בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הציפורן היא הצעקה

תגובות

נזכרתי באחי, דוגן,

איך צמח לנו הגוף באותו הזמן - שני זכרים המומים רכונים על שקתות ארץ רעה

הוא עוד היה ילד ונסה

לא הבנו אם יש מטלה לבשר הזה שנתלה עלינו וגם הצמאון התחיל חזק

לדרש והטפרים רעננים - לא היה מי שיאמר לנו שאין מה לשרט

כי הצפרן היא הצעקה

והעורות עדינים תמיד והדם הוא הנפש

חזרתי מהצבא הוא שרק לי מהחדר של אמא

כרגיל שוכב שם במטה שלה, מהבקר גשם - בטח הסתלק מהלמודים

החבאתי את ה"גליל" בארון

את המחסנית שמתי מתחת למזרון שלי

מהרתי במסדרון, הוא היה עם מכנס קצר, בישיבה מזרחית יחף וכבר צוחק

התנשקנו, ונשכבתי במהפך אליו

אני לא זוכר כבר מה אמרנו / שאלנו

רק שעצמתי עינים והוא נגע לי בירך

בעדינות טובה של ילד - הוא היה בן שמונה

המכנס עוד היה מגהץ מהמסדר בבקר

שחררו אותי מקדם בגלל המסע אתמול - אודיסיאה כבירה

סחבנו אלונקות עם פצוע מדמה ולא התעלפתי

כמה אמצנו את הנצרות

את כל השליחים שלה

צלב תמיד מגביר את החשק

להרס את מה שקים

נתרתי מהמטה

הנברשת השחרה בחדר פתאום היתה עליה להקת עורבים

וכלם הסתכלו עלי

היתה לי בחילה, ראית

את הבקבוק הצהב של 400 K על השדה שלה עם הבשמים שלא השתמשה בהם אף פעם

אולי היה לה עוד לילה קשה

נשמעה איזו אזעקה רחוקה נזכרתי בסמל הנקשה שלנו

שהיה נמוך ולבקן כלו שריר חור ואיך היה מתרגז על כלום והצואר שלו מאדים ברגע

המגף כל כך שחר - מרחתי הרבה משחה שלא יעכבו אותי במסדר יציאה

רק להוציא אנחנו יודעים כמה ירינו במטוח האחרון

והתרמילים כמו הזרע הנדוש שלנו כבר מפזרים בכל העמק ההוא

ראיתי את הגומיה מחוץ למכנס, הסמל ישתולל לו היה רואה

את ההופעה המרוטה שלי עכשו

דוגן נשכב לאחור, הנה זה, החיוך הדק שלו.

הוא מעולם לא התגיס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו