בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשומת לב | יש מצב? אין מצב? לא זאת הבעיה

הסכנה האמיתית הנשקפת כיום לעברית לא באה מכיוון ההברקות של כיכר השוק, אלא מהשימוש הציני שעושות בלשון הרשויות השולטות בחיינו

תגובות

בגבעת רם אשר בירושלים יושבת חבורת תמהונים וממציאה מלים. בשלוש השנים האחרונות המציאה, למשל, למעלה מ-1,000 שמות דגים השטים במימי הימים הסמוכים לארצנו; שמות אקזוטיים ומקסימים כמו "זהרנון המצולות", או "קרנון-אניצים פסוס". תוך שהמציאה את השמות האלה, קבעה לה כחוק בל יעבור ש"פס" הוא לרוחב גוף הדג ואילו "קו" הוא לאורך גוף הדג - קבעה ולא סטתה ממה שקבעה בכל למעלה מ-1,000 שמות הדגים שהמציאה. בשלוש השנים האחרונות לא רק המציאה שמות דגים, כמובן. היא התחבטה, למשל, במקבילה העברית למלה היוונית פאלינדרום, שפירושה מלה הנקראת ישר והפוך: שמש, טיט, ריר. לפניה עמדו כמה פתרונות: שבשוב מלשון "שוב", "תהפוך" מלשון "תהפוכות", "נסוגת" מלשון "נסג", ועוד. תודו: לא בדיוק פתרונות אידיאליים. הלבטים היו קשים.

כל זה כאין וכאפס לעומת בעיות דקדוק העולות על שולחנה של אותה חבורה תמהונית. מה עושים למשל עם "יהודי שלי"? תאמר פשוט "יהודי", אז איך מבחינים בין סתם יהודי ליהודי שלי? תאמר: "יהודיי", אז מי יצליח לבטא את זה? ומה עם "גולל" ("סתם עליו את הגולל"), מלה שעל פי המילון היא מנוקדת בצירה, "גולל", אבל ההגייה הרווחת בעברית בת זמננו היא דווקא "גולל" בקמץ? ישבה החבורה על המדוכה וקבעה: נכון גם גולל וגם גולל.

רוצה לומר, אותה חבורה של תמהונים (גילוי נאות: אני נמנה אתם) אינה אוטמת אזניה, בניגוד למה שמקובל לחשוב במזיד, לשימושי המלים הרווחים ברחוב הישראלי. אדרבא, היא קשובה להם מאוד. כשמתברר שדאבל-קליק רווח בציבור, היא לא תתעקש על "דו-נקיש" או משהו כזה. ייתכן אפילו - אם כי לגמרי לא בטוח - ש"בסופו של יום", כמו שאומרים עכשיו בחוגי האינטליגנציה אצלנו, תסמוך ידיה על "יש מצב" ו"אין מצב", על "חבל על הזמן" ו"משו-משו".

רוצה לומר, האקדמיה ללשון העברית, אף שרובה ככולה מלומדים ופרופסורים, אינה חסרת הומור. אבל מעל לכל, היא נוברת במקורות ובהיסטוריה של הלשון כדי לאשר או לפסול מה שיש רואים כקלקולים ויש רואים כהרחבת היריעה של העברית שלנו. כלומר, מעל לכל היא שוקדת על שמירת הכלי השלם, לא על ניפוצו. והרי גם מי שדוגל בשבירת הלשון מוכרח להודות שאי אפשר לשבור אלא מה שהוא שלם תחילה. אין חרסים בלי כד, או לפחות בלי תודעת הכד.

אבל ספק אם האקדמיה תוכל להגן עלינו מפני הסכנה האמיתית הנשקפת כיום לעברית שלנו. זו באה לא מכיוון ההברקות של כיכר השוק. הסכנה האמיתית היא השימוש הציני שעושות בלשון הרשויות השולטות בחיינו. המשורר פרידריך שילר אמר בשעתו שהלשון כותבת וחושבת בשבילו. דבריו אלה חלים כפל-כפליים על מי שחי בחברה מודרנית, מי שהטוטליטריות של דעת הרוב מכתיבה לו באמצעות השפה את רגשותיו ומשתלטת על כל הווייתו. "מלים יכולות להיות כמנות זעירות של ארסן: בולעים אותן בלי להרגיש, ולכאורה אין להן השפעה, אבל כעבור זמן-מה מתחילה התגובה הרעלית" (ויקטור קלמפרר). ספק אם האקדמיה ללשון העברית יכולה להגן עלינו מפני הסכנה הזאת.

תגובה רעלית? זה נראה מוגזם. אבל "חיסול" במקום "הוצאה להורג" הוא דוגמה לחולי שפשה בשפה. או "טוהר הנשק", אוקסימורון מופרך. שתי הדוגמאות האלה הפוכות מבחינה סמנטית: האחת עושה באדם "חיפצון", מתייחסת אליו כחפץ, ואילו השניה מייחסת סגולה רוחנית לכלי-משחית. אבל שתיהן כאחת לוקות בדה-הומניזציה. או כששני מתנחלים מתפוח מתוארים ברדיו כ"הוגי תוכנית תג-מחיר", ומעשה נקם רצחני הופך ל"הגות". רק שם התואר "טהורה" עוד חסר כאן.

אם מוגזם לומר שהשפה הורעלה, לא מוגזם לדבר על חילולה - מלשון "חלול", או על ניבובה - מלשון "נבוב". יותר ויותר מלים מאבדות את פנימיותן, הופכות לקליפה ריקה. כשאישיות בכירה אומרת "אני חלוק על החלטת היועץ המשפטי, אבל אני מכבד אותה", וכוונתה לומר "אני חלוק על החלטת היועץ המשפטי, אבל מכריחים אותי", היא הופכת את השורש "לכבד" לשורש חלול, נטול כבוד ונטול כיבוד. כשאישיות בכירה אחרת אומרת "אני חייב להיות קשוב לרחשי לב הציבור", וכוונתה לומר "אני חושש לאבד את קהל הבוחרים שלי", היא מרוקנת את המלה היפה "קשוב" מכל שמץ של אמפטיה.

תלאה העט מלמנות את כל המלים שעברו השחתה כזאת ונהפכו לילקוט כזבים: "חזון", "ערכים", "דמוקרטיה", "הכי דמוקרטית", "מוסרי", "הכי מוסרי", "אתי", "נורמטיבי", "פוסט-מודרני", "ערכי", "לתפארת", "אור לגויים" וכו' וכו'. מלים כאלה, שהתרוקנו מתוכן, אבדו ללשון העברית. מי יוכל להשתמש בהן מכאן ואילך בלי אירוניה? הפגיעה האנושה הזאת בשפה בולטת בייחוד כשמשווים את שימושן של מלים אלה כיום לשימושן בימים שלפני הממסד הפוליטי, בשנות ה-20, ה-30 וה-40 למאה שעברה. איזה נקיון-דעת, איזה תום לשוני עולה מדברי הגות שנכתבו באותם הימים! ראו, למשל: "דורנו זקוק לאוריינטציה רוחנית, לאור אשר יאיר את חיינו, יחייב וילכד אותנו לעם, לקהילה בעלת משמעת רוחנית פנימית, מרסנת ומקשרת... אנו עומדים בהתחלת מפעל ענקי. אנו רואים את התחלתו ולא את סופו. מהמפעל הזה צריך לצאת אור אשר יאיר את הנתיבות האפלות של עמנו ויראה לו את הדרך בה עליו ללכת. לתת לאור הגנוז הזה את האפשרות להאיר - זהו התפקיד התרבותי שלנו. ואפשר למלא את התפקיד הזה רק בדרך אטית ועקבית; לא ברעש, אלא בעבודה מתמידה שקטה; לא במלים גבוהות, אלא ברצינות, בהתעמקות; לא בתעמולה זולה, אלא בשיטתיות; לבנות תאים-תאים, לרכוש אנשים ולעורר בהם הכרה תרבותית".

עוד גילוי נאות: את המלים האלה כתב אבי, יעקב זנדבנק ז"ל, במאמר ב"הפועל הצעיר" בסוף שנות ה-20 למאה שעברה. הקריאה לעורר באנשים "הכרה תרבותית" לא היתה אז מליצה גרידא, אלא חלק מהתוויית מדיניותו הקונקרטית של המרכז לתרבות של ההסתדרות, המקביל למשרד התרבות של היום.

כמה הזדהם עם השנים אותו תום, אותו נקיון-דעת. בהזדהמות הזאת, בהתרוקנות הזאת ממשמעות, טמונה הסכנה האמיתית לשפה - לא בקלקולים-כביכול הנגלעים בה בכיכר השוק. אין כל רע ב"חבל על הזמן" או ב"אין מצב". אלה הם קלקולים חינניים יותר או חינניים פחות, מצחיקים יותר או מצחיקים פחות, מיותרים יותר או מיותרים פחות. אבל אין בהם משום השחתה מוסרית, אין הם משתלטים על הווייתנו הרוחנית. הסכנה האמיתית לשפה נשקפת מן הסכנות שמעבר לשפה.



ועד הלשון העברית. לא מחדשי השפה הם המאיימים עליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו