אותך מהיום-הולדת. הילדים לא ירדו עליך, פשוט לא הבנת את שפת הגוף שלהם. בבקשה, אם אתה לא בטוח, אל תגיב. היא הציצה דרך הפתח לסלע שבחוץ. יוני גרף באצבעות שעווה רכה שניגרה מהנרות ושיחק בה כבפלסטלינה. רק שלא ייכווה. כבר היה לה קשה לנשום והיא החליטה לסיים בקריאת מזמורים לפי אותיות שמו. ובעצם, מה צריך לאיית? שם מלא, כנראה. יונתן בן ארז, גילגלה בפיה, מפרקת לאותיות. לא, לבן-זונה לא מגיע אזכור כאן. היא קראה את מזמורי האותיות מפרק קי"ט: יוד... וו... נון... תו... ועוד פעם נון... מלות התפילה התייבשו והתפוררו לה בפה. ועכשיו סוף-סוף, הבקשה. היא התכוונה לבקש בלי קול, במחשבה בלבד. אבל שפתיה בגדו בה ולחשו, כשנדחפה או התקרבה לקבר:

שלא יכאב לו לקום בבוקר

שלא ירגיש בדקירות העיניים (שילמד להתעלם, לפחות)

אם לא יתיישר - שיתעקם העולם סביבו

שיהיה לו חברים של אמת (אחד טוב, מספיק)

שישכב פעם עם אשה

כן, ושייגמל מהמבוכים ודרקונים הזה (הוא גבוה בראש מכל הילדים בחוג)

גוף הקבר עצמו חצץ בין עזרת הנשים לעזרת הגברים. ידיה נרתעו ממגע יריעת הפלסטיק העבה שכיסתה אותו, הגנה מפני אצבעות שומניות. כיפת הקבר התקמרה מעליה, מנומרת בתיקוני גבס רשלניים שאטמו כל נקב דרכו יכלה תפילתה לצאת. מי מקשיב לה עכשיו? עכשיו מתחתיה, מתגלגלים זה בזה, יונתן בן עוזיאל והשיח שנקבר כאן, רבים מי היה ראשון, מתווכחים למי הזכות לזכותה בשמים. האם יונתן בן עוזיאל שיחק פעם במבוכים ודרקונים? היא נדחקה ליציאה, בוא יוני, הולכים - אבל יוני לא היה שם. היא חיפשה בעזרת הגברים, וגם ליד עץ האימיילים. יוני נעלם.

תוך כדי הריצה למטה נשרה מראשה המטפחת. מסביב סגרו שלוחות מיוערות על הקבר משלושה כיוונים. אולי עלה לשחק בין העצים או חזר למיניבוס. היא היתה חייבת להשתין, אבל לנתק קשר-עין מהרחבה - זה לא בא בחשבון. היא החליטה לטפס ביער, משם, אולי, ייראה כל המתחם והיא תוכל להשתחרר. היא עלתה ביער עד שהאוהלים ושולחנות הפיקניק התדלדלו, בחרה בשיח גדול, הורידה מכנסיים והתכופפה.

דוסנילאנד כולה נשקפה מתחתיה. בשולי הרחבה חגו טורפי הדוכנים בשחור לבן מסביב לעדר החילונים שבמרכז. היא חיפשה צעדים של ילד צנום, צעדים אטיים, חסרי מטרה, צעדיו של מי שלומד ללכת בכל צעד מחדש. אולי מחזיקים בו מאחורי אחד הדוכנים, ואיזו אשה משלהם בפרצוף מתוק מפתה אותו בפחית קולה, הוא הרי לא יודע להגיד לא, וכבר הם מחליפים לו בגדים ומסתלקים מכאן בטנדר לישיבה בבני-ברק או ירושלים. היא חייבת להגיע ליציאה ולבדוק רכב-רכב. הכעס חנק אותה. כבר מותר לכעוס עליו. זה יהיה העונש הראשון שלו. לא איום, עונש ממש. ואז, עצמה עיניים וסיימה להשתין בקור. כשהתרוממה ראתה אותו מיד. הרחק למטה, מולה, בגבו אליה. מתרחק דרך הזרם, מנווט כנראה לפי צבעי הבגדים וריחות הגוף, מתרחק מהרמקולים הגבוהים של הנחמנים המרקדים, שעליהם שאל אותה קודם, אם הם מוכרים או קונים. הוא עצר והרים משהו מהרצפה. השעווה המטופשת הזו שאסף. לפחות יש לו במה להתעסק, אבל הוא לא יוכל לעלות עם זה למיניבוס. היא תצטרך לשחד אותו בעוגה או שוקולד כדי שיזרוק את זה.

הוא המשיך לקצה הרחוק של הרחבה, ונעלם שוב. רק עכשיו קלטה שהנקודה שבה יצא, היא המעבר למגרשי החנייה.

הוא עמד ליד המיניבוס ודיבר עם המדריך. בידו החזיק גוש שעווה חסר צורה, שהורכב מגזרי נרות ושעווה מותכת שגרד מהסלעים שליד הקבר. פניו היו רטובות. המדריך אמר בקול רם: "תראה, הנה אמא". יוני אמר רק "היי אמא", והמדריך אמר:

"הילד שלך בסדר גמור".

"הוא בכה?"

"ראיתי עליו שהוא בלחץ. יש מעיין בין העצים, עם סגולות, לא הרבה יודעים עליו, לקחתי אותו, שטפתי לו פנים והוא נרגע מיד. מה יש לו, פי די די? אי די אייץ' די?"

גם עכשיו, שנים אחרי היום שבו חזרו מתל-השומר, נמנעה מאמירת שמו של הרופא האוסטרי, שזכה שתיקרא התסמונת על שמו. כאילו שאמירת השם המפורש תיחשב כקבלת הדין, כהסכמה מצדה לכך שמה שהתהפך פעם אחת, לא ישוב ויתהפך חזרה.

"הספקת להתפלל ולבקש הכל?"

"לא ממש".

"תבואי עוד פעם". יוני כרע לרגליהם לחפש נרות. הוא גישש באדמה ליד רגליו של המדריך, שהתקרב אליה. המדריך הזה לומד אותה עכשיו. הוא מרוכז רק בה. לא ביוני. "ודרך אגב", המשיך המדריך, "את יכולה לקבל ייעוץ מנומרולוג. אולי השמירה שלך חלשה. אני מכיר אחד שמתמחה בשמות שהוא גם מיסטיקן. תגידי ששלחתי אותך ותקבלי מחיר. תבקשי ממנו שיחליף לילד שם".

"לבקש שיחליף שם", חזרה באטיות, והתכופפה אל יוני.

המדריך היה נעול באולסטאר לבנות. הוא המשיך מעליה: "שמעת על קריסטלים? הולכים אתם בכיס ו...". היא משכה בידו של יוני והתרחקה אתו משם במהירות. מי מקשיב לה?

הם התרחקו לתוך חורשת זיתים צעירים, ששימשו כסמנים לשורות חנייה קצובות. בקצה החורשה נעצרו בגדר. יוני פנה ימינה, והיא אחריו, עד שהגיעו לברז. יוני פתח, שתה, שטף פנים, סגר, ועבר דרך פרצה בגדר. מכאן והלאה השתפל מדרון שבו עמדו במרחקים אקראיים זה מזה זיתים מגודלים ואלונים. הוא ירד בביטחון לפניה, מחליף אחיזה בגזעים, כאילו כבר ירד כאן. היא לא רצתה שיראה אותה בוכה, והאיטה, שיגדל ביניהם המרחק.

המדרון נגמר. מלפנים היבהב אור. הם המשיכו אליו על דרך עפר, שיירי אשפה בצדדיה, ודרכו על משטחי סלע שנחצו ברצועות אדמה רכה, משובצת עשב רך. כעבור כמה ברושים שהסתדרו כפרוזדור, ראו עדת יתושים חגה מעל מכולת אשפה ענקית, שבצדה מדורה. כלב צהוב נקור-עין רבץ מנומנם בצד. על כיסא פלסטיק שבור-משענת ישבה כפופה האשה כחולת הסרבל מהמיניבוס. ידה האחת על פניה וידה השנייה בין רגליה. בצדה השני של המדורה, על קורת עץ, ישבו המאבטח השמן שכיוון את התנועה בכניסה, ופועל ניקיון זקן ומלוכסן. המאבטח השמן אמר: "תעלו להון ואקעדו".

התאילנדי הזקן פינה מקום על הקורה.

הכלב הצליף בזנב.

הם התיישבו ליד המאבטח. עם האפוד הזוהר והמקל, הוא הזכיר ליוני דמות מכשף מתמונה שראה בספר "מבוכים ודרקונים".

היא חשבה שזהו, שהמדורה הזאת היא קצה העניין. שלכאן מגיעים אלה שקיבלו תשובה שלילית לבקשה. בקשה מוועדה. בקשה ממומחה. בקשה מהשמים. סירוב מפורט ומנומק, שנוחת עליך אחרי שנים, או סירוב מיידי, בלי הסברים, כמו האשה היושבת מולה, שקיבלה סירוב באדום לבקשת ההתעברות שלה, ישר בין הרגליים, ומה שנשאר לה לעשות, זה לכווץ את הכתפיות בסרבל ולחכות להסעה חזרה.

ליד המדורה שכב ארגז על צדו, וממנו גלשה לאדמה ערימת נייר. המאבטח הזין את המדורה בחומרי בערה במקלו. הכל היה שווה בפני האש: דפי סידור קרועים ובהם אותיות עבות כשבכת ברזל שחורה שניתכה, אותיות אפורות שהתפתלו על דפי קונטרס משוכפלים, ואותיות כתב-יד כחולות שרעדו על דפי מחברת, פתקים וקרעי קרטונים מוכתמים בשמן ואבקת סוכר. בקשות. תפילות. שמות. הכל נטרף והתעשן. גץ התעופף ופגע בידו של יוני. גוש השעווה נשמט מידו והתגלגל לאש. הוא התקרב לחום עד שכמעט נחרך שערו, והתחיל לצעוק. היא הרחיקה אותו במשיכה, ונעמדה על שפת המדורה. מי מקשיב לה? כל כך הרבה היה תלוי פתאום בדבר הזה, שאין לו צורה, שהלך ואזל. גם בה נמס משהו וטיפטף בדמעות חמות. המכשף השמן עשה מעשה. הוא תקע את קצה המטה המפוחם בשעווה, שלף מהאש בזהירות את הגוש שניכרו בו פאות קעורות, והניח בזהירות על הקורה, מסובב כנפח זכוכית.

יוני התרכז בריצודי האש בירוקת עיני אמו. הוא זכר אלף ירוקים שונים. עכשיו היה צבען בדיוק כצבען באור הכתום של מנורת הקריאה שמעל למיטתו, כשסיפרה לו שההוא, זה שלא בבית כבר הרבה ימים, עזב אותם. וצבען דמה לירוק שזהר בשמש האנכית בחצר בית-הספר, כשהיתה באה לקחת אותו באמצע הלימודים. וזה היה גם אותו ירוק עמום שבו נשקפו אורות הניאון, בחדרים הלבנים והארוכים שאליהם הובילו המעליות הרחבות. למשך אורם של כמה הבהובים, כשבדקה בנגיעה כיצד נקרש החומר משנייה לשנייה, מוקשה בצד אחד, רוטט בצד אחר, שקוף ואטום, לבן ומפויח, פועם בקצות אצבעותיה, קרא בה בנה, איך היא מתבהרת לירוק-צמרות.


דבר השופטים | אלף ירוקים: נס לא קרה

אמהות - מהסוג שאינו מוכר מאוד בספרות - עומדת במרכזו של הסיפור "אלף ירוקים". אם נטושה לוקחת את בנה המאובחן כילד פגום למתחם הקבר של יונתן בן עוזיאל, אולי משם תצמח ישועתו. עד מהרה מתברר כי רבי יונתן "אינו צדיק רפואי", ולמרות זאת היא אינה שבה על עקבותיה. קבר הצדיק הוא, בשבילה, "המקום האחרון", לאחר שנכזבה תוחלתה מרופאים, ממרפאים וממטפלים למיניהם. נס אמנם לא קרה לאם (נטולת השם) ולבנה (יונתן), אך המסע החיצוני הופך למסע פנימי, שבו מתגלות תעצומות נפשה של האם וכוח האהבה של הבן. זה גם מסע הזוי אל מה שמכונה בסיפור "לונהפרק" ו"דוסנילנד", אל לב החוויה הישראלית המשתעשעת במיסטיקה ורוחניות-אינסטנט, המבטאות מגמות של ייאוש וחיפוש אחר ישועות ונחמות מהירות. יופיו של הסיפור בהתבוננותו העדינה, המהססת והחומלת בחוויית האימהות מצדה הטרגי. דמויות האם והבן שוברות לב, אך הן עוטות "אלף ירוקים", כצבע התקווה.

יהודית רותם איל מגד גלילי שחר



קבר יונתן עוזיאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו