בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור מומלץ | ונפש יהונתן נקשרה

2תגובות

אחר כך שכבנו, ככה, באמצע המוצב, והיא בכתה ועלתה וירדה ואני פחדתי שמישהו ייכנס לחדר שלי, למרות שחצי מהפלוגה יצאה למעצר. לא היה אכפת לי שאני קצין שעובר על פקודות הצבא ולא היה אכפת לי שיש לה חבר ושאני מכיר את החבר הזה שלה ולא היה אכפת לי שגם לי יש מישהי שמחכה לי בבית בסבלנות קוקטית. היה לי חם והגרביים שלי התכווצו בתוך הנעליים וזה הציק ורק על זה חשבתי והרגשתי כאילו אני מלא במשהו ירוק ולא ידעתי עוד את נפשי.

כשזה נגמר התחבקנו אבל לא כדי לאהוב אלא כדי שלא נראה את הפנים שלנו והרגשתי איך הלב שלה דופק ואיך הדמעות שלה נספגות לי בצווארון הירוק וחשבתי לעצמי, אלוהים ישמור מה עשיתי ושוב פחדתי נורא שמישהו ייכנס ויראה אותי ואותה גם.

היינו בשכם והיה קיץ ובחדר היה מזגן שקפץ כל חמש דקות. בחוץ היה לילה והשומר ששמר בפילבוקס שר שיר של מוש בן ארי בקול צרוד ורם. היא ואני המשכנו להיצמד, מקופלים. היה חם אבל היינו מכוסים בשק שינה פרוש כי פחדנו לראות את עצמנו, מופשלים ככה, עם נעליים וחולצות צבאיות פתוחות עם כתמים של זיעה. ניסיתי לרכוס לה את החזייה מחדש וחשבתי לעצמי שאפשר לעשות אהבה בלי לעשות אהבה בכלל.

מתחת למיטה רבץ מכשיר קשר שש שתיים ארבע. היה כל כך שקט בחדר ששמעתי את הנהמות הקטנות שבקעו ממנו. המ"פ שלי הודיע על קיפול מקבר יוסף וידעתי שהשיירה הארוכה של הרכבים הממוגנים מתפלסת עכשיו בכבישים המסריחים של העיר הזאת, והמון עייף רוגם אותה בסלעים ובאבנים.

הם חוזרים עכשיו מהמעצר, אמרתי לה בלחש. כן, היא אמרה, שמעתי. אחר כך ניתקנו את החיבוק והרגשתי איך כל הבטן שלי רטובה מזיעה ומשערות חנוקות והרגשתי את החלקלקות החולה הזאת על הגוף וידעתי שהיא מרגישה אותה גם. בת שבע קמה וסגרה את החולצה והכניסה אותה למכנסיים וסידרה את הגומיות בנעליים, וגם אני התיישבתי על המיטה ולא הסתכלתי עליה והורדתי את הנעליים כדי לסדר את הגרביים שהתכווצו בפנים.

אחר כך היא סידרה את השיער שלה מול המראה הקטנה שהיתה לי בחדר, וראיתי איך היא שמה את הגומייה בין השפתיים ואיך היא מרימה את הזרועות הנקיות שלה למעלה ומסדרת את הזנב הצוהל בלפיתה עדינה ושמחתי שהיא שוב נראית לי קצת יפה.

השיירה הארוכה נכנסה למוצב ואני יצאתי החוצה לקבל את פני החיילים שחזרו מהמעצר וגם היא הגיעה ונעמדה לצדי עם עוגיות שהכינה בשביל הלוחמים העייפים, והרחתי עליה את הריח שלי והיתה לי בחילה. החיילים ירדו מהספארון והמ"פ יצא מהג'יפ הממוגן והענק שלו וניגש אלי ואמר לי, אתה צריך ללוות את הספארון ללמטה, צריך קצין כדי להכניס את הערבי המסריח הזה למעצר.

החיילים התנפלו על העוגיות ובת שבע חייכה ואמרה להם, תירגעו, אפשר לחשוב מה עשיתם הלילה, ואני אמרתי למ"פ שלי, אין בעיה אחי, אני ארד אתו למטה, אבל איך אני חוזר למוצב, והמ"פ אמר לי, תישן במוצב של המסייעת, דיברתי עם קליגר, הוא סידר לך שם מקום לישון. סבבה, אמרתי, ונכנסתי לספארון בעייפות גדולה. המ"פ ניגש לספארון ואמר לי בחיוך ובקריצה, אל תשב קדימה, שב לידו. זה עצור מסוכן, הוא עשה לנו בעיות.

עברתי לחלק האחורי של הספארון וישבתי ליד העצור הכפות. העיניים שלו היו מכוסות בפלנלית לבנה והידיים שלו היו קשורות באזיקונים לבנים. ידעתי שזה כואב לו וחורט חרט בבשרו, אבל לא היה לי מה לעשות וזה לא באמת עניין אותי. הוצאתי מהכיס שלו את תעודת הזהות הירוקה שתמיד תוקעים בכיס של העצור והסתכלתי בשם ובתמונה שהיו בתוכה.

הנהג של הספארון התחיל לנסוע והדליק מוסיקה מזרחית בווליום לא שפוי. אתה מוכן להנמיך, צרחתי לעברו, אבל הוא לא שמע אותי, ואולי שמע ובחר להתעלם. לעצור שישב לימיני קראו דאוד סולימאן. תמיד אהבתי לראות שמות ערביים כתובים בעברית. ראיתי בתעודות הזהות הפלשתינאיות את חוסר גמישותה החורקת של השפה שלי, ואת העגלגלות הערבית שנבצרה ממנה. דאוד שבתמונה היה נער יפה שנולד בשנת שמונים ושמונה, שנה אחרי. העיניים שלו היו בהירות והשפתיים שלו היו דקות ויפות והצוואר שלו היה דק ושזוף וערבי ונקי.

הסתכלתי על דאוד הכפות שמולי וחיפשתי את הנער היפהפה מהתמונה. העצור לבש חולצה אדומה דהויה וג'ינס גדול ומרופט וסנדלים מכוערים ומוזנחים למראה. הנהג, שהוביל את הספארון בנסיעה איטית ומגושמת, הנמיך פתאום את הווליום של המוסיקה והפנה אלי את הפה.

אתה לא מבין איזה צחוקים היה להם במעצר, צרח הנהג מבעד לנהמות המנוע. מה קרה, שאלתי, מה היה שם. הנהג השתעל והמשיך לצרוח. אני לא הייתי שם, אבל כשהפלוגה שלך נכנסה לבית שלו עם הרימוני הלם והערכת פריצה, האבא הזקן של העצור הזה כל כך נבהל שהוא פשוט השתין במכנסיים. הנהג הדליק סיגריה והמשיך לדבר. כל החיילים, כולל המ"פ התפוצצו מצחוק, ודווקא העצור שלידך, הקוקסינל הזה, התחיל לבכות. אחי, מה לא הייתי עושה כדי להיות שם, איזה צחוקים. אני רק מדמיין את הסיטואציה, כשהאבא עם כתם של פיפי במכנסיים והבן בוכה וכל החיילים צוחקים, ובא לי למות מצחוק.

לא הגבתי לנהג והוא הגביר שוב את המוסיקה וזרק את הסיגריה הבוערת מהחלון. הסתכלתי שוב על דאוד האומלל והכפות וראיתי כתמים רטובים על הפלנלית, בשקעים של העיניים שלו. בחנתי שוב את התמונה שבתעודה הירוקה וראיתי כמה יפה הדאוד הזה, כמה צעיר וטרי הוא, כמה רחוקה דמות דיוקנו המלבלבת מהגבעול הנבול והמרוטש והכפות שלצדי.

המוסיקה הרועשת המשיכה לכתוש לנו את האוזניים, אך דירבנה אותי להתקרב לדאוד. הנחתי את הנשק הטעון על המושב ועברתי לכיסא הצמוד אליו. דאוד הרגיש בקרבתי וזע באי נוחות במושב. הגב שלו נטה קדימה בגלל הידיים שנכפתו מאחורי גבו, והצוואר שלו נמתח בתנועה ברבורית ומגששת, כדי לבחון את המצב החדש.

הנהג היה שקוע בנהיגה ובמוסיקה הרועמת ואני התמלאתי ברגשות סמיכים כלפי הנער האזוק, הקטן ממני בשנה, שזה עתה ראה את אביו משתין במכנסיים. בפרץ של לב נכמר הנחתי עליו יד תומכת ומחבקת, ואחר כך עוד יד, ככה שחיבקתי אותו באימוץ. הערבי התכווץ במקום והתנגד לי אינסטינקטיבית אבל אני לפתי אותו חזק, באהבה ובחמלה. לאט לאט הרגשתי איך גופו מתרפה ואיך הוא מתמסר לחיבוק ונמס כמו מרגרינה. כן, הוא היה צריך את זה.

הספארון רעד ורטט ושאג מהמנוע ואנחנו ישבנו חבוקים וספוגים וספונים. הרחתי את דאוד והיה לו ריח חם של זיעה ושל שתן ושל מדורה כבויה. ליטפתי לו את הגב בעדינות ובחמלה והרגשתי איך הגוף שלו פועם ודופק ורוטט וידעתי שאולי אני בכלל פוגע במקום לעזור.

אחר כך ליטפתי לו את הראש ואת השיער השחור שהיה עליו. הרגשתי איך הפלנלית מכווצת לו את הפנים וידעתי שהוא לא רוצה לראות אותי אז השארתי אותה עליו. על הפנים שלו היו זיפים של לילה ארוך, אבל הצוואר שלו היה מתוח וברבורי בדיוק כמו בתמונה.

היינו כל כך קרובים והזענו וכל הרכב רעד ואנחנו רעדנו יחד אתו ואני בחנתי את השפתיים שלו, שהיו דקות ופשוקות, וראיתי בפה שלו יובש לבן כזה של מישהו צמא וידעתי איך הוא מרגיש כי גם אני הרגשתי ככה בפה כששכבתי עם בת שבע, שעה קודם לכן.

הרפיתי מדאוד את הידיים המחבקות והחזקתי בהן את ראשו השפוף. דאוד נע בחוסר נוחות במושב שלו ואני קירבתי את השפתיים שלי לזיפים השחורים שנקוו על עצמות לחייו. הרחתי בדאוד את כל החמלה והגועל שיש בעולם והבאתי לו נשיקה רכה ומתרפרפת. דאוד נבהל, אבל לא צעק ולא ברח ממני, וגם אילו היה צועק, איש לא היה שומע.

כל הגוף שלי רצה אותו, רצה לפייס, לבקש סליחה, להחזיר אותו לאבא שוודאי סיים זה מכבר להתקלח ולשטוף מעצמו את הבושה האיומה שנעשתה לו מול פני ילדיו ההמומים. דאוד ניסה להתרחק ממני אבל אני תפסתי אותו בראש הכבד שלו והרעפתי עליו נשיקות, נשיקות אוהבות, אימהיות. בהתחלה נישקתי בעדינות, ברוך ובתמימות כבויה, אך ברגע אחד ניצת בי להט מקראי וחיבקתי אותו באלימות ומחיתי בצווארו את דמעותיי והעברתי ידיים חומלות ומתלטפות על הכתפיים השמוטות שלו, והידיים ידי קצינים משתוקקים.

הנהג נכנס לבסיס של החטיבה המרכזית וכל אורות הבסיס האירו עלי ועל דאוד כהבזקי מצלמה והפסקתי לחבק אותו והתרחקתי ממנו ושמתי על עצמי את הנשק ושאלתי את הנהג בצעקה אם הוא יודע איך מגיעים לבית המעצר של כל הערבים והוא אמר שכן.

הספארון עצר ליד בית המעצר והשומרים שהיו שם עזרו לי להוריד את דאוד העיוור במדרגות של המשאית הקטנה. הוא עשה לכם בעיות, שאל אותי השומר השמאלי. לא, אמרתי, הוא התנהג יפה. השומר השני בדק לדאוד את הכיסים ושאל אותי, לא הבאתם אתו תעודת זהות, ואני אמרתי, אני לא הייתי במעצר, אין לי מושג. אחר כך השומר חייך והשתעל ואמר, חבל שלא יצא לך להיות שם, שמעתי שאיזה ערבי זקן השתין במכנסיים מרוב פחד.

על הצוואר של דאוד היה כתם מבריק מהדמעות המסריחות שלי ופחדתי שהם יראו. אחד השומרים התקשר לחמ"ל של המוצב שלי כדי לדבר עם המ"פ והמ"פ עלה בקשר ואמר שתעודת הזהות נמצאת בכיס של העצור, כנהוג. השומרים שוב חיפשו בכיסים שלו, גם בכיס הקטן שהיה לו בחולצה, ולא מצאו כלום כי תעודת הזהות של דאוד ושל העיניים היפות שלו שלעולם לא אראה, היתה בכיס שלי.

הנהג של הספארון כבר רצה לישון והוא עלה לספארון כדי לחפש את התעודה אבל חזר בידיים ריקות. איך אני אדע שזה באמת הוא, שאל אותי השומר במבוכה. אין לי מושג, אמרתי. אני לא יודע מה הנהלים פה. שני השומרים חייכו ואחד מהם אמר, אתה הקצין פה, תגיד אתה מה לעשות.

בסוף השארנו את דאוד למעצר לילה, בתקווה שבבוקר יוכלו החוקרים שירביצו לו להוציא ממנו פרטים על מעשיו הרעים ועל זהותו הערפילית, חסרת התעודה. נפרדתי לשלום מהשומרים והנהג של הספארון הקפיץ אותי למוצב של המסייעת, מרחק חמש דקות משם. נכנסתי למוצב ומצאתי חדר פנוי ונשכבתי בו, מזיע ודביק, וביקשתי מנוחה.

היה בחדר אור קטן ומבויש וכתום שנכנס מהחלון שמישהו צבע פעם בשחור אבל השחור התקלף. הוצאתי מהכיס את התעודה של דאוד, עם העיניים הירוקות שלו והצוואר העדין, וחשבתי על כל מה שעשיתי הלילה, על האהבה הגוהרת שחלקתי עם בת שבע ועל התשוקה העלובה שבה תקפתי את דאוד האזוק, ובלעתי רוק מלוח והייתי בודד ושוב לא ידעתי לאן או למה בכלל.

***יאיר אגמון

בן 23 וחצי, גר בירושלים. ספר שכתבתי ייצא לאור ב-2012 בהוצאת זמורה ביתן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו