בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אדום" מאת אווה טים | לאן נעלם דניאל האדום?

הסופר הגרמני אווה טים הציב מראה אכזרית בסביבה הספרותית שלנו ותיגבר אותה בתאורה קשוחה וחסרת רחמים

תגובות

אדום

אווה טים. תירגם מגרמנית: גדי גולדברג. הוצאת עם עובד, 376 עמ', 88 שקלים

בשנים שבהן חי המשורר הגרמני היינריך היינה בפאריס הוא נאלץ להתמודד עם טרחנים רבים, שביקשו את חוות דעתו על יצירותיהם. כאשר התעקש משורר דני אחד לקרוא באוזני היינה את שיריו בשפה הגרמנית, הגיב הציניקן הזקן בארסיות הרגילה שלו: "לא ידעתי שאני מבין דנית".

נזכרתי בסיפור העתיק הזה אחרי שקראתי בעניין רב את "אדום", פרי עטו של הסופר הגרמני אווה טים. לרגעים דימיתי שאני קורא את הספר בגרמנית - ולא משום תחושותיו של היינה, אלא משום שהפרוזה שלו היתה מוכרת וזרה לי בעת ובעונה אחת. טים הוא פחות או יותר בן גילי, עבר את החוויות המאפיינות את בני דורי, ואפילו לפרטים מחיי האישיים מצאתי מוקדים להזדהות בספר. אבל טים הוא גם אדם גרמאני מאוד (יותר מאשר גרמני) עד שסגנונו הזכיר לי את מקס פריש במיטבו (בעיקר מ"אינני שטילר").

טים - אמן רחב אופקים הבקיא בספרות וגם בתיאטרון ובמוסיקה - היה עד לקורות העתים במאה הקודמת, האלימה, של הנאציזם והסטאליניזם. עתה הוא נוכח גם במאה הנוכחית, שהיא בעיקר מנוכרת, שטוחה ומתסכלת. יחד עם האמונה הסוציאליסטית הישנה בעתיד טוב יותר, איבד טים גם את יכולתו לפעול בתוך החברה ולנסות להשפיע עליה. הוא מעדיף להציג את הניוון, שיש בו היבטים ברורים של השלמה עם הזקנה ועם המוות, ללא כחל וסרק.

הספר שלפנינו ניצל מהפאתטיות המאיימת על סופרים בני 70 פלוס מסוגו של טים בזכות חוש ההומור החד שלו. חומר הנפץ שגיבור הספר תומאס נושא אתו בכל רחבי ברלין הוא אלמנט קומי מובהק, שלעתים מזכיר דווקא את ניקולאי גוגול הרוסי. הוא מצא אותו בביתו של נפטר טרי, חבר מהשמאל שאתו פעל בנעוריו ועתה ביקש בצוואתו מתומאס להספיד אותו. החבר ביקש להשמיד באמצעות חומר הנפץ איזו אנדרטה נואלת, שמכערת את העיר ומסלפת את ההיסטוריה שלה, אבל דווקא תומאס, שהתרחק מפעילות שמאלנית מזה שנים, נאלץ עתה לשאת על גבו את המעמסה הלא רצויה הזאת.

עברם של גיבורי דור מרד הסטודנטים של 1968, שהם גיבוריו של טים, רודף אותם וחי בכל דרך התנהלותם בהווה. בדומה מאוד לתצורה הדקדוקית present perfect, העבר תמיד נכלל בהווה. הקומוניסטים, הטרוצקיסטים, אנשי השמאל החדש והדבקים באמיתות הנוקשות של השמאל הישן, כולם צפים בוואקום אדיר שלא נמצא כלל בשליטתם. הקפיטליזם הקניבלי, האימפריאליזם האמריקאי, פולחן הצרכנות, הריקנות, כל אלו מכלים את פליטי העידן התוסס במחצית השנייה של שנות ה-60, ולא מבחינים בין גוניהם השונים, שהיו פעם חשובים כל כך עד שהביאו לפילוגים ולשנאות. עתה כולם מדורדרים: תומאס, סופר ומחבר הנראטיב, מתפרנס מהספדים בבתי הקברות, והוא וחבריו מתביישים במקצוע המקאברי ("סופד") שאימץ לעצמו, ספק מתוך תחושה של הרס עצמי ספק בלית ברירה. אנשי שמאל לשעבר אחרים מדריכים תיירים בברלין או מוכרים יין צרפתי, וחיים בנהנתנות מוחלטת, אפופת אדי אלכוהול, כשהם מעבידים בפרך את גופם הקשיש כדי שיוכל לעמוד בדרישות המיניות שאותם לקחו כמובנות מאליהן בתקופה הסטודנטיאלית שלהם. גם תומאס יודע שהרומן הסוער שלו עם אשה נשואה, הצעירה ממנו ביותר מ-20 שנה, הוא לא רק סם החיים שלו אלא גם שירת הברבור. אחריה מצפים לו המחלות, השיטיון והמוות.

בהעדר סיכויים כלשהם לממש את היעדים הפוליטיים של השמאל, נשאר תומאס עם חומר הנפץ של ידידו המת, עם יחסיו הלא יציבים עם נשותיו לשעבר, ובעיקר עם ערכים אסתטיים, שרק הם מבדלים אותו איכשהו מהסביבה הדומיננטית בגרמניה של היום, שנהפכה לכל כך בורגנית. מכאן גם הקטעים הנפלאים על אודות הצבע האדום, שחוגג בחושניותו או מדמם בפגיעותו על רקע המשמעויות ההיסטוריות שנועדו לו בעבר. טים מפליא לעשות במריחת הצבעים על לוח ההיסטוריה, שמאבדת בעבורו את כוח המשיכה הישן שלה: "להאדים מבושה, להאדים מכעס, רמזור אדום, הלב האדום, הצבע הדיאלקטי בין הצבעים, הצבע הנושא בחובו אמביוולנטיות, הצד האחד אוסר והצד השני מזמין. כמו אורם האדום של הבורדלים בפאריס, אור שהוא אזהרה והזמנה כאחד. גבול: כאן המוסר הבורגני, שם ממלכת התשוקות, ממלכת סיפוק היצר הטהור".

בני דורו וחבריו לדעה של טים (לא רק בגרמניה) זוכרים את הדיאלקטיקה וגם את התשוקות, את הפוליטיקה וגם את הנשים ואת המין הזמין, ואפילו את המיתוס המופרז משהו על אודות אמנות הפיתוי של הנשים הסקנדינביות. גם המסר על אודות החלום ושברו הוא אוניברסלי לגמרי, חרף העובדה שאופן הגשת הסיפור איננו אלא התגלמות הגרמניות.

זהו אולי הספר המאכזב הכי טוב שקראתי בשנים האחרונות. מאכזב, מכיוון שקשה לרחוש אהדה לגיבורים המעוררים תחושה של ניכור ואפילו של בחילה - לא משום שהם שונים כל כך מאתנו, אלא דווקא כיוון שהם דומים לנו עד מאוד. טים הציב מראה אכזרית בסביבה הספרותית שלנו ותיגבר אותה בתאורה קשוחה וחסרת רחמים, חרף הסגנון הפרטני כל כך, שלעתים מזכיר את וידויו של פציינט בחדר הפסיכולוג בעת אנליזה חושפנית במיוחד. האסוציאציות החופשיות של טים מתורגמות בעט הסופר שלו ליצירה ספרותית מעולה, לפחות לדעתו של קורא כמוני, שהרקע הביוגרפי שלו מאפשר לו להבין כל מלה, לזהות כל שם, לחוות כל תסכול ולחיות מחדש את צבעוניותו של הזיכרון. יש לציין, כי גם התרגום של גדי גולדברג מעצים עד מאוד את ההנאה מהספר.

Rot \ Uwe Timm

חיים ברעם הוא עיתונאי ופובליציסט

אווה טים לא עוצר באדום




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו