בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכור את פלשתינה ואותנו לטובה

סיפורו של ספר מסע בפלשתינה בשנות השלושים, אחד מני רבים, והנפשות היחידות שפעלו מאחוריו

תגובות

"הספר על פלשתינה... ודאי שאני זוכר אתכם", אמר לי האנטיקווריאט הברלינאי בטלפון. "קפצתם על הספר כאילו מצאתם יהלום. איך הגיע לידי, את שואלת? נדמה לי שרכשתי אותו יחד עם עוד כמה ספרים באנגליה".

ראשיתה של ההרפתקה הכרוכה בספר הזה ביום קר ומושלג בלודוויגסבורג שבדרום גרמניה. הספר בכריכת הבד הכחולה "פלשתינה כפי שהיא באמת" הוצע למכירה ביריד השנתי, המושך אליו מבקרים מכל רחבי אירופה. לימינו נחו ספרים אנטי-נאציים משנות השלושים, גם ספרי סאטירה וקומיקס על היטלר, לשמאלו חוברות ללומדי יידיש. התמונות בשחור-לבן, כשבעים במספר: "אחשוור (הוא היהודי הנודד) הגיע ליעדו: עולים תימנים", או "גר רוסי חוטב עצים בחדרה" - ריתקו אותי. וההקדשה בגרמנית, שאמרה: "ארנסט היקר! זכור את פלשתינה ואותנו לטובה. חיפה, 12.10.1947, אליזבט וזיגפריד שטרן". הרגשתי שלפני ספר וסיפור מאחוריו.

בבית החל מסע הבלשות. ראשית מצאתי את נכדו של הוגו הרמן, מחבר הספר; אחר כך גיליתי ידיעה על יום הולדתה ה-104 של אליזבט שטרן, "האשה הזקנה ביותר בהתיישבות העובדת" ("מעריב", 2007). הביקור (ככל הנראה ב-1932) בפלשתינה, שבעקבותיו נכתב הספר, היה חוליה בשרשרת מסעות ארצה שראשיתה ב-1924. יהודה הוגו הרמן, שנולד ב-1887 בחבל מוראביה שבמזרח צ'כיה, היה אחד המנהיגים הבולטים של ציוני בוהמיה ועורכו הראשי של ביטאון ציוני פראג "Selbstwehr" (הגנה עצמית). באוניברסיטות של וינה ופראג למד רומאניסטיקה ופילולוגיה גרמנית והיה פעיל באגודת הסטודנטים היהודים "בר כוכבא". בשנים 1913-1914 ערך את ה"יודישה רונדשאו", ביטאונם הידוע של תומכי הציונות בגרמניה.

עברית למד בברלין אצל שמואל יוסף עגנון, מספר נכדו נינו (חנניה) הרמן, ודן לאור מגלה (ב"חיי עגנון") שהיה שותפו של עגנון לעריכת ספר פסח בשם "חד גדיא" (1914) וספר לחנוכה "מעוז צור" (1918). חינוך הנוער היהודי היה קרוב ללבו של הרמן ועיקריו: טוהר מידות ושלילת האנוכיות והמטריאליזם. כבן דודו ליאו הרמן, היה גם הוגו פעיל בשלוחה הצ'כית של קרן היסוד, וכבר ב-1910 כתב לו: "עלינו לחלוץ מעלינו את כל הפשרות וללכת לארץ ישראל, כי ציוני אידיאלי הוא רק האיש העולה ארצה".

במסע שבעקבותיו נכתב הספר היה הים חלק והשמים כחולים, רוויי שמש. באופק הסתמנו הריה הצחיחים של יוון. מבטן האניה עלו צלילי ג'ז, אבל הוגו הרמן שקע במלנכוליה. לפלשתינה נסע ב"ספינת יהודים", כך כינה את האונייה האיטלקית שנשאה חלוצים ויהודים נלהבים ששרו ורקדו הורה. בדרך חזרה נמצא בחברתם של כמה פקידים אנגלים ו"אוריינטלים" שיצאו להינפש באירופה. בסמטאות ונציה ובארמונותיה לא מצא לו נחמה. בתוך ההמון נתקל במכר יהודי, סוחר עשיר שנפש עם אשתו בלידו - "בגרנד הוטל דה בן, כמובן". בשעתו, כשביקש הרמן מן הסוחר תרומה לקרן היסוד, השיב הלה את פניו ריקם: "מה אתה חושב? שבמקום שעומד בית חרושת מצוי גם הכסף?"

המלנכוליה של הוגו הרמן נתחלפה בזעם, והוא מיהר לצאת את ונציה ולשוב לביתו שבפראג. האם אפשר לכנות את פלשתינה הקטנה "אי ילדים"? האם אין החלוצים הללו ילדים תמימים וחולמי חלומות שאינם מבינים מה שהם עושים? את ספרו חותם הציוני הנלהב בדברי הערצה לאותם ילדים, שוטים-כביכול, שמכוח ההתלהבות והעשייה שלהם נותנים משמעות לקיום הפתטי של יהודי הגלות, אותם "לופטמענטשן, פרזיטים, סוחרים ותגרנים", שסירבו לתמוך בחזונו של הרצל. "הציונות היתה אוטופיה, וההוכחה: היא נהפכה לממשות".

ספרו של הרמן נדפס לראשונה באביב 1933. מהדורה שנייה ראתה אור בקיץ ושלישית בסתיו של אותה שנה. ספק אם רוכשי הספר היו ציונים להוטים כהרמן, שעלה ארצה ב-1934, הקים את הבית הראשון - "הארמון", כפי שכונה אז - בגבעת אליהו בירושלים (כיום חלק מקיבוץ רמת רחל), והספיק לחיות בו רק שש שנים. סביר יותר להניח שרבים החלו להתעניין בפלשתינה בעקבות עליית הנאצים לשלטון באפריל 1933.

ארץ ישראל שמציג הרמן בספרו היא ארץ מופלאה ובה אנשים נפלאים, יהודים כערבים. בתל-אביב, העיר שצמחה כ"פלא בגבעות החול", מבלים יהודים בבתי קפה בתום יום עבודה. לעת ערב מגיעים בכרכרות ובמכוניות מיפו האפנדים הצעירים, "נוער הזהב הערבי", כדי לבקר בקזינו, להאזין למוסיקה וללגום בירה. "מנורות החשמל דולקות ונער נושא עיתונים מכריז ללא לאות: ?הארץ'. ?הארץ'. ואני שוכח לרגע שזה שמו של עיתון יומי ומבין: הארץ, הארץ! זוהי הארץ, הארץ המוזרה, הנפלאה, הקדושה, הישנה, הארץ השוקקת חיים, הארץ ההפכפכה הנושמת יצירתיות, ארץ התחייה שלעולם לא תוכל למצותה".

הספר מציג ארץ שאינה חסרה מקורות מים, ואף יערות כבר נגלים למשוטט בה, מכורה ששמיה כאוקיינוס של אור והאוויר בה צח ובריא. המשברים למיניהם, ובפרט המשבר הכלכלי, פסחו על פלשתינה. על האנגלים אין הרמן מרחיב את הדיבור. ממילא אין רואים אותם, אם כי אפשר לחוש בהשפעתם; ככלל הוא זוקף את הסדר והביטחון השוררים בארץ לזכות בעלי המנדט על פלשתינה.

לא אחת הוא נתפס לאופוריה, ועם זאת הוא מזהיר את קוראיו, להשאיר את הגינונים האירופיים מאחור. "דירה גדולה עם רהיטים אירופיים כבדים, זכוכית ופורצלן, ויטרינות וארונות עתירי מראות, תמונות וחפצי קישוט הם מעמסה נוראה לעקרת הבית והם מכבידים על החיים". מי שחפץ לגור בעיר, מוטב שיסתפק בדירה קטנה ודלת רהיטים, מה עוד שבדרך כלל עוברים השוכרים מדירה לדירה אחרי שנה. יתר על כן: לא הערים קרובות ללבו. ירושלים חשובה מבחינה היסטורית, חיפה שהנמל הנבנה בה יהיה סואן בבוא העת כנמל המבורג היא "עיר העתיד", ואילו תל-אביב שאינה נחה לרגע דומה לנחיל נמלים, ועם זאת נבנתה מהר מדי ולא תמיד בהצלחה מלאה.

את יהבו משליך הרמן על עובדי האדמה - בקיבוצים, בקבוצות ובמושבים. החלוצים העובדים את אדמת פלשתינה הם בעיניו הערבים האמיתיים להצלחת המפעל הציוני. החקלאים שפגש בעמק יזרעאל, הצעירים המגשימים במעשה ידיהם את רעיון כיבוש העבודה, אלה המסתפקים במועט ועל החסר אומרים "אין דבר" - אלה הם בוניה האמיתיים של הארץ ותקוותה. אחד מאלה, רכוב על סוס, פגש בשדות כפר גלעדי: "גבר בעל מבנה גוף אתלטי כבן 25, בחולצה שחשפה את חזהו, מכנסיים מאריג גס וסנדלים. פניו רחבים, מלאים ושזופים, שערו הבהיר והמתולתל נח על כתפיו. העיניים בורקות כחול, מחייכות כשמי הגליל העליון". האם הגיע מאיזה שטעטל ברוסיה? לא זה מה שחשוב, כי אם העובדה שהיה לחלק מפלשתינה, שהתמזג בנופיה, בסלעים, באפרים ובשדות. מי שיודע את תולדות המחשבה הציונית, יודע שמדובר ביהודי החדש, וכך במפורש מכנה אותו הרמן.

ליהודים דוברי גרמנית, שרעיון ההתיישבות לא שילהב את דמיונם, מספק הספר רשמי מסעות בארץ, תיאור היומיום בכפר ובעיר, תמונת מצב (לפעמים ביקורתית למדי) של המתרחש בתחומי החינוך והתרבות, עובדות ומספרים ועוד הרבה יותר. פעמים לא מעטות נתפס הרמן לסגנון ציורי או להתרפקות לירית, ויש שהוא שוזר בסיפור שלו מוטיבים מספרות אירופה. אז מצטיירים הנוטעים הצעירים בט"ו בשבט כהמון שווייצרי השר וחוגג בשבילי מולדתו בפרוזה של גוטפריד קלר, והחלוץ החדור אופטימיות מוצג כ"טיל אולנשפיגל הציוני, שגם בזמן משבר אינו חדל להאמין בהצלחת המשימה שנטל על עצמו".

מפתיע לגלות את יחסו של הרמן לערביי פלשתינה. "עלינו להבין שהעם הזה אוהב את הארץ כמונו, באהבה לגיטימית. עתידנו תלוי במידה מרובה בפתרון הבעיה שאני מסרב לכנות השאלה הערבית - שכן מדובר כאן גם בשאלה היהודית - ומכנה שאלת השכנות. לא מדובר בפתרון רדיקלי, כי אם בפתרון של הבנה, ידידות ואנושיות. תנאי מוקדם לכך היא הנכונות להבנה". השגותיו של הוגו הרמן מזכירות כמובן את עקרונותיה של תנועת "ברית שלום", שעם חבריה נמנו בין היתר בן דודו ליאו הרמן והפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, שהיה ידיד קרוב וכתב על הרמן רשימה ב"בולטין של מכון ליאו בק" (1964).

הוגו הרמן קובל על כך שרבים מתושבי הארץ, ובפרט בני הערים, אינם דוברים ערבית ואינם מגלים עניין כלשהו בשכניהם. פעם ביקר ידיד יהודי בירושלים. כשישבו במרפסת, הביטו לעבר כפר ערבי סמוך, אבל בעל הבית לא ידע אפילו את שמו. אין ספק: אהדתו של הרמן לערבים רוויה לא מעט רומנטיקה. לטעמו השתלבה הבנייה הערבית הקדומה בנוף הארץ בעוד שהבנייה החדשה מסכנת את ההרמוניה. האם הורע מצב הערבים בעקבות הקריאה לעבודה עברית? לא בהכרח, הוא סבור ומעיד שראה כיצד לומדים הפלאחים הערבים מן החקלאים היהודים ולהפך. אסור להתייחס לפלאחים כאל "שרידים אקזוטיים מימי קדם, כי אם כשכנים. אם כך נעשה, כי אז נדע להעריך טוב יותר את חריצותם, האינטליגנציה והצניעות שלהם", הוא כותב ומצר על כך שזרים שאינם מכירים את המצב בשטח מכתיבים מרחוק את ההתנהלות הפוליטית.

ב-1936 ראה אור בהוצאת מצפה ספרו העברי של הרמן "ארץ ישראל כיום: אורות וצללים", אבל מטבע הדברים לא זכה לפופולריות כמו הספר הגרמני. שנים הוא מחפש את הספר שכתב סבו, מספר הנכד, נינו הרמן. הספר היה ברשותו ונעלם. אל סבו, שמת בטרם נולד, התוודע בזכות דיוקן מרשים בדירתה של סבתו פאולה. בחופשות הקיץ הציץ נינו בספרים ובארגזים שמילאו את המחסן שלה. הוגו שילב בספרו מפות שצייר ועשרות צילומים, ונינו ירש ממנו את האהבה למצלמה. שנים רבות עבד כצלם בלשכת העיתונות הממשלתית, ליווה את בגין ואת פרס במסעותיהם, ועכשיו הוא מתרכז בתמונות מחיי היומיום, "רגעי קסם אנושיים", שהוא מציג בתערוכות שונות. מספרה של רונה סלע "צילום בפלסטין. ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים" (2000) אני לומדת שביוזמת ד"ר הוגו הרמן, שעמד בראש Palestina Bilderkorrespondenz (PBK), נשלח למשל הצלם הידוע בן-דוב לצלם את "הסריה" הכפר הערבי והעברי.

אבל מי הם אליזבט וזיגפריד שטרן מחיפה, שנתנו לידידם ארנסט את הספר הגרמני במתנה ב-1947, הספר שקניתי הרחק מחיפה, דווקא בלודוויגסבורג? מתברר שלפנינו קורות משפחה יקית "כמו מהספרים". סוחר היינות היהודי מווירצבורג כינה את בנו שנולד ב-1903 זיגפריד, כשם גיבור סאגת הניבלונגים. זיגפריד שטרן, משחר נעוריו פעיל בקבוצת נוער ציונית, למד משפטים והגיש את עבודת הדוקטור לאוניברסיטת ארלנגן ב-1927. לאחר עליית הנאצים לשלטון ישב פעמיים בכלא מכוח מה שהנאצים כינו "מעצר מונע". בספטמבר 1935 הגיע בחוסר כל ארצה. מצבו הבריאותי ואי-ידיעה מספקת של השפה היקשו על התאקלמותו. ב-1937 נשא לאשה את אליזבט, שהגיעה ארצה חודשים ספורים קודם. אליזבט, שהיתה לאלישבע, כילכלה את בעלה, שנקרא מעתה שלמה שטרן, ואת שני ילדיהם. לאחר שהשלים את הדרוש ועמד בהצלחה בבחינות, עבד שלמה שטרן כעורך דין ונוטריון בחיפה, שבה מת ב-1959 והוא רק בן 56.

פרטים אחרים על בני הזוג התגלו בעבודות מחקר של אקדמאים גרמנים חרוצים. פרשת חייו של זיגפריד שלמה שטרן מתועדת בספרו של ריינהרד וובר "גורלם של עורכי דין יהודים בבוואריה אחרי 1933" (2006). על אליזבט-אלישבע שטרן נכתב עוד הרבה יותר. הגדיל לעשות גרנוט רומר, שמאז שנות השבעים מקדיש את מרצו וזמנו לתיעוד קורותיהם של היהודים בדרום גרמניה. ב-1983 כלל את זיכרונותיו של אבי המשפחה, אלברט, בקובץ על יהודי שוואביה, וב-1998 הוציא לאור את הספר "ארבע אחיות" ובו זיכרונותיהן של אלישבע ואחיותיה - לוטה, סופי וגרטרוד. "אמא ושלושת אחיותיה הוזמנו רשמית לאאוגסבורג לרגל חגיגות האלפיים לייסוד העיר. הרביעיה לכדה את עינו והוא נדלק עליהן", מספרת שולה לויטל, הסועדת את אמה הקשישה במעוז חיים. באוקטובר ימלאו לאלישבע 105 שנים.

סיפורה של אליזבט-אלישבע הוא סיפור טיפוסי לבורגנות היהודית בגרמניה. אביה, אלברט דן, סוחר מצליח שתרם ברוחב לב לעיר מגוריו אאוגסבורג, נשא ב-1899 את פאני לבית קיצינגר מן העיר פירט (בין היתר עיר הולדתם של הסופר היהודי יעקב וסרמן ושל הנרי קיסינג'ר). כארבע אחיותיה נשלחה אליזבט לבית ספר פרטי לבנות. באוניברסיטה של מינכן למדה ספרות אנגלית וגרמנית, עברה לברלין ללמוד יהדות והפסיקה כשהורו לה לא לנסוע בשבתות, ונסעה ללונדון כדי להתנסות בדיבור עם דוברי אנגלית מלידה. בטרם תעלה ארצה עבדה כמורה בפנימייה לנוער יהודי ציוני בשוודיה. אחיותיה השתקעו באנגליה, הוריה באו לארץ ועזבו בראשית שנות החמישים, והיא נשארה בחיפה.

"בדירה שמעלינו התגורר הסופר ארנולד צווייג, עד שהיגר למזרח גרמניה לפני מלחמת השחרור", נזכרת הבת, שולה. אמה הצטרפה לקיבוץ ב-1965. "תמיד רציתי להיות קיבוצניקית, אבל בעלי שהיה אינדיבידואליסט טירפד את הרעיון", אמרה האם. בקיבוץ עסקה אליזבט-אלישבע בכריכת ספרי הספרייה שנקרעו, עזרה למי שהתקשו באנגלית, ולימדה את המתנדבים עברית. "בגיל תשעים עדיין שיפצה ספרים, ובשנתה ה-101 ענתה ללא היסוס כשהציגו לה שאלות בחשבון, גיאוגרפיה או לשון".

נותר איפוא לאתר את ארנסט, האיש שבידיו הפקידו אליזבט וזיגפריד את הספר. האם בא לביקור שבעקבותיו עלה ארצה, או שמא שב לאירופה ואולי לאמריקה? שולה העלתה השערות שונות, אבל לא הצלחתי לאמת אף אחת מהן. ואולי יפה שנותר סיפור אחד עלום בצד הספר המקסים שנמצא עכשיו בידי.



תצלומים מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו