בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשה שירקה והכוהן שנטמא

תגובות

קריאה צמודה של טקסטים מן הספרות הרבנית העוסקים במקומן של נשים בבית המקדש עשויה לחשוף תמונה מורכבת יותר ממה שנדמה ממבט ראשון על תפישתם של חז"ל את הדתיות הנשית.

הנה שתי דוגמאות לכך. התורה מצווה על אשה לאחר ימי הרחקתה ולאחר היטהרותה מזיבה (דימום מרובה או שלא בעונתו) להביא כקרבן "שתי תרים או שני בני יונה" (ויקרא טו, כט). קורבן כזה מכונה בספרות חז"ל "קורבן הקן". במקרה של קורבן הזיבה, הזב והיולדת, אחד העופות קרב כעולה ומשנהו כחטאת. לעומת זאת, במקרה של קורבן נדבה, שאינו חלק מתהליך של טוהרה, שני העופות קרבים כקורבן עולה.

ריבוי הקנים וייעודיהם הביא בוודאי לבלבולים ולהחלפות, שפסלו את הקורבן. המשנה (שקלים ה, א) מספרת על פתחיה, הממונה על הקנים, שתפקידו בא לענות על המורכבות הארגונית שהיתה כרוכה בקורבנות הקן - קניית הגוזלים מן המגדלים (או התופסים), הצעתם לציבור, קביעת המחירים וגבייתם, ארגון לוח הזמנים של הקורבנות והדאגה שהגוזלים לא יתערבבו.

הסיפור הבא, המובא כאן בתרגום מארמית, סופר כדי ללמד על חוכמתו הרבה של פתחיה: שלוש נשים הביאו קניהן. אחת אומרת: "לעינתי" ואחת אומרת: "לימתי" ואחת אומרת: "לזיבתי". זו שאומרת "לעינתי" סבורים לומר שהיתה שופעת דם כמעיין. אמר להם פתחיה: בעינה היא הסתכנה; זו שאומרת "לימתי" סבורים לומר שהיתה שופעת דם כים, אמר להם: בים הסתכנה; בזו שאומרת "לזיבתי" סבורים לומר שהיא זבה ממש, אמר להם: זאב בא ליטול את בנה (ירושלמי שקלים ה, א; כא, ב).

הסיפור מוצג כחידה טיפוסית, המושתתת על משחק מלים, ומוצגת על ידי שלוש הנשים כמבחן לכוהנים. כל אחת מתשובות הנשים מקבלת פרשנות אפשרית אבל מוטעית, רק פתחיה מצליח לפענח נכונה את כוונתן. הכוהנים סבורים שהנשים מתארות בלשון נקייה מצב של זיבה. הנחתם שהנשים מתארות דם שופע באופן בלתי נשלט, כמעין או כים, חושפת אולי את חרדותיהם מפני הדימום הנשי. לעומתם, פתחיה מבין שכל אחת מהן מתארת הצלה מסכנה: האחת ממחלה בעינה, השנייה מטביעה בים, ובנה של השלישית ניצל מזאב שניסה לחטוף אותו, ועל כן קניהן הם קורבנות נדבה.

כישלונם של הכוהנים להבין את כוונת הנשים היה מביא לפסילת הקורבן. על פתחיה נאמר: "שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון" (בבלי מנחות סה, ע"א) והוא מוזכר בסמוך לחברי הסנהדרין הגדולה, שידעו אף הם שבעים לשון ואף היו "בעלי כשפים". כידוע, זוהו נשים עם כישוף (לדוגמה, "מרבה נשים מרבה כשפים", אבות ב, ז). הידע המשוער של פתחיה בתחום זה סייע לו בוודאי בהתמודדות עם טריטוריות הדמדומים הללו המיוחסות לנשים.

קוראי הסיפור שואלים בוודאי את עצמם מדוע לא עלה על דעתם של הכוהנים לשאול את הנשים על כוונתן. לא נוכל לענות על השאלה, אבל אפשר להבין שהמפגש בין נשים לכוהנים היתה בו זרות ומבוכה ופוטנציאל לבלבול ולטעויות. הסכנה הפוטנציאלית במפגש בין אשה לכוהן יכולה להיות מודגמת בטקסט הבא, האמור בהקשר דיון בטבילת כלי המקדש: "אמר רבי בון בר חייה: אני אומר, שהיה שם אחד מן הכהנים שיצא לדבר עם האשה על עיסקי קינה, ונתזה צינורה של רוק מתוך פיה על בגדיו וטימתו" (ירושלמי חגיגה ג, ח; עט, ע"ד).

הכוהן חייב היה לדבר עם האשה כדי להבין את ייעודו של קנה, אבל המפגש נתפש כמסוכן. היריקה המקרית שלה טימאה אותו. במצב זה יש משום חילוף תפקידים, לעומת המצב הרגיל. כאן האשה היא זו שנוזליה ניתזים על גבר ויוצרים מציאות הלכתית שאין לו שליטה עליה.

הבה נתמקד במפגש המתוח הזה. המקרא שוטח האשמה חריפה נגד בני עלי, הכוהנים החוטאים, אשר מלבד שמעלו בקודשים ועשקו את ישראל, נאמר בהם: "ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד" (שמואל א ב, כב). חוקרים אחדים סברו שהנשים הצובאות עסקו בפעילות פולחנית; חוקר אחד אף טען שעסקו בזנות ריטואלית. אבל האפשרות המסתברת ביותר היא שהנשים באו לבית המקדש כדי להקריב את קורבנותיהן, קורבנות החובה והרשות כאחד. מסורת מדרשית מתייחסת לפסוק הזה, ובה נאמר: "אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה שנאמר... ?אשר ישכבון את הנשים' (שמו"א ב, כב). מתוך ששהו את קניהן, שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום" (בבלי שבת נה, ע"ב).

מסורת זו, העומדת בפירוש נגד פשט הפסוק, מנקה את בני עלי מן החטא החמור של ניאוף. כל חטאם היה שאיחרו בהעלאת קורבנות הנשים. הם התרשלו בהם אולי מפני שקורבן הקן הוא הקורבן הקטן ביותר מן החי, שיש בו רק מעט בשר למאכל, ועל כן העדיפו לטפל בקורבנות הגדולים יותר (אם כי, חטאת העוף היא החטאת היחידה הנאכלת בשלמותה על ידי הכוהן). דבר זה נחשב להם כאילו שכבו עם הנשים, משום שעיכוב הנשים מלחזור לביתן הרחיק אותן מבעליהן ופגם בשיגרה הזוגית והמינית שלהם.

הן מן הפסוק הן ממדרשו עולה ההנחה שנשים נשארו בבית המקדש בעת טקס העלאת קורבנן, אף על פי שהורשו לחזור לחיי אישות עם בעליהן אחרי שבוע או שבועיים, וקורבן הקן לא עיכב חזרה זו. אבל מדברי רבי יונתן משתקף שהן אולי לא רצו לעזוב את המקדש ולחזור לבתיהן, עד שדאגו לכך שקניהן הוקרבו כראוי. במלים אחרות, הנשים העדיפו לדאוג לחיוביהן הריטואליים במקדש על פני שיבה לחובותיהן הביתיות. טענתו של רבי יונתן חושפת תמונה מורכבת: הנשים נקרעו בין שני מוסדות תובעניים - המקדש והבית, ובין שתי דמויות גבריות: הכוהן (המייצג דמות גברית אחרת, האל) והבעל. כאשר נקראו לבחור, לא היה ברור מאליו שהן ישובו לבתיהן.

מצד אחד תמונת הנשים הצובאות על שער המקדש היא רבת עוצמה, צבאית, ובה בשעה הן נמצאות במעמד שברירי. גם אם נקבל את טענתו של רבי יונתן שהכוהנים לא באמת שכבו עמן (או אנסו אותן), הנשים היו תלויות בחסדי הכוהנים לשם טוהרתן הטקסית ועל כן גם חשופות למניפולציות שלהם. המסורת הזאת מלמדת הן על הכרה של הרבנים בדתיות נשית וברצונן של אלה להשתתף בעשייה הטקסית, והן על חרדתן מפני דתיות זו, העלולה לערער את מחויבותן לביתן ולבעליהן, ובכך לקעקע אולי את הסדר החברתי הפטריארכלי. אבל הכרת החכמים בצרכים הדתיים של הנשים וברצונן להתקרב אל הקודש היא גם פתח להבנה מורכבת של מעמדן בעת העתיקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו