בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שארית החים" מאת צרויה שלו | בגוף שלישי

צרויה שלו במיטבה כאשר היא חודרת אל היחסים הבין-אישיים. בספרה החדש היא מתארת את הקלחת הזוגית שיכולה להפוך לגיהנום, את הלהט החריף של המריבה הזוגית הסוערת, ואת רגעי הניכור המצויים דווקא בתוך האינטימיות

תגובות

שארית החיים

צרויה שלו. הוצאת כתר, 334 עמ', 96 שקלים

צרויה שלו נמנית על קבוצה קטנה של סופרים ישראלים שקהל רב ממתין לספרם החדש המתנה דרוכה. בתוך פרק זמן קצר יחסית הגיעה למעמד מיוחס, שבו כל ספר שתפרסם יהיה אירוע רב תהודה. זינוקו של הספר החדש לראש רשימת רבי המכר בתוך פחות משבוע אינו מפתיע איש - שש שנים חלפו מאז ספרה הקודם, "תרה", גם הוא נמכר היטב - ונדמה שהציפייה הארוכה עשתה את שלה. הזמן שחלף מעיד גם על כך ששלו היא מן הפחות זריזים בקרב הסופרים הבולטים. מאז 1993, אז ראה אור ספרה הראשון, המוזר והמבטיח, "רקדתי עמדתי", פירסמה חמישה רומנים. לשם דוגמה, א"ב יהושע ודויד גרוסמן, חבריה לפנתיאון הסופרים הנמכרים והמתורגמים, פירסמו לאורך תקופה זו שמונה ספרים חדשים כל אחד.

אחד המאפיינים הבולטים של חבר הסופרים המיוחסים הוא הכתיבה האמונה על מלאות ריאליסטית של מהלכים נפשיים ועלילתיים. אלה סופרים שאינם מסוגלים להשאיר ולו אבן אחת לא הפוכה, שמתרחקים מן השתיקות, מן המרווחים והפערים, שחייבים להגיד הכל. זה סוג הכתיבה היוצר את התחושה מעוררת ההזדהות האהובה כל כך על קוראים: הסופר/ת הזה כתב/ה עלי; כך בדיוק אני מרגיש/ה; וכן הלאה. מדוע אנו להוטים כל כך אחר חוויות קולקטיביות כמו-אישיות של הזדהות, המתעוררות באמצעות הפריטה על נימי הנימים של התחושות והמשמעויות הנלוות לכל משפט ולכל תנועה - זהו עניין לבדיקה נפרדת. על אף מגבלותיו של הז'אנר הזה, שאני מודה כי אינו מן החביבים עלי, צרויה שלו, בעיני, היא הטובה מבין כותביו, המשכנעת שבהם, והיחידה שמסוגלת להדביק קוראים - ובעיקר קוראות - לכורסה, ולגרום להם לא לעצום עין עד שיגמרו את הספר.

זו היתה החוויה בשלושת ספריה הקודמים, הנמנים על "טרילוגיית חיי המשפחה" ("חיי אהבה", "בעל ואשה" ו"תרה"). הפעם הסיפור קצת שונה. עד עכשיו עמדה במרכז הספרים דמות יחידה של אשה, הפורשת את עולמה הפנימי בגוף ראשון, בשפה וידויית אינטנסיבית. בספר החדש מתנסה שלו בכתיבה על פי המתכונת המזוהה עם סופרים כמו א"ב יהושע ויהושע קנז, והיא המעבר לסירוגין בין תודעותיהן של כמה דמויות שונות, הקשורות זו בזו בקשרי גומלין. כאן מסופר על אם מבוגרת, על סף מותה, בשם חמדה, ושני ילדיה הבוגרים, דינה ואבנר, הנמצאים בשנות ה-40 לחייהם. שינוי סגנוני מהותי זה מלווה במעבר מכתיבה בגוף ראשון לכתיבה במבע משולב: תודעתה של כל אחת מן הדמויות נמסרת בגוף שלישי, במעין מיזוג בין נקודת מבטה של הדמות לנקודת מבטה של המספרת.

בשונה מן הכתיבה בגוף ראשון, המזמינה את הקוראים להתמזג כליל עם תודעתה של הדמות הדוברת, המבע המשולב יוצר חציצה מסוימת בינינו לבין הדמות, ואף בין הדמות לבין עצמה, שהיא מין סובייקט המתבונן בעצמו כבאובייקט. כתיבה כזו, יחד עם הנדידה בין שלוש נקודות מבט של שלוש דמויות שונות, יכולה להועיל מאוד ביצירתה של השקפה אירונית חיצונית, של מרחק ביקורתי. בפועל, נדמה ששלו מצד אחד לא ניצלה מספיק הזדמנויות כאלה, ומצד שני איבדה את היתרונות המובהקים שהיו לה בכתיבה בגוף ראשון, ובעיקר את יכולתה לסחוף את הקוראים לשיכחה עצמית מבורכת. בספר הזה יש משהו אטי ומהורהר יותר - באופן שמתאים אולי לנושאו העיקרי, והוא חשבון חייהם של אנשים שהשלימו מעגל חיים אחד וכעת הם כמהים לשינוי ולמשמעות חדשה.

סימן ההיכר והמאפיין הכובש של כל הדמויות שיצרה שלו בספריה הוא אותה התמסרות בלתי מתפשרת, טוטאלית כמעט, להוויה פנימית, השוגה בחלומות ובדמיונות כנגד כל חשיבה רציונלית ואינה נכנעת לשיקולי רווח ותועלת. אלה הן דמויות רומנטיקניות, הנאבקות להכפיף את המציאות החיצונית למודל החלופי שיצרו לעצמן. גם כשהן שמרניות - ולרוב הן אכן נענות לדפוסי מחשבה שמרניים - הן מלאות תשוקה לחיים מלאים וממשיים. בקולן הן מספרות לעצמן כל העת סיפור פנימי, כמין פסקול נשגב של חיי יומיום בורגניים ודלים בעשייה.

גם ברומן הזה של שלו, שלוש הדמויות מסורות במלוא הווייתן לנראטיב פנימי שהן מבקשות להחיל על מציאותן החיצונית, תוך בחינה עצמית מתמדת: "אצלנו הולכים בגדולות אבל רק בדמיון, זה השילוב הכי קטלני, חלומות גדולים ומעשים דלים. אצלנו מייצרים מיתוסים... מה לנו ולחיים הקטנים". האם, חמדה, שבה אל המיתוסים הקדומים של ילדותה ואל נופי אגם החולה שבתוכם גדלה. משאלתה להתמזג עם האגם הגווע מהדהדת את קרבתה אל המוות; בנה, אבנר, פוגש בחדר המיון אשה שנפרדת מאהובה הגוסס מסרטן, ואחרי מותו של הגבר מקדיש את ימיו לחיפושים אחריה; הבת, דינה, חולמת לאמץ ילד שישיב טעם לחייה, הספוגים בתחושת החמצה וחוסר תוחלת עם הגיעה לגיל המעבר. המניע למסעות הנפשיים והריאליים האלה הוא תמיד מקרי, שרירותי כמעט, והדמויות נאחזות בו בעקשות כמו-ילדותית. ואכן, במובנים רבים הן דמויות של ילדים הכלואים בתוך גוף עייף ומשומש של מבוגרים, ושלו רומזת על כך דרך פנייתן זו אל זו בשמות חיבה ילדותיים - אבני, דיני, גדעוני, ענתי ועוד.

ההתפצלות של שלו על פני שלוש דמויות גובה מחיר, כאמור, והוא ניכר מיד בחוסר האיזון בין שלושת המונולוגים העקיפים הנמסרים בספר, שאינם שווים זה לזה בכוחם, באמינותם ובמידת השכנוע הפנימי של הטקסט. החלקים הקשורים בדמותה של חמדה הם החלשים בספר, הן משום שאין בהם עלילה ממשית לבד מן השיבה אל סיפורי העבר ומן הגלישה האטית אל חיק המוות, בלשון מוגבהת ומרחיקה, והן משום שנדמה שכל תפקידה של הדמות לשמש כראי של חיים מוחמצים, אשר יעצים את כמיהתם של ילדיה לשינוי ולמימוש.

באופן בלתי מפתיע הדמות הסוחפת ביותר היא זו של דינה, הבת הבוגרת, הנדמית כהמשך טבעי של דמויות האשה בספריה הקודמים של שלו. כולן, כך נדמה, פנים שונים של אשה אחת בשלבים שונים בחייה: ב"חיי אהבה" היתה זו צעירה נשואה ללא ילדים, ב"בעל ואשה" זו אם לילדה המתמודדת עם פרידה מבעלה, ואילו "תרה" עקב אחר התפוררות התא המשפחתי והניסיון לפתוח בפרק ב'. דרך דמותה של דינה נכנסת שלו אל נושא שכמעט לא מדברים עליו בספרות, גם זו המוגדרת "נשית", והוא גיל המעבר והמשבר התוקף את האשה כשהיא מאבדת את ערכה בשוק החליפין הגברי: לא עוד אשה פורייה הנושאת בגופה את ההבטחה ליצור חיים, ולא עוד אובייקט לתשוקה מינית סוערת. דינה, כמו אחיותיה מן הספרים הקודמים, מציגה את הפרדוקס הטראגי העומד לפני נשים שמבקשות לחיות בתוך עולם גברי מתוך קבלה עקרונית של חוקיותו, ומתוך תשוקה אמיתית, בלתי מסותרת, לבוא אתו במגע, ונאבקות למצוא שלמות בתוך העולם הזה על אף הפיצולים החוזרים ונשנים שהוא כופה עליהן.

הסיפור של דינה הוא המעניין והמורכב מבין שלושת הסיפורים, והוא מעלה את סוגיית האימוץ על כל פניה וההתלבטויות הקשות המלוות אותה. שלו מנסה אמנם להרחיב את המבט המסורתי על אידיאל האמהות, והיא כותבת באומץ גם על המיניות שבאמהות, על ניכור לילד ואף שטנה אליו, על נטישה, בדידות וניצול הדדי. יחד עם זאת, הדחף האמהי של דינה מתואר בגוונים כל כך עזים, אידיאליים ומוקצנים, עד שהוא מייצר לעתים קרובות אמירות סנטימנטליות על גבול הקיטש: "העונג העילאי של הקרבה, עור אל עור, תא אל תא, כקרבת האדמה לעץ השתול בתוכה, שורשיו נטועים במעמקיה והוא עולה ומשגשג".

הסיפור של אבנר, גבר החותר לשינוי מהותי של חייו, גם הוא סוחף, ואולם הכניסה של שלו - לראשונה בקריירת הכתיבה שלה - אל תודעתו של גבר נופלת אל כמה פחים יקושים. יחסו של אבנר אל אשתו שלומית מלא משטמה, והאופן המוקצן שבו מתואר כיעורה מעורר הדחייה והמרירות הרעה הנוטפת ממנה כמעט שאינו מתרכך בדיווחים סותרים, מה שמעורר את החשד ששלו עצמה שונאת את שלומית בלהט לא פחות מזה של הדמות שיצרה.

שלו במיטבה כאשר היא חודרת אל מנגנוני הכוח של היחסים הבין-אישיים, ומתארת באופן הדק ביותר איך הקלחת הזוגית יכולה להפוך לגיהנום, את העוינות חסרת התקנה הנבנית לאורך שנים, את הלהט החריף של המריבה הזוגית הסוערת, ואת רגעי הניכור וההזרה הגמורה המתגלמים דווקא בתוך נחמת החום והאינטימיות, כמו מוקשים קטנים. מן הבחינה הזאת, היא סופרת פוליטית, במובן הכי אישי של המלה.

אבל כשהיא מנסה להיות פוליטית במובן המקובל, לכתוב על "המדינה", התוצאה מביכה. אבנר הוא עורך דין הלוחם למען זכויות המיעוטים. האחריות הציבורית והאידיאליזם הפוליטי מופקדים, כתמיד, בידיו של גבר (המתמחה שלו עוזבת את המשרד בסוף הספר, כי היא רוצה "תיקים עם כסף"). בשעות הפנאי הוא מהגג הרהורים קלושים על המולדת כאם: "האם אפשר להילחם בפחד בלי ליצור פחד? האם אפשר להתגונן בלי להתקיף?" שואל אבנר את מדינת ישראל, ומשיב: "אני מאמין שזה קשה אבל אפשרי, ואת אין לך תשובות... ונדמה לי שלא התאמצת מספיק, ולכן אני מאוכזב ממך כל כך, אבל אני לא מוותר עליך ולא מוותר לך, זה קשר של דם, אי אפשר להתיר אותו".

אין מדובר בהעדר אירוניה עצמית של אבנר כדמות, אלא בהעדר אירוניה של שלו עצמה כלפי דמויותיה וכלפי נוסחאות המחשבה הנתונות מראש שהיא מוציאה לפועל ברומן. כך היא גולשת שוב ושוב אל סנטימנטליות מעיקה, ומה שהיה לירי ופואטי בספריה הקודמים לובש כאן טון פומפוזי וקלישאתי: "והרי מידות האהבה כמידות האלוהות הן, נסתרות מן הדעת"; "החיים נעים במעגלים ענקיים, לפעמים חיי אדם אינם מספיקים להשלים את המעגל".

במקביל לקריאה בספר החדש מצאתי את עצמי פותחת שוב את "חיי אהבה", הראשון בטרילוגיית המשפחה של שלו, ועד מהרה נסחפת שוב באותה עלילה כובשת של יחסי התלות המענים בין האשה הצעירה והגבר המבוגר, אהוב נעוריה של אמה. אך בעוד שבעת הקריאה המחודשת ב"חיי אהבה" נכנעתי בקלות לפרצי צחוק בלתי נשלטים לנוכח ההומור העצמי ונקודת המבט השנונה של גיבורת הספר, הקריאה ב"שארית החיים" לא הניבה אלא צחוק קלוש אחד. נכון, לא באנו ליהנות, ומותר לשלו להשתנות וגם לנקוט בכובד ראש הפעם, ובכל זאת, יש צער מסוים בהיחלשותם של הטון האירוני ושל ההומור של שלו, היחלשות הניכרת במעבר מספר לספר ומגיעה לשפל ברומן הנוכחי. אם זה מה שמסתמן בשארית החיים, המסקנה ברורה: עדיף להישאר צעירים.



תצלום: תומר אפלבאום


ביצת החולה והעוסקים בייבושה. האגם הגווע כמטאפורה מתוך גלויה של הקרן הקיימת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו