בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | בבוא הטובה יגל וישמח

חול המועד פסח

תגובות

שני אירועים מכוננים אירעו לבני ישראל במדבר. הראשון חולל את המסע, יציאת מצרים, והשני הוא מתן תורה. שני אירועים אלו תוחמים את המסע במדבר והופכים אותו לרצף עלילתי אחד. כבר חז"ל משלו אותם לרגעים הקושרים את חייו של האדם לעלילה אחת: יום לידתו ויום חתונתו.

יציאת מצרים היא אירוע עז וחד-פעמי, שכמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה. כוחה של יציאת מצרים בחד-פעמיותה, ובו בלבד. זו לידה, והיא מלווה בשמחה ובכאבים אך במעט מאוד תוכן. אפילו עקרון החירות, שחוגגי חג הפסח משננים בכל דור ודור, אין בו תוכן ספציפי מלבד הרעננות והחידוש שבו. הרעננות אינה מצליחה להסתיר את דלותה התוכנית היחסית של יציאת מצרים. זה רגע של פריצה וצעקה, ולכן קשה לדבר עדיין על מה התחיל כאן. בצעקת הלידה נולד העם ונוצר הכלי, אך מה ייכנס אליו וימלא אותו? זאת לא נדע עד לחג הבא.

מתן תורה הוא החג המשלים את המהלך, וטבעו הפוך לחלוטין לפסח. מתן תורה הוא אירוע שמרכזו התוכן. העם מקבל את הטקסט האלוהי, שממלא את הכלי הריק. חג מתן תורה אינו חג של חירות ושחרור; מגיעים אליו מתוך כובד ראש חגיגי, ממש כמו בחתונה. מטרתו של מעמד הר סיני אינה מושגת במהלך חד-פעמי כמו יציאת מצרים, אלא במנייה אטית ורפטטיבית, במשך שבעה שבועות: ספירת העומר.

שני אדמו"רים חסידיים עסקו בשאלת ההבדל שבין פסח לספירת העומר. האחד, ר' צבי אלימלך מדינוב, ציטט את האחר, ר' פנחס מקוריץ, והוסיף על דבריו. לפי דבריהם, ההבדל שבין פסח למתן תורה אינו כה גדול כפי שנדמה מלכתחילה. השאלה שבעזרתה הם דנים בהבדל היא מדוע אין מברכים ברכת "שהחיינו" על ספירת העומר.

"אמר הקדוש הנ"ל (=ר' פנחס מקוריץ).מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר? להיות שאין זה דבר חדש, כי כל העליות היו ביחד בליל א' דפסח כנודע, ואחר כך בימי הספירה הם נכנסין שוב מדריגה אחר מדריגה. עד כאן דבריו". על פי ר' פנחס מקוריץ, התהליך שעובר האדם בפסח זהה לתהליך העובר עליו בימי הספירה. בשניהם מדובר על השגה גבוהה של האדם, אלא שבפסח היו "כל העליות ביחד"; החוויה היתה חד-פעמית וטוטלית, ואילו ספירת העומר מעבירה את האדם תהליך הדרגתי. ספירת העומר אינה תהליך חדש אלא שחזור אטי של פסח, מעין פרישה של האור המרוכז של יציאת מצרים על פני שבעה שבועות. לכן, אין לברך "שהחיינו".

לפי ר' פנחס, אין כאן זוג הפכים אלא שני פנים של דבר אחד. חג הפסח מציין השגה גבוהה וחד-פעמית וחג השבועות מציין השגה אטית, מבוגרת ושקולה יותר. שני החגים הם חגים של התבגרות, חגים המציינים השגה חדשה, שלב נפשי ורוחני חדש שהעם מגיע אליו, ובמקביל לכך גם האדם המעצב את חייו לפי לוח השנה.

המעבר מפסח לספירת העומר דומה לאגדה על התורה שלומד התינוק בבטן אמו עד שבא המלאך ומשכיח אותה ממנו. אגדה זו מציגה את פועלו של האדם בחייו לא כיצירה חדשה אלא כהיזכרות בדבר מה שכבר היה לו. על פי תפישה זו, ספירת העומר מסמנת תהליך של פריטת הלידה לפרוטות של תהליך ההתבגרות. בלידה יצא התינוק בבת אחת, ואילו בדרכו אל החתונה הוא בונה אותה התרחשות בצורה אטית.

את ספירת העומר מתחילים לספור מיד למחרת ליל הסדר וממשיכים משך שבעה שבועות, שהם 49 יום, עד חג מתן תורה. ספירת העומר מקצבת את רצף הזמן ויוצרת חוויית חיים דחוסה, שלכל יום יש בה איכות אחרת. כמו נשימותיו הראשונות של התינוק עם לידתו מייצגת גם ספירת העומר את המעבר מן הלידה אל החיים, מן הצעקה העזה האחת של היציאה ממצרים אל המלים הקצובות של חג מתן תורה.

אך ר' צבי אלימלך מוסיף הערה על דברי ר' פנחס. "ונראה לי לבאר עוד יותר, דברכת שהחיינו אינה באה רק (=אלא) על דבר שמשמח הלב שלא היה לו זמן רב הטובה הלזו, והנה בבוא הטובה יגל וישמח, הנה מברך שהחיינו. וכאן אדרבה, הנה אתמול היו כל המדרגות בהארה יחד והיום שבים לאחור, ומתחילין למנות ממדרגה הקטנה עד למחר יותר גבוה וכן בכל הימים עד שמשתלמים כל המדריגות במ"ט (=49, סך כל ימי הספירה) ונשלם שיעור קומה על ידי מעשינו, ונמצא זאת המדריגה היא אז ביתר שאת מליל א' דפסח שהיו אז שלא על ידי מעשינו, וכהיום הושלמו על ידי מעשינו אז מברכין בחג השבועות שהחיינו והבן" ("בני יששכר", ניסן, יב ט).

עדיין יש הבדל בין ההשגה של פסח לבין זו של שבועות. התינוק נולד בעל כורחו; האור הגדול, החידוש והחירות של פסח מוענקים לו ללא כל מאמץ. אך אחר כך מתאיין התהליך ועליו להתחיל לרכוש אותה מדרגה שלב אחר שלב, בכוחות עצמו. זו הסיבה שאין אומרים "שהחיינו", שכן דבר מה נלקח מן היילוד והוא אינו שמח. אך בסופו של התהליך, בחג מתן תורה עצמו, הופכת המדרגה שהאדם מגיע אליה להיות "ביתר שאת מליל א' דפסח", שכן הפעם עשה את הדרך בכחות עצמו. הקיצוב, ההמתנה, ההתאפקות והפריטה לפרוטות עשו את פעולתן והאדם הצליח להגיע אל יום חתונתו בכוחותיו. על כך ראוי לברך שהחיינו ואכן, בחג מתן תורה מברכין שהחיינו.

ר' פנחס מקוריץ מוצא את הדומה שבין האירועים ובכך מעביר את הדגש אל התנועה הנפשית שהם מייצגים, תנועה של התבגרות וצמיחה. אך ר' צבי אלימלך מתמקד בשונה, ובתוך כך הוא מביע את אמונו ביתרונה של ההתבגרות האנושית על פני זו המוטלת מלמעלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו