בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארבעה עשר אלף שמונה מאות ושלושה ערכים

כל הצירופים, הביטויים והניבים של אמוראי ארץ ישראל בשלושה כרכים הם המפתח החדש והיעיל ביותר לתלמוד הירושלמי

תגובות

אוצר לשונות ירושלמיים, מאת משה עסיס, 2,240 עמודים (263 עמודי מבוא), שלושה כרכים, הוצאת בית המדרש לרבנים (JTS), ניו יורק וירושלים, 2010

ששת סדרי המשנה הם החיבור המרכזי וכמעט הראשון של התורה שבעל פה. המשנה נערכה בידיהם של רבי יהודה הנשיא ומקורביו בראשית המאה השלישית, בגליל, ומשם נפוצה אל מרכזי הלימוד הגדולים, שהתקיימו בעיקר בארץ ישראל ובבבל. במאות השנים הבאות נלמדה המשנה, נחקרה והתפרשה בפיותיהם (ומעט גם בידיהם הכותבות) של האמוראים - חכמי התורה שפעלו בשני המרכזים.

הפירות העיקריים של מפעלם הם שני התלמודים, הבבלי והירושלמי. התלמוד הבבלי מכיל בעיקר את תורתם של חכמי בבל, אם כי נמצא בו גם חומר רב מדבריהם של אמוראי ארץ ישראל, והוא נערך בבבל, ככל המשוער לקראת סוף המאה החמישית. לשונו ארמית בבלית, ומתובלת לא מעט במלים עבריות ובמשפטים עבריים. במרוצת הדורות היה התלמוד הבבלי לספר הלימוד והעיון המרכזי ולמנחה העיקרי של אורח החיים היהודי בבבל עצמה וברוב ארצות הפזורה היהודית, שעוד בימי הביניים היו רובן קשורות לבבל ובייחוד אל ישיבותיה המפורסמות: סורא ופומבדיתא. סביב התלמוד הבבלי נוצרו פירושים, מחקרים, תמציות, סיכומים, קובצי הלכות, אוספי אגדות וכיוצא בהם, והוא הועתק בידי יהודים בכל מושבותיהם. שפר עליו גורלו של התלמוד הבבלי, ועד היום הוא ציר מרכזי שסביבו נע רוב העיסוק המסורתי, וגם המודרני, בתורת ישראל וב"חוכמת ישראל".

מצבו של תלמוד ארץ ישראל, המכונה תלמוד ירושלמי, מעמדו וגלגוליו, שונים במידה רבה מאלה של הבבלי. התלמוד הירושלמי נוצר בגליל, מעט לפני סוף המאה הרביעית או סמוך לאחריה. "נוצר", אמרנו, ולא "נערך". ואמנם, שלא כתלמוד הבבלי, ניכר בתלמוד זה העדרה של יד עורך-חותם שיטתי, ונראה שנסיבות היסטוריות וירידת דורות מסוימת הן שאחראיות למציאות ספרותית זו. לשונו של תלמוד ארץ ישראל היא ארמית-גלילית, משולבים בה גם מלים וניבים עבריים, וניכרת בה נוכחות לא מבוטלת של היוונית ואפילו של הלשון הרומית.

הידלדלותו של היישוב היהודי בארץ ישראל והשפעתו הדלה יחסית על המציאות היהודית בתפוצות באותם ימים השתקפו גם במעמד תלמודה של ארץ ישראל בפזורה היהודית. רק מעט ולאט הגיע התלמוד הירושלמי אל מרכזי החיים והיצירה היהודיים בעולם, וגם משהגיע לשם לא עמדה לו היכולת להתחרות בעמיתו הבבלי ובהשפעתו. אמנם כמה מגדולי הדורות - בהם רב סעדיה גאון בבבל, הרמב"ם במצרים, חכמי קירואן שבצפון אפריקה (כיום בתחום טוניסיה), אחדים מבעלי התוספות במערב אירופה, כמה מחכמי איטליה ועוד אחרים הכירו את הירושלמי ואף השתמשו בו לעתים - אך על הרוב נותר העיסוק בירושלמי נחלתם של מעטים. בדרך כלל לומדים לא למדוהו, פרשנים לא פירשוהו, חוקרים לא חקרוהו, מעתיקים לא העתיקוהו ופוסקי הלכה המעיטו להסיק ממנו מסקנות הלכתיות.

רק כתב יד אחד המכיל את הירושלמי במלואו שרד מימי הביניים והוא מוכר בעולם ככתב יד ליידן, על שם ספריית האוניברסיטה של העיר ההולנדית שבה הוא נמצא כיום. העתקתו של כתב היד נעשתה בידי הסופר איש איטליה ר' יחיאל בן יקותיאל הרופא ממשפחת הענווים, והיא נשלמה ב-1298. לקראת תום ימי הביניים, עם התחלת הדפסתם של ספרים עבריים, ועל סף העת החדשה, מתחילה התמונה להשתנות. כבר בדור מגורשי ספרד גוברת ההתעניינות בתלמוד הירושלמי. הוא נדפס לראשונה (בעיקרו על פי כתב יד ליידן) בדפוס ונציה הנודע ב-1523, ומהדורה זו היתה לאם כל מהדורות הדפוס הבאות. אבל הדבר לא הספיק להביא את העיסוק בירושלמי למקום הראוי לו. פרשנות חלקית לתלמוד זה וליקוטי אגדותיו נעשו במאה הי"ז באימפריה העות'מנית וכן בתימן. לאחר מכן נבלם העיסוק בירושלמי במזרח אבל הוא מתעורר דווקא באירופה, תחילה בפולין ואחר כך בגרמניה. תנופה לעיסוק בירושלמי באשכנז במאה הי"ח העניקו הרבנים שפעלו בגרמניה דוד פרנקל, מחבר הפירוש "קרבן העדה", ומשה מרגלית בעל הפירוש החשוב והמקיף "פני משה", ובמקביל קידם אותו גדול חכמי ליטא, הגר"א מווילנה.

במאה הי"ט החל הרב פרופ' זכריה פרנקל מברסלאו לראשונה במחקר שיטתי של הירושלמי. לידיו נתגלגלה זכות יקרה מפז: הוא שגילה לראשונה את דבר קיומו של כתב יד ליידן, אבל הוא לא עמד על מלוא חשיבותה של תגליתו. במאה העשרים התקדם חקר הירושלמי בעיקר הודות למפעליהם של י"נ אפשטיין, ע"צ מלמד, ש' ליברמן ז"ל ושל ממשיכיהם בימינו: הפרופסורים יעקב זוסמן מהאוניברסיטה העברית, לייב מוסקוביץ מאוניברסיטת בר-אילן, משה עסיס מאוניברסיטת תל-אביב ואחרים. במקביל הולך העיון בירושלמי ותופס לו מקום נכבד משהיה גם בעולם הישיבות ובחצרות החסידים, בייחוד חסידי חב"ד.

העיסוק הגובר בירושלמי ובייחוד בלשונו על רבדיה העיקריים - הארמי והעברי - הביא זה מכבר לפרסומם של ספרי עזר מתאימים ובכללם מילונים וקונקורדנציות. נזכיר בייחוד את הקונקורדנציה "אוצר התלמוד הירושלמי" שערך הרב משה קוסובסקי ואשר יצאה לאור בשנות השמונים של המאה שעברה (בין השנים תש"ם-תשמ"ה), את מילונו של מיכאל סוקולוף "A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic of the Talmudic and Geonic Periods", שיצא לאור ב-2002, ואת ספרו של ל' מוסקוביץ "הטרמינולוגיה של הירושלמי - מונחים עיקריים", שיצא לאור לפני למעלה משנה. וכן המהדורה המונומנטלית של הירושלמי שיצאה לאור בתשס"א באקדמיה ללשון העברית על פי כתב יד ליידן, מוגהת ומוערת היטב ומלווה במבוא נרחב מאת י' זוסמן. עם זאת, לדעת מחבר הספר שלפנינו, עד כה לא נתמלא הצורך ב"ספר שיקיף ויברר לנו את סגנון הירושלמי ושנמצא בו את כל הטרמינים המיוחדים שבירושלמי".

את השלמת החסר הזה קיבל עליו משה עסיס, המלמד באוניברסיטת תל-אביב, חוקר את הירושלמי ואת לשונו זה עשרות שנים וידוע כמומחה בתחום זה. הספר החדש, על שלושת כרכיו עבי הכרס, כולל ארבעה עשר אלף שמונה מאות ושלושה ערכים (!) - כולם מאוצר הלשון, הצירופים, הביטויים והניבים של אמוראי התלמוד הירושלמי. נוסף על אלה נמצא בראש הספר מבוא נרחב המתפרס על פני 263 עמודים ונחלק לעשרה פרקים. במבוא זה מתאר המחבר בפירוט את דרכו בהכנת הספר וכן את משמעויותיהם המדויקות של כמה מונחים הנוגעים לעבודתו: מונח, טרמין, ביטוי, לשון. בכרך השלישי נכללים עוד תקציר כללי הירושלמי, רשימת הערכים שבספר, קובץ גדול המכונה "קונטרס הסוגיות", נספחים, השלמות ומפתחות.

בדרך כלל נהוג להציג כערכים בקונקורדנציה לספר קאנוני את כל המלים המופיעות באותו ספר, ולהציג אותן מלים גם בצירוף אותיות השימוש המתאימות (ו' החיבור, ה' היידוע, כ' הדמיון וכדומה), כערכי משנה. מעטים המקרים שבהם מוצגים בקונקורדנציה רגילה צירופי מלים כערכים בפני עצמם. לא כן הדבר בספר זה. אין כאן מעשה מילוני מהסוג המוכר, המתאמץ לכסות את כל אוצר המלים שבתלמוד הירושלמי. לא רבות המלים המובאות כאן כעומדות בפני עצמן, וגם אלה מובאות רק כאשר הן משמשות בתור ביטוי, מונח אופייני וכדומה. לרוב מצטרפות מלה או מלים נוספות אל התיבה הייחודית והללו יוצרות יחד את הביטוי או את המונח האופייני. כך למשל מובאים כאן מאות מראי מקום של התיבה "מהו" מכל רחבי התלמוד: מה? מה פירוש? מה הדין וכדומה. אחרי אלה מופיעים הצירופים "מהו... ש...?" "מהו אומר?" "מהו דכתיב?" - כלומר מהו שכתוב (באחד מספרי התנ"ך), מה פירושו של הכתוב (במקום כלשהו בתנ"ך)? ועוד ועוד.

בעיני הקורא שאינו מעמיק נראה כאילו מלים רבות, גם בירושלמי, משמשות בכמה תפקידים במקביל. כך למשל המלה העברית "כמה", שהשימוש המוכר והרווח בה הוא כמלת שאלה. אבל מובנה של כמה בארמית ארץ ישראלית הוא גם "כמו", ובמובן זה ניקודה הנכון הוא כמה, היא נעדרת סימן שאלה לאחריה ובדרך כלל מתלווה אליה האות ד', המתפקדת כאן בדומה לש' העברית. "כמה" זו מופיעה בספר בעשרות צירופים, שהשכיח והחשוב בהם הוא "כמה דאת אמר", שפירושו: כשם שאתה אומר. ביטוי זה מוכר יפה לכל העוסק בספרות התלמוד והמדרש של ארץ ישראל, ושימושו העיקרי הוא כעין הקדמה לפסוק מן המקרא שמצטט הדובר. בדוגמה המלאכותית הבאה אומר כאילו החכם את דבריו שלו על הפסוק הראשון של התורה ומוסיף: "כמה דאת אמר בראשית ברא אלוהים", שפירושו: כמו שאתה אומר (כלומר קורא בתורה) "בראשית ברא אלהים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו