בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאטקעס | נורית ריגלר

6תגובות

אני אוהבת לאטקעס. לאטקעס עושים מתפוחי אדמה, ותפוחי אדמה זה טוב. תפוחי אדמה זה טוב מאוד במיוחד כשהבטן ריקה וכואבת מהרעב כי אז, התפוח אדמה מתיישב טוב טוב בבטן, מחמם אותה, מתחלק על הקירות של הקיבה, מפזר בפנים את החום של האדמה שהוא גדל בתוכה, ומזכיר לך שעוד יש חיים, שיש בשביל מה להתעקש, שאולי בכל זאת יש למה לחכות, שלא צריך לוותר כל כך מהר. ככה בדיוק הייתי מרגישה אחרי שפזוניה היתה מביאה לי פעם בכמה ימים כמה תפוחי אדמה שבישלה במים עם קצת מלח, והחביאה בתחתית של הדלי עם האוכל של הפרות. ככה הגוי שעבד למטה ברפת, לא ראה מה היא לוקחת אתה בדלי בזמן שהיתה עולה בסולם למחבוא שלי בגג של הרפת.

בשביל להכין לאטקעס צריך להתחיל בקילוף של התפוחי אדמה. תמיד כשאני רואה לאטקע אני נזכרת איזה לביבות טעימות אמא שלי היתה עושה מהקליפות של התפוחי אדמה כשכבר לא היה לנו כלום שם בגטו, אחרי שכבר לקחו את כל מה שאפשר היה לקחת ואפילו לבכות לא יכולנו יותר כי כבר לא נשאר על מה, ונשארו רק הקליפות תפוחי אדמה, וגם זה רק פעם בכמה ימים. נטשקה שלי גם מאוד אוהבת תפוחי אדמה. נטשקה שלי היא ילדה חכמה. ילדה מאוד מיוחדת נטשקה שלי. היא יודעת שכדאי מאוד לאהוב תפוחי אדמה כי בסוף זה מה שיחזיק אותך כשתצטרכי. אבל נטשקה היפה שלי כל הזמן צריכה להיות בדיאטות אז דווקא את מה שהיא הכי אוהבת היא לא יכולה לאכול ואסור לה לאהוב. ניסיתי להכין לה פעם לאטקעס מקליפות תפוחי אדמה, חשבתי שאולי זה יהיה פחות משמין, אבל נטשקל'ה שלי לא הסכימה לאכול. היא אמרה שאם כבר תפוח אדמה אז היא רוצה אותו כמו שצריך, היא רוצה את כל המבפנים של התפוח אדמה, את כל הטעם, ואם אי אפשר הכל, אז כבר עדיף כלום. ככה היא נטשקה שלי. בגלל זה היא לא מתחתנת. היא רוצה את הכי טוב, ואם אין אז עדיף לה כלום. אבל אני אומרת שלא הכל צריך להיות טוב מאוד, גם טוב זה מספיק כי האויב הכי גדול של הטוב הוא הטוב מאוד, ובגלל זה לא חובה להתעקש על זה כי נטשקל'ה שלי כבר לא צעירה, זאת אומרת היא נראית צעירה כי ברוך השם יש לה את העור הטוב שלי וכמו אצלי גם לה תמיד נותנים עשר שנים פחות מהגיל, אבל מציאות זה מציאות, כמו שהעבר כבר עבר, ובינתיים לא רואים איזה חתיכה של עתיד אצלה. זאת אומרת יש עתיד אבל הוא לא נראה מי יודע מה. מכל הצרות שעברתי, מכל זה שרצחו לי את אמא שלי ואת אבא וגם את האחים והאחיות ונשארתי לבד עם כל הנאצים האלו שש שנים שלמות, מכל זה, העניין הזה שנטשקה המוצלחת שלי לא מתחתנת, זה הכי שורף לי בלב. ומה שהכי שורף לי זה שאני לא מצליחה להבין למה. למה ריבונו של עולם? למה דווקא נטשקה המוצלחת והיפה והכל כך מיוחדת שלי לא מתחתנת? את כל החברות שלה היא חיתנה, תהרגו אותי אם אני מבינה מה כל כך בער לה. נו שוין, אז היא סידרה את כל החברות שלה שמצדי באמת שלא היה מפריע לי בכלל אם עד היום היו עוד יושבות אצל אמא שלהן ומחכות. אבל לא אצל נטשקה שלי, היא קודם כל צריכה לסדר את כל העולם. בכלל חברות, אני לא מאמינה בזה, זה לא כזה גרויסע מציאה, כמו שעושים מזה. אותי אף אחד לא ילמד מה זה חברות, אני אגיד לכם מה זה חברות: חברה שלי פאני, זה חברה, וכל השאר זה סתם כלום. פאני היתה בת יחידה וההורים שלה דאגו שלה ולהם יהיו ניירות טובים רגע לפני שהגרמנים הגיעו, והיא יכלה להינצל יופי יופי. אבל כשהגיע הרגע לברוח עם הניירות הטובים שהיו לה היא לא הסכימה, והודיעה להורים שלה שהם יכולים לברוח בלעדיה ושהיא נשארת איפה שאני נשארת, ולי לא היו ניירות אז לא היה לי לאן ללכת. אז ככה ההורים שלה נשארו כי לא רצו ללכת בלעדיה והיא נשארה כי לא רצתה ללכת בלעדי. בסוף, אם נעזוב רגע את כל הסיפורים של השש שנים האלה, הנבלות הנאצים יימח שמם תפסו אותה והרגו אותה, וגם על ההורים שלה עברו זוועות, ובסוף יצא שגם אמא שלה הלכה פייפן שם ורק אבא שלה נשאר בחיים. אחרי המלחמה פגשתי אותו יום אחד ברחוב כבר כאן, בארץ, והוא נתן לי מבט כזה של מאשים, שכאילו בגללי הבת שלו איננה ואני דווקא נשארתי בחיים. נו שוין, מה יכולתי לעשות. אז ככה שאותי לא צריך ללמד מה זו חברות. וחברות זה רק חברה כמו פאני שהיתה לי. חוץ מזה שום דבר לא חשוב, ובגלל זה תמיד אמרתי לנטשקה המתוקה שלי שהיא לא צריכה חברות, כי יותר חברות ממה שהיתה עם פאני שלי לא קיימת יותר, ובגלל זה נטשקה רק אותי וזה מספיק. אבל נטשקה שלי לא חשבה כמוני, וכמו בכל דבר עשתה רק מה שהיא רצתה ולא יעזור כלום. אז גם יש לה חברות, וגם היא חיתנה לי את כולן, וגם היא נשארה להכעיס לבד.

אבל מה שכן, כמו שאמרתי, נטשקל'ה שלי לא טיפשה, ולא רק שהיא לא טיפשה היא גם חכמה מאוד. בעצם, יותר מדי חכמה, ובינינו זה בדיוק מה ש"סידר" לה את החיים ככה שיהיו הרבה יותר קשים משצריך. כל הבעיה שלה בחיים זה ה"צי" כמו שאומרים אצלנו: "צי שיין", "צי קלוג", "צי גוט" - ה"צי"(1) הזה הוא הבעיה שלה. היותר מדי הזה. אם היה לה הרבה פחות "צי", וא ביסעלע - יותר מהפשוט ואפילו איזה חתיכת טמטום, הכל היה יכול להיות יותר טוב.

אבל נטשקה שלי הסבירה לי המון פעמים שאני לא צריכה לדאוג בגלל כל החברות שהיא חיתנה. היא אמרה לי שלמרות שיש לה לב טוב, אם היה שם איזה גבר אחד שהיא היתה חושבת שיהיה טוב בשביל החיים שלה, היא לא היתה נותנת אותו במתנה לאיזו חברה שלה. זה נכון שאחת כל כך מוצלחת כמו נטשקה שלי צריכה מישהו באמת מיוחד, במיוחד שיתאים לה. אבל אני אומרת שבחיים, גם אם אין בדיוק את מה שרוצים, צריך לקחת את מה שיש בסביבה; מציפיות יותר מדי גדולות לא יוצאות לאטקעס טעימות ואפילו לא סתם לאטקעס, ובסוף את עוד יכולה להישאר רעבה, ורעב זה לא טוב. מי שהיה יותר מדי רעב מת בסוף, רק מי שהצליח להכניס לבטן שלו איזו חתיכת לחם יבש או אפילו רבע תפוח אדמה רקוב היה נשאר בחיים. אז בשביל הלאטקעס, אחרי שגומרים לקלף את התפוחי אדמה יפה יפה, ונשאר ביד רק התפוח אדמה הלבן הנקי, מתחילים לגרד אותו. מצד אחד לוחצים ומדביקים אותו לגס של הפומפייה ומתחילים לעשות את התנועות של הלעלות ולרדת על הפומפייה, ומהצד השני יוצא לך תפוח אדמה מרוסק כמו שצריך. בדיוק כמו בחיים, אם תדחוף חזק, תצמיד לאן שצריך ותרסק כל מה שעד לפני רגע היה קשה וחזק כמו תפוח אדמה מקולף שהחזקת ביד, אולי תגיע למשהו.

זה מה שניסיתי להסביר כל החיים לנטשקה שלי, ולא הצליח. היא אמרה לי שלפומפייה יש עוד צדדים ולא חייבים להידבק דווקא לגס. אז אחרי שיש בקערה את כל מה שיצא מהצד השני של הגס של הפומפייה מוסיפים קמח וביצים, כי קמח וביצים מדביקים הכל כמו שצרות מדביקות אנשים להיות ביחד. ככה זה היה גם עם הרשל'ה שלי. הכרתי אותו תיכף מיד אחרי המלחמה, כשאנשים רק התחילו קריכן ארויס(2) מכל החורים שהתחבאו בהם במלחמה. אז הוא הביא את הצרות שלו ואני את שלי, וערבבנו טוב טוב את כל הזיכרונות ואת כל מה שכבר אין, וניסינו לעשות מזה איזה חתיכת יש, והתחתנו. נו שוין, אם הייתי מחכה אז לאיזה לאטקע יותר מוצלחת, וזה לא שלא היה מה לשפר אצל הרשל'ה שלי, אז אולי הייתי נשארת עד היום לבד, ומה היה יוצא לי מזה? מצד שני לא בטוח שגם ככה יצא לי משהו טוב, אבל זה עניין לפעם אחרת.

אז אחרי שיש בקערה את התערובת של התפוחי אדמה והקמח והביצים, מוסיפים קצת מלח כמו שהנשמה נותנת, כי המליחות זה מה שנותן את הטעם לחיים. אנשים חושבים שהסוכר זה מה שחשוב אבל אני אומרת שדווקא המלח זה מה שקובע, כי מה החוכמה כשהכל מתוק וטוב? החוכמה זה א ביסעלע זאלץ(3). החוכמה זה להיות כמוני, עם מה שאני עברתי, שאת זה אף אחד בחיים לא יוכל להבין ובטח שלא לעבור את זה כמוני, ועוד להישאר כמוני. את זה רק אני יכולה, ואולי גם נטשקה שלי. אני חושבת שגם נטשקה היתה מצליחה לחזור משם בחיים, כי אני הכנסתי שכל בקעפעלע(4) שלה והיא יודעת להסתדר נטשקל'ה שלי. מכל אלו שמחזיקים מעצמם חכמים גדולים אצלי: הבנים שלי, הנכדים, הכלות, החתנים, מכל הגאנצע משפחה(5) הזאת, תשמעו לי: מכל אלו, רק נטשקל'ה שלי היתה חוזרת משם. תיכף רואים את זה עליה. אני יודעת תיכף לראות על אנשים מי היה מצליח לחזור משם ומי לא. וככה העולם שלי מתחלק: לפי מי שהיה חוזר משם ומי שלא, בדיוק כמו בסיפור על הפיפי. תסלחו לי רגע שאני מערבבת את העניין של הצרכים באמצע הלאטקעס שלי אבל שם, מי שלא ידע איך להסתדר עם הצרכים והדברים הכי פשוטים של החיים, לא נשאר.

ככה, פשוט מאוד: או שאתה יודע איך להסתדר ואתה נשאר, או שלא. אין חוכמות. אז כמה ימים אחרי ששרפו לנו את כל העיירה ופאני ואני הסתובבנו במעגלים ביערות ולא מצאנו את הדרך החוצה, הצלחנו לראות באיזה בוקר בין העצים קצת שדה מרחוק, ונורא שמחנו כבר לצאת מהיער הנורא ההוא.

בגלל שהבוקר התחיל להגיע היינו חייבות מהר למצוא מקום להתחבא עם שתי הצמות העבות והפרצוף היהודי שלי, כי לפאני היה דווקא פרצוף טוב בשביל הימים ההם עם הבלונד והעיניים הכחולות שלה. תיכף אפשר היה לראות שלא מזמן גמרו לחרוש את השדה הזה כי בכל מיני פינות היו ערימות חציר בגובה של חצי מחסן. אמרתי לפאני שכדאי שנרוץ מהר לתוך אחת הערימות, נחפור לנו כניסה קטנה, נזחל פנימה, נכסה את הפתח ואף אחד לא ירגיש ששתי יהודיות שכבר אין להן שום דבר בחיים נמצאות שם בפנים, ורק מחכות לחושך שיבוא כדי שיוכלו להמשיך הלאה גאט ווייסט(6) לאן. וזה בדיוק מה שעשינו. אמרתי לפאני שהכי חשוב שנשב בשקט לגמרי, בלי אף מלה, אמרתי לה שאפילו לנשום צריך בלחש כדי שאף אחד שעובר בשדה לא ישמע את הערימת חציר "מדברת". כמה שעות הכל היה בסדר, עד שפאני היתה צריכה פיפי. נו שוין, אמרתי לה מהר לעשות שם לידי. מה יש? זה לא טבעי? שתינו לא בנות? מה כבר היה שם בגעשעפט(7) שלה שאין לי? אמנם על נוחיות אומרים אצלנו שזה המקום שאפילו המלך הולך אליו לבד, אבל מה לעשות? כשאין נוחיות אז אין נוחיות, וזה המצב, וצריך לעשות מה שצריך לעשות. אז אמרתי לפאני שתגלגל את התחתונים למטה, תעשה לה את הפיפי שלה שישקה קצת את האדמה עם החום של הגוף שלה ונגמר הסיפור. אבל לא אצל פאני, שבאמת היתה חברה טובה שלי אבל מפונקת לא קטנה. היא לא הסכימה והתחילה להתווכח אתי ולבכות ולהתפנק, ואני אומרת לה עוד רגע יעבור פה איזה גוי, ישמע אותך וקפוט על שתינו. אבל כלום לא עזר. ומה אתם חושבים קרה בסוף? בטח שהגיע איזה גוי, ז'לוב צעיר כזה ששמע פתאום את החציר בוכה, התחיל לחפש בפנים ותיכף מצא אותנו.

סיפרנו לו איזה סיפור, שאנחנו מאיזה כפר בסביבה ושרבנו עם ההורים שלנו וברחנו מהבית. הוא אמר שהוא מבין אותנו ושאנחנו בטח רעבות, אז הוא יילך להביא לנו משהו לאכול כי אנחנו מאוד נחמדות וכואב לו הלב עלינו. הלב כאב לו עלינו? הכיס שרף לו עלינו רק מהמחשבה על הזלוטים שהוא הולך לקבל מהגסטפו אחרי שיספר להם על היהודיות שלו בתוך החציר. אז ככה תיכף אחרי שהוא התרחק ידענו שהוא הלך להאכיל אותנו במוות שלנו, והתחלנו לרוץ בחזרה לתוך היער. מרחוק עוד הספקנו לראות איך הוא חוזר עם כל הז'נדרמריה של האוקראינים שעבדו יפה יפה ביחד עם הגסטפו. פאני ואני המשכנו עוד קצת יחד, בינתיים היא גם הספיקה לעשות את הפיפי שלה, עד שבסוף היינו חייבות להיפרד. בהמשך של הסוף כמו שכבר אמרתי הם תפסו אותה באיזה מקום והרגו אותה, ואני עוד כאן עד היום, מכינה את הלאטקעס שלי. מאז אותו היום העולם שלי מתחלק בין אלו שיודעים שכשצריך עושים פיפי איפה שאפשר באותו רגע, ובין אלו שמתחילים לבכות מזה. ככה, פשוט מאוד. כי לפעמים רק הפיפי שלך יחליט אם תחיה או לא. זה בדיוק כמו שאמרתי קודם שלהסתדר כשהכל האניק מיט מאנדלעך(8) זה לא חוכמה, החוכמה זה להסתדר גם עם הזאלץ והביטערקייט(9) של החיים.

אז אחרי שמוסיפים את המלח לקמח והביצים והתפוחי האדמה המרוסקים שבתוך הקערה, מתחילים לערבב. אני אומרת שהכי טוב בידיים, כי ככה מרגישים את הנשמה של האוכל ויכולים תיכף לדעת אם הוא מבקש עוד קצת משהו: אולי א ביסעלע קמח, אולי עוד קצת ביצים. ככה מערבבים טוב טוב וכשמרגישים ביד שכל החומרים כבר נהיו כמו משפחה, מדליקים את האש מתחת למחבת, שמים שמן כמו שצריך, ומתחילים לעשות עם הידיים את הצורה של הלאטקעס. עושים עם הכף יד צורה קצת עגולה כמו שמבקשים נדבה, ובתוך הבור שנהיה ביד שמים ערימה מהתפוחי אדמה. רגע לפני שהתפוחי אדמה מרגישים בתוך היד כבר כמו בבית, עושים מהם צורה של לאטקע שזה כמו קציצה, קצת רחב ושטוח, וכשהשמן נותן להרגיש שהוא כבר מוכן לקבל אורחים, נותנים לו את הלאטקע שעוברת ישר מהחום של הכף יד לחום של השמן שיעשה לה קצת שיזוף מבחוץ וחם על הלב בפנים.

כי ככה זה עובד: אם ללאטקעס יהיה חם על הלב בתוך המחבת, לנו יהיה אחר כך שמח בפה ונעים בבטן, ותגידו לי אתם מה יותר מזה צריך הבן אדם? נו, אולי הוא צריך עוד מישהו לאכול אתו את הלאטקעס, זה באמת יותר נחמד. אבל לפעמים אם יש לך מישהו כזה שאוכל לך יחד עם הלאטקעס גם את הנשמה אז כבר עדיף לאכול לבד את הלאטקע. ככה גם שקט באוזן וגם נעים בבטן. ככה אני גם אומרת לעצמי לפעמים כשאני רוצה לעשות לי שקט על הנשמה שלי שכל הזמן דואגת לנטשקל'ה שלי. ברגעים האלו אני אומרת שאולי זה בכל זאת לא כל כך נורא שנטשקל'ה שלי לא מתחתנת. ככה היא יכולה לאכול לבד את כל הקערה של הלאטקעס בלי שמישהו יאכל לה את הלב. אבל נו שוין, שכחתי שבכלל אסור לה לאכול לאטקעס. משוגענע וועלט(10). כשאתה צריך לאכול אין לך מה, וכשיש אוכל כמה שאתה רוצה, אסור לך.

 


(1) צי - יותר מדי יפה, חכמה, טובה (2) קריכן ארויס - לזחול החוצה (3) א ביסעלע זאלץ - קצת מלח (4) קאפעלע - ראש קטן (5) גאנצע משפחה - כל המשפחה (6) גאט ווייסט - אלוהים יודע (7) געשעפט - עסק (8) האניק מיט מאנדלעך - דבש ושקדים (9) זאלץ והביטערקייט - מלח ומרירות (10) משוגענע וועלט - עולם משוגע

 

דבר השופטים | לאטקעס: משם ולא מכאן

הקריאה באלף הסיפורים שהוגשו לתחרות, יותר משהיתה חוויה "ספרותית" היתה חוויה "מציאותית". ההצטברות של הסיפורים פורשת מציאות שקשה היה שלא לחבר אותה עם המצב הישראלי, עם דמות החברה הישראלית - בין שהם מתארים שירות צבאי, יחסי הורים-ילדים, ובין שעניינם יחסי אהבה ומין. הסיפורים האלה, ברובם, חושפים מציאות קשה, פיסית ונפשית, שלעתים קרובות משתקפת בסגנון שגם הוא בוטה וקשה. על רקע זה היה הסיפור "לאטקעס" יוצא דופן, ולו רק בזכות הבחירה הסגנונית שלו. הוא הציב לעצמו אתגר להתמודד עם זיכרונות קשים מזווית צדדית, מחויכת כביכול, בהחלטה לגשת אל הסיפור בדרך עקיפין ולא עם הראש בקיר, כמו שמספרים רבים עשו. "לאטקעס" מתחכם לחיים הקשים במסורת המעשייה היהודית שלעולם אינה מוותרת על ההומור. אין זה מקרה שבדיבור העברי הקולח שזורים ביטויים ביידיש, והנגינה, או הטון, הם משם ולא מכאן. פשוט, משב רוח מרענן.

יהודית רותם איל מגד גלילי שחר



אילנה רווק, פחד, 2004, שטיח צמר
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו