בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העולם כמשתה אסור

עלילת "אימפריית הפשע" מתרחשת בשנות העשרים של המאה שעברה, על רקע בחירתו של אחד הנשיאים הגרועים ביותר שהיו לארצות הברית: וורן הארדינג, שניצחונו, המככב באחד הפרקים, ונאום "השיבה לנורמאליות" המפורסם שלו, העניקו מסגרת פוליטית לסדרה כולה. ויש כאן קריצה לעבר ימינו, בעיקר לנשיא בוש, הנחשב אף הוא לנשיא גרוע במיוחד. עם תום העונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "אימפריית הפשע"

תגובות

הפרק הראשון בעונה הראשונה של "אימפריית הפשע" היה הפרק היקר ביותר בתולדות הסדרות הטלוויזיוניות של הוליווד. ההשקעה הגדולה הזאת לא היתה רק חלק מהמידע היח"צני, אלא גם חלק ממה שנשפך מהמסך - עושר דקדנטי כפואטיקה, ובשיאה - המוני חוגגים צופים בספירה-לאחור עד החלתו של ה"איסור", כלומר "חוק היובש", בדצמבר 1920.

הנשף הגדול מבשר את תחילת החגיגה האמיתית: איסור על אלכוהול עם הרבה אלכוהול, איסור על סקס עם הרבה סקס, הרבה כסף לא חוקי, הרבה אלימות. כך נולד הפשע המאורגן כחלק מתרבות האיסורים. כותרת הסדרה באנגלית ביקשה לשמור את הכל כאירוניה ("אימפריית הטיילת"), אבל האירוניה עומדת לה מעבר לשם, בתוך הסדרה עצמה: הכל על סף הקומי. לא סידרה מצחיקה, אלא שהיא מקפידה להישאר בצד הפסטיש, והוא הרי אף פעם לא רציני (כמו, למשל, בסרטיהם של האחים כהן).

חוקר התרבות המהולל, פרדריק ג'יימסון, כתב על הקולנוע את מה שראוי לצטטו גם בהקשר של "אימפריית הפשע": "החזותי, במהותו, הוא פורנוגרפי, כלומר מטרתו - מקסם עולץ, פזיז (...) סרטים פורנוגרפיים הם רק תגבור העוצמה של סרטי קולנוע באופן כללי, והם מבקשים מאתנו להביט בעולם כאילו היה גוף עירום. מצד שני, היום יודעים אנחנו זאת ביתר בהירות, משום שהחברה שלנו החלה להציע לנו את העולם... כגוף, המאפשר לנו בעלות ויזואלית, בדרך של צבירת דימויים שלו".

את המיצוע בין ה"פורנוגרפיה" ובין ההומור בסדרה הזאת מחזיק על כתפיו הבד השקוף למחצה של לבני הנשים. הסדרה היתה חגיגה פורנוגרפית במובן של הגוף הגלוי: מכות, פציעות, הרג בשחיטה, או בירי, סקס אנאלי, עירום נשי ובעיקר תחתוניות. הנה דימוי הפסטיש במלא תחכומו: הלבנים הללו הם מין סימן מסרטי הנוסטלגיה על שנות העשרים העליזות (בניגוד, למשל, לסרטי הזעם על שנות השלושים האיומות), עירום בסדרה בת ארוכה עלול לייגע - כמה הבדלים כבר יכולה המצלמה לגלות בין שד "אידיאלי" אחד למשנהו, בין עכוז "אידיאלי" אחד לבן זוגו, אלא אם תלמד המצלמה את אמצעי הגירוי הפטישיסטי: שקיפות של בד.

ובכן, הכל מתרחש בסדרה הזאת כמו מבעד לצעיף שקוף. לבני הנשים הוא רק חלק מהמצאי הנוסטלגי והוא מייצר את המקום והזמן: כך נראו - בהוליווד - נשים עליזות, כלומר סקס בלי עירום. עירום, כאמור, הוא עניין לא ממשי.

רבות תורם לאירוניה הממד ה"אופראי" של הסדרה, המבחין אותה מן הריאליזם של "סופראנו", על עסקי אשפה וחיי משפחה בורגניים של פושעים. הממד האופראי של "אימפריית הפשע" מבחין אותה גם מ"מד מן", על חומרת התפאורה האולפנית שלה, והנוסטלגיה לתקופה ש זכתה למצאי סטריאוטיפי של ממש (יש קשר של כותבים חשובים בין שלוש הסדרות), אבל על ה"אימפריה" הילכה רוחו של מרטין סקורסזה, מי שביים את הפרק הראשון, המפואר, הגדול. כאן אנחנו ב"בית". סרטי הפשע בהוליווד היו מאז ראשיתם קשורים ל"פשע המאורגן" ולזירה של "חוקי היובש", והנוסטלגיה ההוליוודית התרפקה, מראשיתה (עוד בשנות החמישים), על שנות העשרים ה"עליזות".

כל אירוע היה סנסציה. מכיוון שמדובר בכל כך הרבה פסיכופאתים, ברור מכל סיטואציה, גם זו ששיאה טוב-לב קתולי, כי משהו נורא יתחולל תיכף, ומצד שני שום דבר שאינו מעורר בחילה, בחסות העולם הלבוש ב"לבני נשים", כלומר זנותי, כביכול-מפואר, מגוחך. בקיצור, בניית הסנסציות אינה רצינית, במובן הטוב של הביטוי, והיא מבקשת מאתנו לא לומר לעצמנו: כך היו פני הדברים.

ברקע אנחנו צופים בעלייתו של חוליגן קטן ושמו אל קאפונה (בשיקאגו), ובשלטונם של היהודים בפשע המאורגן בניו יורק. שתי דמויות היסטוריות נמצאו לנו, בנוסף לאל קאפונה: הנער מאיר לנסקי והבוס של המאפיה היהודית בניו יורק, ארנולד רוטסטיין, שכבר שיעשע את דמיונם של סקוט פיצג'רלד (וולפסהיים ב"גטסבי הגדול"), ונתן דטרויט ב"ברנשים וחתיכות" (על פי דמון ראניון). הזירה המרכזית היא זו של אטלנטיק סיטי, עיר ההימורים לחוף הים, אותה מנהל אינוק "נאקי" תומפסון, (סטיב בושמי, שהופיע למשך עונה אחת גם ב"סופראנו"), פוליטיקאי ממוצא אירי, מושחת וטוב לב, אכזר ונדיב ורודף בצע, בן דמותו של הפוליטיקאי אינוק ג'ונסון.

לתוך מסכת הניגודים נבנית החלוקה האתנית: הפשע המאורגן באטלנטיק סיטי הוא אירי-קתולי. בשיקאגו הוא איטלקי. בניו יורק הוא יהודי. הפרוטסטנט היחיד בסיפור הוא סוכן האף-בי-איי. אף הוא, ברוח האופראית, מוצג במלוא ההפרזה הלא רצינית: מחזיק בתצלומה של הגיבורה היפה והנערצת, לא מאונן, אלא מצליף בעצמו, עד זוב דם, ברצועת עור. וכאשר הוא מגלה כי עוזרו (היהודי) בגד בחוק, הוא מטביע אותו באמצעות טקס טבילה באגם, תוך תפילה לישו ולנגד עיניהם של השחורים הטובלים שם.

אם להוסיף עוד לקולוראטורה האמריקאית הזאת, הנה יוצרי הסדרה משלבים גם את השחורים בפסיפס. קבלן הקולות של שחורי אטלנטיק סיטי הוא גם סוחר אלכוהול עשיר ואכזר. כל זה מתרחש על רקע בחירתו של אחד הנשיאים הגרועים ביותר שהיו לארצות הברית: וורן הארדינג. לא רק שממשלו נשען על בעלי ברית מושחתים, אשר חלקם סיימו את הקריירה בכלא, אלא שאין ספק כי ניצחונו, המככב באחד הפרקים, ונאום "השיבה לנורמאליות" המפורסם שלו, העניקו מסגרת פוליטית לסדרה כולה.

הקרקס האופראי הזה קורץ לעבר ימינו, בעיקר לנשיא בוש, הנחשב אף הוא לנשיא גרוע במיוחד. זאת ועוד: "חוק היובש", שהקדים את התקינות הפוליטית בעשרות שנים, נקרא בסדרה גם כמטאפורה על ימינו. מתישהו מתבדח מישהו, שבקרוב יבוא איסור על עישון. ניצחונן הסופי של הסופרג'יסטיות, ממש באותה שנה, שבה מתרחשת עלילת הסדרה, מושג לנגד עינינו באמצעות גיוס קולותיהן של הנשים, לטובת הפוליטיקאים המושחתים מהימין, באמצעות מאבקן בעד חוק היובש, במקביל לשיח השוויון. כך נבנית הקבלה אירונית בין הכוח הנשי לבחור (זה המעלה את הימין הרפובליקאי) לכוח הנשי לאסור (ומעלה את המאפיה).

כל עלילות המשנה טבועות בחותם של אין-מנוס מפשע, אין נקי מחטא. בתוך המבוך בולט הסיפור המרכזי של נאקי ומרגרט שרדר. הוא רצח את בעלה כדי להסיר חשד מעצמו ומאנשיו. היא עצמה פמיניסטית ותומכת ביובש. ההתקרבות ביניהם יכולה להיקרא, מצד אחד, כסיפור על השחתה (שלה), ומצד שני כסיפור על טוהר של ממש, אהבה, בעיקר בזכות האופן שבו מתגלה לנו המאפיונר האירי.

סיפורי הסדרה נשענים על זוגות לא נשואים מכל סוג: אלמן ופילגש; רקדנית עירום קטינה ו"בן זוגה", ראש עיר מושחת, הנשלח לכלא; בנם החייל השב מן המלחמה וחי עם בת זוגו מפעם בלי להינשא לה; ואהבה לסבית לא ממומשת. עד הפרק האחרון, ה"זוגיות הקדושה" של הוליווד מתיישבת כחלק מהאירוניות. מה שנראה כמו קרקס מיני וקרימינאלי, ניכר מצדו הרומנטי כהתקרבות לחיים מהוגנים. סביר להניח כי זה יהיה אתגר הסדרה עד סופה: לבסס את העושר ולהופכו מקרימינאלי לסיפור בורגני מהוגן. בכך עסקו גם המערבונים הקלאסיים, מצד אחד, וגם טרילוגיית "הסנדק".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו