בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום אחד קמתי והתחלתי לרוץ, לרוץ

"יוצא שאני גם סורית, גם לבנונית, גם ישראלית, ותרבותית אני מוגדרת כמשוררת פלסטינית. בשנה וחצי האחרונות הגיע אלי בחור, שניסה להסביר לי, שאנחנו בכלל לא ערבים אלא ארמים. אבל מה זה יעזור לי? בינתיים אני מי שאני". פגישה בבאר שבע, עם המשוררת נידאא חורי

תגובות

ביום אביבי בסוף חודש מארס יצאנו צלם "הארץ", ניר כפרי, ואני לבאר-שבע לפגוש את המשוררת נידאא חורי לרגל צאת ספרה "בגוף אחר", מבחר שירים מן השנים 1987-2010, בהוצאת "קשב לשירה", חלקם כתובים עברית במקור וחלקם מתורגמים מן הערבית על ידי ששון סומך, חנה עמית כוכבי ואחרים. בדרכנו דרומה אנחנו חולפים על פני שדות ירוקים, וככל שאנו מתקרבים לבירת הנגב מתחלף הנוף השטוח בערוצים חרבים, שעצים בודדים צומחים על גדותיהם. עוד מעט הכול יצהיב והמדבר ישתלט על הנוף.

מאז פגשתי את נידאא חורי לראשונה בנווה שלום לרגל השקת הספרייה החדשה במקום, השתוקקתי לפגוש אותה שוב. לא היה אפשר להתעלם מנוכחותה החזקה והמרשימה ומיופיה, ולא יכולתי לשכוח את לחיצת היד שלה. יד רכה ונעימה שלחיצתה היתה חזקה. נידאא גרה בשכונה חדשה יחסית בצפון באר-שבע. אנחנו קצת מתקשים למצוא את הבית. מישהו מצביע על שער ברזל מעוצב ואנחנו חולפים דרכו אל כיכר עגולה שסביבה כמה בתים. באחד הבתים הסובבים את הכיכר הקטנה גרה נידאא. היא מקבלת את פנינו בחום. לאחר שאנחנו מתיישבים, אני שואלת אותה: "מה את מלמדת בבאר שבע?"

נידאא חורי: "במסגרת המחלקה לספרות עברית במסלול כתיבה ספרותית, אני מעבירה סדנאות לפיתוח מחשבה יצירתית, ואני נותנת קורסים שיש בהם אלמנט השוואתי בין הספרות הערבית המתורגמת לספרות הישראלית, קורסים על הקונפליקט בספרות הערבית והישראלית, על שירה פוליטית, שירת נשים בצל המאבק וכתיבה יצירתית. הסדנאות בנויות לפיתוח מחשבה יצירתית. הספקתי עד כה לבנות כארבעה עשר קורסים. וזה המון. אני עובדת פה זה שש שנים".

שמך המקורי ניצה. שם עברי לחלוטין.

"גיליתי את משמעות השם, כשהייתי כבר בגיל הטיפש-עשרה והתחלתי לחפש את עצמי. יכול להיות שההורים התאהבו בצליל שלו או במודרנה או רצו להשתלב, או להיטמע בחברה החדשה. הרי נולדתי ב-1959 במרחב הערבי, בחברת האם שלי, הכירו אותי בשם העברי ניצה, עד שבשנת 1987 התחלתי לשלוח את כתבי לפרסום בכתבי-עת ערביים. אז שאלו אותי, מי תירגם את זה לערבית? חשבו שאני יהודייה. הציעו לי לקחת שם עט. על בסיס רוח הכתיבה שלי הציע לי המשורר סמיח אל קאסם את השם נידאא, שפירושו קריאה, ואמר: את קוראת בקול. כך אני מקבלת עוד שם: ?קול קורא', ועם השנים אני מתחילה להתקדם מן הגורל הראשון שלי - ניצה - שם שיש בו ניצן ונץ, אש ואביב.

"כמו האביב כביתי מהר. בת שש-עשרה כבר נישאתי ומיד ילדתי ילדים. בת שש-עשרה סיימתי להיות תינוקת וילדה והתחלתי להיות אמא, וכמו מיציתי את השם ניצה. עם השנים אני מתחילה לפרסם במרחב החדש הערבי ואני הופכת לנידאא - קול קורא".

אני מוצאת בשיר "קריאה" (עמ 37) בתרגום חנה עמית-כוכבי את השורה החזקה: "נוצת הטוהר שחטה אותי".

"ובינתיים אני נמצאת בתקופת הנידאא, שיש בו משורש הנידוי במרחב הישראלי. וכך, בחברת האם נתפשתי כישראלית עם השם ניצה, עכשיו אני מוצאת את השם שלי כערבייה. השם שלי הוא אפוא כמו נדנדה מעלה-מטה".

בשירה "תורשה" בתרגום ששון סומך (עמ' 43) כותבת נידאא: "עסקנו בשמות כליל / שכחנו שהוורדים אדומים // לימדונו שהשמות אינם מתים / אך לא ידענו שאנו אנו השמות".

יש לך בעיית זהות? "לא. יש לי זהות מורכבת. אני חושבת, שכל אלה שאומרים שיש להם בעיית זהות יוצאים מתוך הנחה שהזהות היא משהו טהור, משהו אחיד. אין דבר כזה בעולם. אנו בסך הכל רוצים או צריכים לפתח מודעות למרכיבי הזהות שלנו ולדעת איך ליישב אותם".

את בת מיעוט בחברה הערבית כנוצרייה ובחברה האנושית את בת מיעוט כאשה, נכון?

"כן, אני לוכדת כמה קבוצות הגדרה של מיעוט: ערבייה בתוך ישראל, נוצרייה בחברה הערבית, אשה ויוצרת שזה מיעוט בתוך המיעוט. היו כמה תחנות בדרך החיים שלי, שבהן מצאתי את עצמי משויכת למיעוט עד כדי כך, שהיום אני חושבת שהרחקתי לכת. הלכתי והלכתי והלכתי. ככל שאת הולכת רחוק יותר, מתמעטים האנשים בסביבה ואני מרגישה ממש בדידות, שלא לדבר על הניכור ועל התלישות שאני מרגישה בשנים האחרונות בנוסף לכל מיני חרדות".

על גב הספר, על הכריכה הירוקה, מצוטט שירה של חורי "מרד": "מורדת למחוק / מפות החומקות / מבין אצבעותיו / מורדת בכפות ידיו / מכניע אותי / מכריז עלי חטא ואבק / מורדת / בעורי באוויר ובמימי / שוברת מרדי / סוגדת / לחירות שקראתי לה / שיר" (תירגמה חנה עמית-כוכבי).

השיר מדבר בעד עצמו. איני מתעכבת עליו ומבקשת מנידאא לספר לי קצת על ילדותה בפסוטה, ועל המקום שלה. "פסוטה זה המקום הכי יפה בעולם", מכריזה נידאא בקול שהשתנה פתאום, התמלא עזוז ולהט ואיזו שמחה מוזרה: "אני לא יכולה להיות מנותקת מהמקום הזה יותר משבועיים, אני מתחילה לאבד איזון. זה מקום פסטורלי, כפר מטפס על הגבעות הגבוהות בהרי הגליל על גבול לבנון, מקום מקסים. פעם חשבתי לעשות לכפר פרויקט של תיירות תרבותית, כי הוא לא רק יפה וציורי, אלא הוא אחד משני הכפרים הנוצרים היחידים בארץ. הוא קיים יותר ממאתיים שנה, ומספר תושביו אף פעם לא עולה על יותר מאלפיים שמונה מאות תושבים. כל מי שגדל יוצא לחיים, אבל חוזר לשם בסופי שבוע, בחגים, חוזר לבתים, להורים, לאנשים שחיים שם.

"זה נתפש בעיני כמו מחזה. אנשים חיים שם כמו מחוץ להוויות העולם. הכפר הוא עולם בטוח, מלא חום. יקרה בעולם אשר יקרה, פה, המקום הזה, נקי והוא מוגן. כל התושבים נוצרים. התושבים נתונים שם במצב מאוד מיוחד, כי זה סוף הדרך. כל מי שרוצה לעבוד, מוכרח להשכים בחמש חמש בבוקר כדי להגיע לעולם. כולם קבוצה אחת. אין מחלוקות. הכל זורם, הכל בסדר, יש בזה משהו סהרורי. רוב התושבים מבוגרים. קצב החיים אטי. העולם מתנהג שם יותר לאט, בתוך הטבע. פעם היו מגדלים טבק, אבל זה הלך ונגמר. האדמות התמעטו משום מה, התאדו. יש לידנו יישוב עברי, יישוב יפה".

מה את יודעת על העבר של התושבים?

"אני לא יודעת הרבה. יש בכפר כמה משפחות. המשפחה שלי, חורי - מקורה בסוריה, בחלב. הגיעו שני אחים, אחד התיישב בפסוטה, ואחד התיישב, נדמה לי, בעילבון. פירוש השם חורי - כוהן. זו היתה המשפחה הגדולה והאמידה בכפר. בהסתכלות היסטורית אני סורית. כשאני נוסעת לחו"ל, אומרים שאני שאמית (מחבל ארץ בסוריה-לבנון). פסוטה היתה שייכת ללבנון. ב-1927 עשו תיקון בגבול. ואני נולדתי ב-1959 במדינת ישראל.

"אני מוגדרת כמשוררת פלסטינית. יוצא שאני גם סורית, גם לבנונית, גם ישראלית, ותרבותית אני מוגדרת כמשוררת פלסטינית. בשנה וחצי האחרונות הגיע אלי בחור, שניסה להסביר לי, שאנחנו בכלל לא ערבים אלא ארמים, והוא מתחיל ללמד ארמית. בפעם הראשונה יש לי סיבה לחזור לאחור וללמוד היסטוריה. אבל מה זה יעזור לי? בינתיים אני מי שאני. מבחינת הזהות שלי אני עדיין מתגלה. שואלים אותי, איך את מגדירה את עצמך, מה זה חשוב?

"יש בעולם 15 מיליון ארמים, והבחור הזה טוען, שבעצם אנחנו ארמים, אלא שבשלב מסוים אסרו עלינו לדבר ארמית, והכריחו אותנו לדבר ערבית. אני אבדוק את זה. בראיון הבא, כשתשאלי אותי איך אני מגדירה את עצמי אולי תהיה לי תשובה. בינתיים אין לי. זה מעניין, שאדם עדיין מתגלה לעצמו לאחר כל כך הרבה שנים".

אני בעצם יודעת איך את מגדירה את עצמך. ילדה מוזרה, לא? אני לומדת את זה מן השיר "היה אל" (עמ 123) האל שפתח את פיו "חוזר ואומר / שבי לך ילדה מוזרה תנשמי תכתבי / אמרי לעצמך את האמת".

"מעניין. בערב ההשקה של ספר השירים של מחמוד דרוויש "ארץ נוכרייה" ברמאללה, הוא חתם לי על הספר שלו, וכתב: ?הוי, את, הזרה בנשים' והנה עכשיו את אומרת לי: ילדה מוזרה. אני עדיין ילדה, נכון".

איך היה במנזר בנצרת? קיבלת מזה הרבה?

"זו היתה פנימייה לבנות וזה היה העימות הראשון שלי עם שאלת הקודש, ועם השאלה מה נכון ומה לא, שאלת הטמא והמקודש. למדנו שם מן הנזירות שאנחנו הולכות בדרך החטא והפורענות. זו היתה שנה מאוד מכוננת: למה גוף האשה הוא חטא? למה צריך לשמור על ניקיון? אחר כך התחלתי להתקומם נגד זה ואמרתי, שזה שקר, זיוף, לא נכון".

היו עונשים?

"פעם הגישו לנו מרק של כרובית וגיליתי שיש בו חרקים קטנים שחורים ולא רציתי לאכול. הגישו לי אותה צלחת שלושה ימים. בסוף שמתי את הכרובית בכיס של המעיל שלי, אבל זה טיפטף ותפסו אותי. כן, אני לא שוכחת, היה חורף ולא יכולתי ללכת עם המעיל שנרטב והוכתם והיה לי קר".

ספרי לי קצת על משפחתך ומתי התחלת להרגיש שאת שונה.

"אנחנו שתי בנות ושני בנים. אמא היתה מתלוננת שאני עושה לה צרות. פעם הכריחו אותי להצטלם בתמונה משפחתית. מה עשיתי? קילקלתי להם את התמונה. הייתי עקשנית. נולדתי בראשון לאפריל, בת שלישית. כשנולדתי, אמרו שזה שקר. שלא תיתכן בת שלישית. סבא שלי הביא דלי של חלב לאמא, כשאמרו לו שנולדה עוד בת, הוא שפך את כל החלב לתוך הבית מרוב כעס. כשהייתי בת חודשיים טיפסה אחותי הגדולה ממני, קוראים לה לור (קולה משתנה ונעשה רך מאוד כשהיא מבטאה את השם של אחותה), על המיטה שלי והתהפכה לאחור. היא היתה בת ארבע וחצי. למחרת היא מתה משטף דם במוח.

"כך מתחילים החיים שלי, וזה היה המפגש הראשון שלי עם המוות. המוות שלה השפיע על כל חיי. אמרו שהבאתי מזל רע, שהייתי נחס. אמא לא הפסיקה לדבר בהתפעלות על אחותי היפה והחכמה. המוות הארור הזה נקשר בשמי כבר בגיל חודשיים, ואחרי זה, כדי שאמא תצא מהאבל שלה, אמרו שהיא חייבת להיכנס להריון. אז היא ילדה את סמי, הילד הכי יפה בעולם. עכשיו הוא היה הנסיך, ואני - הילדה השלישית - נדחקתי לצל. נדמה לי, שמשם התחלתי במרד ובמאבק על המקום שלי בעולם. נדמה לי, שמשם זה התחיל.

"אחרי זה אמי ילדה עוד והיה עוד מוות ועוד מוות. סיפור ארוך. אני כותבת עכשיו ספר ששמו ?אחרי הדתות'. פרוזה. התחלתי לכתוב אותו בערבית. זה נתקע, כי באחד הראיונות אמרתי, שאני כותבת ספר על דתות ואז קיבלתי מכתב איום. אין לי כוונה להיות פרובוקטיבית ואני אחכה עם הספר. ניסיתי להעביר אותו מתיאוריה פילוסופית-חברתית לעלילה, ואחרי שהגעתי לבאר-שבע, התחלתי אותו מחדש. אני חושבת שנולדתי בשביל הספר הזה, כל מה שכתבתי עד עכשיו היו רק תרגילים ומבואות לקראת הספר הזה. אני חיה בתוכו".

זה יהיה ספר אוטוביוגרפי?

"נכון לעכשיו הוא שלושה ספרים שהשתלבו ביחד. התחלתי לכתוב אוטוביוגרפיה על עצמי דרך הגוף, מתוך הנחה שהאשה במזרח התיכון אין לה לגיטימציה לגוף שלה. הרומאן התחיל מכפות הרגליים המספרות. הגוף בעצמו מספר את הזיכרונות האישיים והקולקטיביים. מצד השני התחלתי לכתוב את התיאוריה הפילוסופית של אחרי הדתות, ואחר כך שילבתי סיפור על מה שקרה במזרח התיכון בין 2010 ל-2020. אני מדברת על מלחמה שכבר הסתיימה ומתחילה את הספר בתוצאה של המלחמה. ומשם אני מתחילה את הסיפור. זה שילוב של האוטוביוגרפי, הפילוסופי, הפוליטי והעלילתי. אני מדברת על העתיד בלשון עבר ומשחקת עם הזמן. ואגב, הוא מתחיל בקנדה. הייתי פעם אחת בקנדה, אני חושבת שחבל הארץ הזה יהיה מיועד למהגרים בזמן מלחמה קשה כאן. משם הספר שלי מתחיל".

מה בין פסוטה לבאר שבע?

"הזמן הוא סובייקטיבי וחד-סטרי. רגע חולף לא יחזור. כשאני בפסוטה אני נכנסת לזמן הקולקטיבי. בבאר שבע הזמן כולו שלי. באר שבע עושה לי איזון בנפש. כאן אני ריבונית על הזמן שלי. בפסוטה אין לי זמן פרטי. שם הזמן לא שלי. שם אני אמא, יש אורחים, ארוחות, אני לא נמצאת שם בתוך הזמן. אני לא שם. אבל בבאר שבע אני פוגשת את עצמי. המעבר קיצוני מאוד. עליתי לבאר שבע מהר מירון. לא ירדתי לבאר שבע. עברתי מטווח הקטיושות לטווח הקסאמים. מההר ההוא בגבול הצפוני לגבול הדרומי. מההרים למדבר. אני הולכת וחוזרת על מסילות הרכבת כל שבוע. זה עושה הרבה בנפש. בפסוטה הזמן הוא לא שלי. אני לא קובעת את סדר היום. בבאר שבע אני מתמודדת עם הנפש שלי, עם הבחירות שלי. היא עושה לי שקט נפשי מדהים. אני ריבונית על הזמן שלי. הנפש שלי - אני משחקת אתה לבד. פה אני פוגשת את עצמי".

מה התוכניות הספרותיות שלך?

"עומד לצאת באיטליה ?ספר הפגם' ובו מבחר שירים ארוטיים, פוליטיים. זהו ספר מטורף לגמרי, הוא אקורדיון, קיפולים-קיפולים. הוא נכנס לתוך שרוול. הוא מערער על הסקרמנט הכי קדוש. אני טוענת שהסקרמנט הוא קניבליזם. הלחם עשוי מהחיטה שהצורה שלה נקבית, ותהליך הזריעה עד שהיא הופכת ללחם, ולמזון לגוף, כל זה נקבי. והזרע של העינב זכרי לגמרי, כמו כל תהליך עשיית היין. הצירוף הזה ממחיש את פילוסופיית הניגודים: האינדיבידואלי - השיבולים, הקולקטיבי - הגפן, משני הצדדים עירערתי על הטקסיות.

"'ספר הפגם' שונה מכל הספרים. הוא שבר את הצורה הקלאסית של הספר, הוא שבר את הגב, את הקולקטיביות, ובצורה שלו הוא ממחיש התפרקות. אין יותר מקור סמכות שמחזיק את הכל. בצורתו הוא ממחיש את האינדיבידואליות של כל דף ודף".

ספרי לי על ילדייך, בבקשה.

"יש לי בת ושלושה בנים. בתי לונה סיימה מדעי ההתנהגות ועושה תואר שני בניהול. הבן הראשון שלי רואה חשבון. הבן השני שלי נמצא בסין. הוא מנהל שם כבר שנתיים מפעל של סטף ורטהיימר. הבן הקטן חי עדיין בכפר ולומד בתל אביב. אחד בתל אביב, אחד בחיפה, אחד בסין, אחד בבאר שבע. לא המקום קובע. המימוש העצמי הוא שקובע".

באיזה גיל התחלת למרוד?

"אני לא חושבת שאני מורדת. לא עשיתי מהפכות. עשיתי שינוי. עבדתי בבנק בנצרת והיו לי ארבעה ילדים. יום אחד, אחרי כעשר שנות עבודה, ביקשתי מהבנק רשות ללמוד. והם אישרו לי ללמוד מימון. התפטרתי. השארתי פתק, ונסעתי היישר לאוניברסיטת חיפה. זה היה באמצע השנה ונרשמתי בכוח למה שהיה זמין, כדי לא לבוא הביתה בידיים ריקות. במהלך הלימודים האלה התברר לי מה אני רוצה. שבע שנים נסעתי פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, מן הכפר לחיפה ומחיפה הביתה. נסעתי וחזרתי לילדים שלי, וספגתי האשמות. המשפחה המורחבת והכפר לא ראו זאת בעין יפה, ואמא אמרה: יצאה מדעתה הילדה. עזבה מקום עבודה, משכורת. היו לי שתי עוזרות-בית מדרום לבנון וחייתי כמו מלכה. הייתי חוזרת מהבנק הביתה בצהריים, נותנת אוכל לילדים, ושבה לעבודה. היתה לי מכונית ובית גדול. יום אחד קמתי והתחלתי לרוץ, לרוץ , לרוץ. הייתי צריכה לנקות בעצמי, לבשל, אף אחד לא רצה לתמוך בי. רצו לשבור אותי. ומהפיצויים שילמתי את הלימודים.

"יום אחד התעלפתי בסוף ההרצאה. לקחו אותי לרמב"ם. היו לי מיגרנות. עשו צילום ראש והתברר שיש לי סינוסיטיס וצריך לעשות ניתוח. בהכנה לניתוח התברר שיש לי בעיית קרישה, ואז הפנו אותי להמטולוג והייתי מטופלת שם כמה חודשים, כי חשבו שיש לי סרטן דם. אז הפסקתי את הלימודים ואת העבודה שלי כמנהלת אדמיניסטרטיבית ל"עמותת הארבעים", מכרתי את המכונית, הגעתי לשפל. אבל התחלתי מחדש. אני בת מזל. עכשיו, עד העשרים לחודש, הייתי ממורמרת, והיו לי תלונות. כשאמרו לי שיש לי גוש, והתברר שהוא שפיר, התחלתי לחשוב, למה דווקא לי מגיע שהכל יהיה טוב, במה אני טובה מאחרים? ואז הבנתי שהחיים האלה אכזריים, ופתאום אני שמחה מכל דבר. במקום שאפול, עשה לי הדבר תיקון".

אמא שלך תמכה בך?

"אמא שלי מאוד אהבה אותי, היא הרגישה שהיא לא יכולה לשלוט בי, אבל היא היתה אשה של אהבה בלי סוף שמקריבה את עצמה. לפני כמה שנים חלתה באלצהיימר ואוסטיאופורוזיס, ובאחד הלילות נפלה ושברה את עמוד השדרה. הבאתי אותה לבית חולים במו ידי. חודש וחצי היתה בבית החולים וכשהתעוררה לא זיהתה אותי. מזה שבע שנים היא בבית אבות. כשאמרו לי שאולי יש לי סרטן הלכתי אליה. הנחתי את ראשי על החזה שלה וכשהרמתי אותו, ראיתי דמעות זולגות מעיניה".

אבא שלך נלחם בך?

"לא ממש. אבא השתלב טוב. הוא בן 84, מדבר עברית טובה, שולט בכל. היה פעיל במפלגת העבודה, איש דינאמי. בילדותי עבד ב'אתא' ולא חזר אלא בסוף שבוע. אבא מודרני. לא פלאח. יש לו אדמות אבל הוא בחר במודרנה. יש לי שיר: ?אמא': ?אבא לא הניח לה כל שעות היום / ואף פעם לא שהה ליד מיטתה יותר מחמש דקות'. יש לי כעס על דמות הגבר. יש לי רתיעה מהדמות הפטריארכלית, הרכושנית. לכן אני לבד. אני חיה לבד. שילמתי מחיר. עשרים ושתים שנים אני פרודה".

יש לך חברה קרובה?

"בכל תקופה יש חברה. בשנים האחרונות יהודיות. היתה לי חברה בקיבוץ וכשהייתי מלאת כעס הלכתי אליה, והיא נתנה לי חדר ואוכל. לא היתה סכנה שהחברה היהודייה שלי תהיה שיפוטית או תלך לדבר עלי".

את פמיניסטית?

"הפמיניסטיות מבטלות את הגבר ואת הנשיות שלהן. אבל הגבר הוא גם בני ואני לא יכולה לבטל אותו. יש לי ביקורת על הפמיניזם הרדיקלי. אני פמיניסטית בלי לאבד את המהות הנשית, כי אני רוצה שוויון והוגנות".

באחד השירים את אומרת: "אמא אל תלדי אותי זכר", למה?

"אמא היתה מקור אהבה מוחלט. כל הכעס שלי וכל הביקורת שלי, גם מתוך הגנה על אמא ועל אחותי, מופנים כלפי דמות הגבר. לא כל הגברים רעים. יש לי חמלה כלפי דמויות גברים. כל החיים שלהם הם נידונים לעבודה קשה, העולם החיצון הוא קר ואכזר".

רוח של פאטאליזם עולה מן השירה שלך, את חושבת שיש גזירת גורל?

"אני חווה את העולם כאלים. בפנים אין כעס, יש עצב, דיכאון".

בשיר האחרון בספר "בעקבות דברי הימים", את כותבת על הזיקנה. אני לא מבינה את השיר הזה: "אופס / כואבת זיקנה / הפסקת המחזור / מקרבת את סופה / והמשכו דמום / מחייב חתימה בשם בדוי / בתאריך דחוי / כמה שאפשר / מה עוד? / לא נשאר" (עמ' 125).

"זה אחד השירים האחרונים. יש פה את האשה - מחזור דם - דואליות אכזרית מאוד. כאשה מתבגרת אני רואה שמעגלי הדמים לא נפסקים. עקידת הבנים ממשיכה".

בתום השיחה אנחנו קמים לצאת אל המדבר לצלם. לפני כן אני מסתכלת שוב סביב ורואה על השיש במטבח מרבד של עלי מרווה. נידאא מייבשת כאן את העלים שהביאה מן הצפון, כדי לשתות תה מרווה בדרום. קשה למצוא את המדבר באביב. העיריות פורחות עכשיו בין הקחוונים והסביונים. אבל הברקנים כבר מציצים ועוד מעט יכבשו בסגול החריף שלהם את כל השטח. בדרך חזרה מצלם ניר כפרי מקשת אבטיחים ענקית מחותלת בניילון ואני אוספת בשדה תפוחי אדמה מן העונה שעברה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו