בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש הזה מילא את הפונקציה שלו. עשה משהו בשביל הספרות העברית

האיש שלאה גולדברג היתה מאוהבת בו בתחילת שנות החמישים היה ז'ק אדו - מורה כריזמטי לצרפתית, שלא השיב לה אהבה. ובכל זאת הוא הטביע את חותמו על אחת מיצירותיה החשובות ביותר: מחזור הסונטות "אהבתה של תרזה די מון"

תגובות

בקיץ 1951 הוזמנה המשוררת לאה גולדברג לאולפני השידור ברחוב הלני המלכה בירושלים, לראיון רדיו בצרפתית. את פניה קיבל המראיין, גבר צעיר ממנה בשלוש שנים, שעבד אז בשידורי "קול ציון לגולה" (קצ"ל, בלשונה) בשפה הצרפתית. היתה זו פגישתה הראשונה עם ז'ק אדו. במעמד זה ניצת לראשונה זיק אהבתה. למרות הרגשות שעורר בה, והזכרתו פעמים רבות ביומניה, במכתביה ובשיריה, לא גילתה עניין רב בתולדות חייו. פרטים מעטים עליו מצויים בכתובים. רחל ואריה אהרוני, עורכי "יומני לאה גולדברג" ב-2005, מציינים (בהערות, עמ' 603) שהיה "מורה לצרפתית ולתרבות צרפת בבית ספר תיכון בחיפה", וקומוניסט בדעותיו.

ז'ק אדו (Adout), האיש שגולדברג היתה מאוהבת בו במשך כשנתיים, שימש מקור השראה לאחת מיצירותיה הידועות ביותר - מחזור 12 הסונטות "אהבתה של תרזה די מון", ששמונה מהן פורסמו ב"מולד" מאפריל עד יוני 1952. "הרוצה לשקר ירחיק עדותו", היה הכלל שנזקקה לו גולדברג ברצותה להסתיר אהבתה. לכן בדתה מדמיונה את דמות גיבורת הסונטות כאשת אצולה בת ארבעים (בת-גילה של גולדברג), שחייתה בסוף המאה ה-16 בקרבת אביניון בצרפת, והתאהבה בצעיר איטלקי שנקרא לחנך את ילדיה. השם "די מון" (שפירושו "מן ההר") שבחרה לגיבורתה מרמז על מוצאה רם המעלה, אך גם מזכיר בצלילו את ה"דמון", השד שהשתלט על האשה הבוערת באש האהבה מבלי יכולת לגלות לאהובה את רגשותיה. לאחר פרסום הסונטות התוודתה גולדברג ביומנה (17 ביוני 1952): "ככל שיפחת מספר האנשים שיידעו על הנעשה בי פנימה, כן יקל לי לעשות את הדבר לבלתי קיים".

גולדברג הקפידה לשמור כלפי חוץ על יחס קולגיאלי כלפי אדו. השניים הרבו לשוחח על ספרים שהשאילו זה לזה. אדו נהג בה ביראת כבוד, והדבר חרה לגולדברג. על כך כתב אלי שביד במאמרו "אל השיר - וממנו והלאה" ("גזית", י"ט, 1962): "יראת הכבוד גרועה מן השנאה, מפני שהשנאה היא התייחסות אישית ואילו יראת כבוד היא מחיצה אטומה בין אדם לאדם". ביטוי לרגש זה מצוי בסונטה השלישית (לאה גולדברג, "שירים" ב, עמ' 158):

חומה בצורה, הדרך חסומה.

ופחד החרפה מצר כל צעד

ואגרופי מכים על החומה.

תסכולה של גולדברג מיחסו של אדו מתואר גם ביומנה. ב-27 ביולי 1952 כתבה: "הכל היה לי לא קרירא ולא חמימא. אדיבותו החלקה, עיניו המזרחיות (היפות) המתבוננות במין התאהבות בגבירות רום, שאין הוא מותח שום קו מבדיל ביניהן לביני. עלי להודות שזה הכאיב לי".

כשנה אחרי הפגישה הראשונה, כשאהבתה את ז'ק אדו היתה בשיאה, כתבה גולדברג ב-1 באוקטובר 1952 מכתב למורה לעברית אידל פרסמן ("יומני לאה גולדברג", נספח ו) ובו היא מפנה אליו את אדו כדי לשפר את שליטתו בעברית. היא מציגה אותו במכתבה כ"איש צעיר למדי, שמראהו כמראה עירקי או אלג'ירי ולמבטאו בעברית יש גוון צרפתי כלשהו". תיאור מראהו של האיש מגלה עד כמה לא היה לה מושג על מוצאו של האיש. הדבר היחיד שנחשב בעיניה היה שהוא "מורה ללטינית ולספרות צרפתית, משכיל עד מאד ובעל טעם ומוכשר ביותר".

היה בכל זאת פרט קרוב לאמת בתיאורו של אדו. אמו היתה אשכנזייה מפולין, ואביו היה יהודי ספרדי יליד סלוניקי. האיש, שהיה לא רק מורה, אלא גם הוגה דעות, עיתונאי, סופר, אמן, שחקן ופעיל בתחומי חברה ותרבות, כתב במבוא לאחד מספריו בהומור: "נולדתי במקרה בלוזאן". המקרה זימן את הוריו לעיר לוזאן שבשווייץ, שם נפגשו בלומדם בסמינר למורים. אדו היה תמיד קשור לאמו, בקשר שהתהדק יותר לאחר מות אביו בטרם עת. דברים אלה ואחרים התבררו לי בחיפושי אחריו, שהובילוני אל כמה מתלמידיו ותלמידותיו בבית הספר התיכון "אליאנס" בחיפה, בשנים 1952 עד 1954.

ז'ק אדו נולד בלוזאן ב-1914. כשתמו לימודיו לתואר אקדמי בלימודים קלאסיים, החל לעבוד כמורה בכמה בתי ספר בשווייץ, אולם הוא העדיף את העיתונאות כמנוף יעיל יותר להשפעה על תהליכים חברתיים. במלחמת העולם השנייה התנדב למחתרת הצרפתית ונפצע באחת מריאותיו. האיש, שהיה ציוני נלהב למרות השקפותיו הקומוניסטיות, הגיע בראשית 1950 לישראל כמתנדב מח"ל, ונשלח לכפר רופין בעמק בית שאן ללמוד באולפן. על תלמידי האולפן הוטל לעבוד במשק חצי יום וללמוד חצי יום. סדרן העבודה, שלא מצא תועלת בכישוריו האינטלקטואליים של אדו, שלח אותו לעבוד ברפת. בהשלימו את לימודיו, כעבור שמונה חודשים, יצא לירושלים והצטרף כשדרן ועורך תוכניות לצוות קצ"ל, שהחל לפעול עוד בימיה הראשונים של המדינה.

כשנה חלפה מאז פגישתה הראשונה של גולדברג עם ז'ק אדו מבלי להזכיר ביומנה את מה שעבר ביניהם, למרות פרסום הסונטות הראשונות על "תרזה די מון". ב-18 ביוני 1952 היא כותבת ביומנה על האושר שחשה ערב יום הולדתה ה-41 (28 במאי), כאשר ז'ק אדו התפנה לטייל עמה יום שלם בירושלים: "אותו יום יחיד בירושלים, האור הזהוב על הבתים, הסלעים, השדות. אושר זה ללא תקווה, אושר כמו לפני תמונה נהדרת, כמו מול יצירת אמנות, הקסם של א., שהיה לי כהתגלות נוספת ועשאני מאושרת כל כך, בדעתי שאין הוא מכוון אלי כל עיקר. אני רושמת זאת כדי לדעת שהיה לי יום כזה".

ייתכן שאירוע זה שימש דחף לכתיבת הסונטה העשירית במחזור הסונטות, שבה יוצאים הגבירה ואהובה לטיול בעיר אביניון ובסופו הם עומדים מוקסמים מיופיה, "כצמד אילנות מאשרים - לבלוב שקד מול שיבתו של זית". דברים אלה מזכירים את הדאגה שהטרידה את גולדברג ביומנה, ב-17 ביוני 1952: "אני שואלת את עצמי יום-יום, האומנם זוהי זיקנה? האמנם אני בגיל 41 כבר גמרתי את תפקידי? כאשה, כמשוררת, ככל מה שאני הייתי, בכל זאת, עד כה?"

ביום ראשון, 20 ביולי 1952, מתארת גולדברג ביומנה במלים ספורות כיצד היא מחפשת את אהובה בחוצות ירושלים, כנערה מ"שיר השירים" המחפשת את דודה: "טלפנתי ל-א. תחילה לפנסיון והוא לא היה שם. אח"כ לקצ"ל. אמרו לי שהוא בחיפה. עכשיו ההרפתקה מתחילה בשבילי מחדש. לא היה לי שכל לשאול מתי הוא חוזר". פגע בה הגילוי שאדו לא טרח להודיע לה כי לא יחזור לירושלים, היות והוצעה לו משרה של מורה ב"אליאנס" חיפה. כעבור שלושה ימים, כשנסעה לתל-אביב, לישיבת מערכת העיתון "דבר", נתקלה פתאום באדו בצאתה מהמכונית ברחוב אלנבי. "הוא לא שמח כלל על הפגישה הזאת, החל להתנצל שאיננו בא", כתבה ביומנה, "אמר לי שרצה לראות אותי מאוד... לשם שיחה מקצועית". היא הזמינה אותו לארוחה במוצאי שבת, 26 ביולי. הפגישה עמו, חודשיים אחרי הטיול המרגש בירושלים, "קצרה הרבה יותר מאשר הבטיח". היתה זו אכזבה קשה. "הרגשתי בטבעיות הגמורה של הזרות הזאת. לשם האמת - כנראה אין אני אוהבת אותו. אבל בביטחון אינני יכולה לומר דבר זה", כתבה ביומנה למחרת.

בדברים הכתובים ביומנה בהמשך, נאמר: "הלילה היתה לי הרגשה שלא מחוכמה, כאילו נגמר משהו. ובכן, ?מה יישאר - מלים, מלים' ?תרזה די מון' ו'פצעי אוהב'. תוצאות ממשיות למדי של אהבה מדומה. מר לי מאוד". מופיעות כאן שלוש מובאות המצביעות באופן מפורש על הקשר בין שירים שכתבה גולדברג לבין אהבתה לאדו. הדבר נעשה אף כי המשוררת כיוונה את דבריה אל הקוראים כדי שיפנימו אותם, למען ירגישו שיש להם חלק בדבר, אך ההשראה מהמציאות היתה בלתי נמנעת.

המובאה "מה יישאר - מלים, מלים" מתייחסת לסונטה האחרונה (י"ב) של "תרזה די מון":

מה ישאר? מלים, מלים כאפר

מאש הזאת שבה לבי אכל,

מחרפתי, מכל אשרי הדל

רק אותיות החתומות בספר.

בפרק ה של השיר "פצעי אוהב", שפורסם ב"אורלוגין" באוגוסט 1952, מברכת גולדברג את ייסורי האהבה החד-צדדית שלה, אהבה שהייסורים לא פגמו בה אלא חיזקוה:

כן לא תשלם האהבה בלב

אם לא היו בה פצע או צרימה.

על-כן היום אהבתי שלמה.

לא עוד יעיב פניה זמן חולף,

לא פחד שוא, לא רגש האשמה.

בכנותה את האהוב ב"פצעי אוהב" (בפרק ב) בתואר "הנער, כל כך, צעיר, צנוע ועדין", מתייחסת המשוררת לנטייתו האוטופיסטית של אדו לאהוב "עולם מוכה שלא נוחם בצער", אך מתנצלת (בפרק ג) על כך שהתבונה מונעת ממנה לקבל את רעיונותיו התמימים:

אכן, חלקי היה עם הכופרים,

כי אלהים אכזר אותי ענה

ולב נתן בי ריק מאמונה.

היה זה רמז ראשון לתחילת התפכחותה של גולדברג מאהבתה את אדו.

עם בואו של ז'ק אדו לחיפה בספטמבר 1952, ללמד ב"אליאנס", נפתח פרק חדש ומאושר בחייו שנמשך שנתיים. הוא קיווה להקנות לתלמידיו את השקפת עולמו האלטרואיסטית. למרות היות התקופה רצופה משברים בחיי תנועות העובדים בארץ, בעקבות אירועים דומים בעולם, הוסיף לדבוק בקומוניזם. לאה גולדברג, שלא התעניינה בדרך כלל בפוליטיקה, ביטאה כבר בעבר את יחסה השלילי לקומוניסטים ("יומני לאה גולדברג", עמ' 295). אולם הדבר לא הטרידה ביחס לאדו. ב-24 בדצמבר 1952 הוסיפה עדיין לטעון כי "לא נשתנה יחסי אל ז'אק ולא נשתנה כמעט דבר ביחסינו". אולם ב-4 במארס 1953 הצהירה ביומנה: "ביני לבין ז'אק חומה בצורה".

כשנפתחה שנת הלימודים תשי"ג בתיכון "אליאנס" בחיפה, בספטמבר 1952, היו במוסד רק שלוש כיתות: כיתה י"א וכיתות י' וט'. אדו היה אמור ללמד צרפתית בשלוש הכיתות, וגם לחנך את כיתה י"א. סימה, אחת מתלמידות כיתה ט', זוכרת עדיין, כעבור שישה עשורים, את הבוקר הראשון ללימודים. התלמידים המתינו בכיתה לכניסת המורה החדש. הדלת נפתחה, בפתח עמד גבר נאה וריח בושם לבנדר מילא את חלל הכיתה. בידו האחת היו כמה ספרים ובשנייה זר פרחים. את הזר הגיש לנערה שישבה בספסל הראשון. את הספרים פתח לפי התור וקרא מתוכם שלושה שירי משוררים, בעודו יושב על השולחן. דומייה שררה בכיתה כשסיים. הוא ירד מהשולחן, סובב גבו לכיתה וכתב על הלוח בגיר את שמו ואת כתובתו. אז פנה לעבר התלמידים ואמר: "מהיום והלאה זוהי גם הכתובת שלכם. תוכלו לפנות אליה בכל עת אם תזדקקו לעצה או לעזרה".

הכיתה נשבתה מיד בקסמו של המורה הלא שיגרתי. מאז נפתח כל שיעור בהקראת שלושה שירים, בהשתתפות פעילה של התלמידים. כשלמדו את "הקמצן" של מולייר, התבקש מדי פעם תלמיד לשחק את אחד התפקידים במחזה. גם המורה נטל לעצמו תפקיד והשיעור נהפך בהדרגה להצגת תיאטרון. כשהגיע יום המבחן בכתב, נדרשו התלמידים לענות רק על שאלה אחת: "האם ?הקמצן' הוא טרגדיה או קומדיה?". היה עליהם להסביר מה ההבדל בין קומדיה לטרגדיה, ומה היו מניעיו של הקמצן. היה זה גם שיעור בפסיכולוגיה. אדו גילה התעניינות רבה בחיי תלמידיו ובמצוקותיהם. כשהבחין בתלמיד מדוכא, עודדו והזמינו לביתו, להשמיע לו תקליטים מעל פטיפון שהביא עמו משווייץ. כשתלמידה החמיצה את האוטובוס שהיתה אמורה לשוב בו הביתה, הושיב אותה על אחורי ה"וספה" שלו והסיע אותה לביתה. הורי התלמידים שגרו בקרבת בית הספר נהגו לעתים לארחו בביתם בשעת הצהריים.

כשחידשה לאה גולדברג את הקשר עם אדו, מיד לאחר שנודע לה על מעברו לחיפה, החליטה לדאוג גם לקשריו החברתיים. בעת שהתארחה בחיפה בבית ידידיה פרנק ואינגה פלג, הזמינה את אדו לפגישה עם מארחיה. הוא ניצל את ההזדמנות והזמין את פרנק פלג לבוא ולנגן בפסנתר לתלמידיו ב"אליאנס". היה זה אחד מניסיונותיו להעשיר את עולמם התרבותי. שיחותיו הרבות עם התלמידים סייעו לו לשפר את שליטתו בעברית.

אדו, הנאמן לדעותיו בענייני חברה, התמסר במיוחד לחינוך תלמידיו לחיי חברה המושתתים על שוויון ועזרה הדדית. כששמע מפי תלמידיו עד כמה היו רוצים לבקר עמו בפאריס, העלה רעיון: "בואו נצא ונעמול בחוץ, כדי להרוויח כסף במידה שתאפשר לנו ביקור בפאריס במשך פגרת הקיץ". לכסף שיישמר בקופה משותפת ייתוסף גם הכסף שיתרמו ההורים, כל אחד לפי יכולתו. התלמידים החליטו לצאת יחד בשבתות לעבוד בחקלאות בקיבוץ מעגן מיכאל, ולשלשל את שכרם לקופה המשותפת. העבודה יחד גיבשה את התלמידים כקבוצה והפכה אותם לחברים לחיים. המורה, שהשתתף עמם בעבודה הקשה, זכה למלוא הערכתם.

על דעתה של לאה גולדברג לא היה עולה לנהוג כך בתלמידיה. המשורר אריה סיון (לימים, חתן פרס ישראל לספרות 2010), שהיה בין תלמידיה בבית ספר יסודי בתל-אביב עוד בשנתה הראשונה בארץ, העיד כי שיעוריה נשמעו כהרצאה, בקולה היבש והמונוטוני. בתום השיעור היתה קמה, אורזת את חפציה ועוזבת את הכיתה מבלי להחליף מלה עם התלמידים.

תלמידיו של אדו לא ידעו תחילה מאומה על הקשר בינו לבין גולדברג. לכן חיכתה לתלמידתו סימה יום אחד חוויה מפתיעה, המתוארת כאן בלשונה: "יש לי מורה לצרפתית שאני מעריצה, אפילו מאוהבת בו כדרכן של תלמידות במורה צעיר וכריזמטי. יום אחד, המורה מוסר לי חבילה המיועדת לגב' לאה גולדברג ומבקש שאקח אותה אליה, לת"א, לשם אני נוסעת לבלות את סוף השבוע. קשה לי לכבוש את התרגשותי: המורה שלי הפקיד בידי שליחות בעלת אופי פרטי לחלוטין וזה מקרב אותי אליו... ואני עומדת לפגוש את לאה גולדברג, המשוררת הלאומית הדגולה! אין לי מושג מה יש בחבילה ועוד פחות מה למורה שלי לצרפתית, שבקושי מדבר עברית, ולמשוררת שלנו... שבת. תל אביב. רח' ארנון 15. אני עומדת בדלת בלב הולם. הדלת נפתחת ולאה גולדברג ניצבת לפני, גבוהה, רזה, משדרת זרות וניכור, סיגריה בין אצבעותיה, מביטה בי ארוכות... לוקחת את החבילה, אומרת תודה, לא מזמינה אותי להיכנס, לא מציעה לי כוס מים, כלום! הדלת נסגרת ואני בחוץ. המומה!"

הקשר חדל להיות סוד כאשר בנובמבר 1952 חלה פתאום אדו בשפעת ונאלץ לשכב בבית. גולדברג החליטה שזו הזדמנות פז להגיע לקשר אינטימי עמו מבלי לעורר את חשדו במניעיה. היא הזמינה אותו להתאשפז באחד החדרים בדירתה ברחוב ארנון בתל-אביב. אדו הסכים, וכך זכה לטיפולה המסור במשך שבוע. כשנודע דבר מחלתו נסעו מנוחה וברכה, שתי תלמידות מכיתה י"א, לתל-אביב לבקרו. כשהגיעו לביתה של גולדברג, היא הכניסה אותן בלי אומר לחדרו של אדו והשאירה אותן לבד במחיצתו. היא לא הציעה להן אפילו כוס מים בבואן ובצאתן.

במקרה זה ניתן להבין את חוסר אדיבותה. שתיים מנבואותיה, אשר מצאו את ביטוין בשמונה הסונטות הראשונות של "תרזה די מון", התגשמו. בסונטה ח כתבה על משאלתה להיות עם אהובה בקרבה אינטימית, מבלי שיחשוד באהבתה - והנה זה קרה:

עד מה מתקה לי המרמה הזאת:

הסתר את תשוקתי ותמימותך

לשבות בקסם אמהות נזהרת.

ולא יעיב חשד את מצחך,

כי פה, מול גחלים מפזזות,

שעת-אהבה גנבתי למזכרת.

הנבואה השנייה שהתגשמה היתה החשש בסונטה ב מכך שאהובה יעדיף צעירות ממנה:

ובמבטן הער של נערות

בנות-שבע-עשרה איני רוצה לראות

שחוק-נצחון ובוז ועקיצה.

באהבה הזאת איני רוצה!

לאחר החלמתו של ז'ק ושובו לחיפה, הזמין את גולדברג להרצות לתלמידיו על "מלחמה ושלום" של טולסטוי. המשוררת הגיעה לשיעור בשמלה צרה וארוכה, חבושה כובע ורוד לראשה, ולא חדלה לעשן במהלכו. במכתב לאדו מ-15 בינואר 1953 (נספח ז, "יומני לאה גולדברג") היא מודה לו על מכתב התודה היפה ששלחו לה התלמידים, "כאילו לא מספיק היה בהקשבתם, בדברי התודה שאמרו, בפרחים שהגישו לי!" כששאלתי לאחרונה את אחת התלמידות, מה נותר בזיכרונה מאותה הרצאה, ענתה לי: "התלבושת המדהימה".

באוגוסט 1953 עלו 18 מסיימי כיתה י"א, עם מחנכם וכמה מלווים, על סיפון האונייה "ארצה" שהפליגה למרסיי, בדרכם לביקור של חודש בפאריס. בהגיעם, המתינה להם קבלת פנים בנוכחות כמה נכבדים מ"אליאנס". ניתן להם להתגורר חינם בפנימייה של בית הספר "אליאנס" המקומי שהתפנתה בשל חופשת הקיץ. משם יצאו עם מחנכם לגלות את נפלאות עיר האורות. הם ביקרו בהופעה של מרסל מרסו, באופרה ובהצגות, וכמה פעמים ב"לובר".

ההנהגה העולמית של אגודת "אליאנס איזראליט אובניברסל" (AIU) בפאריס ייחסה חשיבות רבה לביקור. בארכיוני האגודה בפאריס שמורים עותקים של עלוני האגודה, שבהם דווח בין השאר על ביקור כיתת התלמידים מחיפה. את פניהם קיבל לא אחר מאשר הפרופסור רנה קאסן (לימים, חתן פרס נובל לשלום על תרומתו ל"הצהרת זכויות האדם").

כשחזרו התלמידים לשנת הלימודים בסתיו, לאה גולדברג לא היתה בארץ. היא שהתה אז בשטוקהולם כאורחתה של הצלמת הנודעת אנה ריבקין-בריק, שביקשה ממנה לתרגם לעברית ספרים על ילדי העולם. הרישומים ביומנה מתחדשים רק ביוני 1954. אין לנו עדות בכתב על העליות והירידות ביחסיה עם אדו עד דעיכתם הסופית. תלמידי המחזור הבוגר ב"אליאנס" מספרים כי אדו השכיל אז להכינם לבחינות הבגרות. כאשר פרצה באביב שביתת מורים, המשיך ללמדם בגן-האם בכרמל. לאחר חופשת הפסח נהג ז'ק לבקרם בבתיהם ולחלק להם ממתקים ששלחה לו אמו מחנות הממתקים שניהלה בלוזאן. לאחר שסיימו התלמידים את בחינות הבגרות והתגייסו לצבא, החליט אדו שהגיעה השעה לסיים את שליחותו בארץ ולשוב ללוזאן.

ב-3 ביולי 1954 נזכר שוב אדו ביומנה של גולדברג: "אתמול בא ז.א. להיפרד. ביום ה' הוא נוסע, עוזב את הארץ". באותה הזדמנות עשתה חשבון נפש עם עצמה: "אני לא הייתי עצובה. הפרשה הזאת נסתיימה בשבילי עוד הרבה קודם לכן. בעצם, הכל היה רק בניין שאני בניתי ואם לומר את האמת, על חול... בעצם רציתי שימהר וילך... עם זאת היה כמעט כל העת רגש אכזרי: האיש הזה מילא את הפונקציה שלו, עכשיו הוא יכול ללכת... עשה משהו בשביל הספרות העברית". היתה זו הפעם הראשונה שבה חשפה את השפעתו על יצירתה הספרותית.

גולדברג פיתחה שיטה להתגבר על פרידות מאנשים הקרובים ללבה, בהקפידה לשמור על שלוות הנפש. ניתן ללמוד על כך מאחד ממכתביה הרבים (שנתגלו רק לאחרונה) ששלחה לידידה יוסף אופין מאפיקים במשך שלושים שנה. במכתב אליו ב-29 במארס 1959 הגיבה על התאבדותו של מכר משותף בשם אדי. "עלינו להוסיף ולחיות באורח הטוב ביותר ", כתבה, "ללא נחמות וריכוך והסוואה. אלה הם הדברים שהאמנתי בהם ויום-יום אני מאמינה בהם יותר. ולא חשוב אם קוראים לכך ?אכזיסטנציאליזם' או איזה שם אחר".

שמו של ז'ק אדו מופיע שוב פתאום ביומנה של גולדברג בקיץ 1958. גולדברג ביקרה אז בשווייץ בחופשה. ביומנה כתבה ב-31 באוגוסט: "מוזר, אני עכשיו בארצו, והוא בבית חולי נפש. אני נזכרת בכך לעתים רחוקות ביותר, בצער, כמובן. אבל - זה רחוק". היא לא מגלה אז כל עניין לבקרו. שנתיים אחרי כן, ב-1960, בא אדו בן ה-46 לביקור בארץ כאילו כלום לא קרה. הוא כינס רבים מתלמידיו לשעבר לפגישה וסיפר להם עד כמה הוא אוהב את הארץ. אדו לא ניסה אז לחדש את הקשר עם לאה גולדברג, שלא ידעה דבר על ביקורו.

דבר אשפוזו של אדו נותר תעלומה. בשנים שלאחר שובו לשווייץ ב-1954 חזר לעסוק באופן אינטנסיבי במגוון פעילויות: כתב רדיו לוזאן, שחקן קומי במרכז הדרמטי העירוני, מומחה להנפשה גראפית ובמאי בגילדת התיאטרון. האיש אהב ספרות ושירה - ובמיוחד את שירי המשורר הצרפתי הסוריאליסטי גיום אפולינר. הוא גם אהב לבלות עם חברים. לכן לא סביר להניח שאולץ להתאשפז בעל כורחו. אולם ידוע כי סבל מבעיות נפשיות בשלב מאוחר יותר של חייו. כמי שהיטיב להכיר את הצללים הקודרים בנפשו, החל כבר אז לחשוב על עבודת המחקר החשובה ביותר של חייו - חקר הסיבות לשיגעון. אשפוז מרצון יכול היה לאפשר לו כניסה ויציאה מבית המשוגעים כרצונו, וכך ללמוד את הבעיה מבפנים. את עבודתו ככתב רדיו בלוזאן ניצל ב-1970 לעריכת סדרת תוכניות על השיגעון, שבהן רואיינו חולים, בני משפחה, פסיכיאטרים ופסיכולוגים. הספר "הסיבות לשיגעון" )Les raisons de la folie(, פרי המידע שאסף ז'ק אדו במשך שנים, פורסם לראשונה בצרפתית (בהוצאת פלמריון, שטרסבורג 1973) ותורגם לכמה שפות אירופיות אחרות.

אחד הנושאים האהובים עליו היה התיאטרון. הוא ערך את הירחון "פנורמה" של גילדת התיאטרון בשווייץ והשתתף בעצמו כשחקן בכמה הצגות ובכמה סרטים. ב-1977 השתתף למשל בסרט "האינדיאנים עדיין רחוקים", בכיכובה של איזבל הופר.

תלמידי המחזור הצעיר יותר לא זכו לטיול כדוגמת הטיול הראשון שאירגן אדו. בטיול הבא, שיצא לפאריס בקיץ 1954, השתתפו תלמידים מעטים וכל אחד מהם נדרש לממן את נסיעתו מכיסו הפרטי. זכורה להם לטובה בכל זאת העובדה כי ז'ק אדו, ששב לא מכבר ללוזאן, התפנה מעיסוקיו ונסע לפאריס לפוגשם. מאז נשמרה במשך שנים המסורת של טיול שנתי לתלמידי "אליאנס" מישראל לצרפת.

כל אותן שנים נהגו מדי פעם כמה מתלמידיו של אדו בחיפה לבוא לבקרו בביתו בלוזאן. סימה, מהמחזור הצעיר, שהיתה לימים גם היא מורה לצרפתית, הרבתה לבקרו כשבילתה עם משפחתה חופשות באלפים. הביקורים בלוזאן היו לתוכנית קבועה בחופשה, כשהיא מחלקת עם המורה את חוויותיה כמורה. בביקורה אצלו ב-1988 חשה הידרדרות במצבו. הוא סיפר לה שאמו, שאליה היה קשור בכל נימי נפשו, מתה, ומאז איבד בהדרגה את הטעם לחיים.

עם שובה של סימה ארצה, גייסה מיד לעזרה את תלמידיו לשעבר. התרומות זרמו מכל תלמידי שלושת המחזורים ואדו הוזמן לביקור בארץ כאורחם. הוא הופתע תחילה מההזמנה וסירב לקבלה, אך השתכנע כשגילו לו כי "ילדיו" רוצים אותו למסיבת הפתעה המתארגנת לרגל יום-הולדתו החמישים של אחד מילדי המחזור הצעיר. אדו נכנע והגיע, אדם חולה שהזיקנה קפצה עליו, אך שמחת החיים שבה אליו כל תקופת הביקור. המפגש עם תלמידיו-ילדיו ריגש אותו מעבר למשוער. על מותו הודיע לסימה הרופא האישי שלו, שהתקשר ואמר כי אינו יכול לתאר במלים את מה שהביקור בישראל עשה לאדו. שמות תלמידיו לא משו מפיו עד יום מותו וזיכרון ביקורו בארץ המתיק לו את ימיו האחרונים.

הגבר המקסים, שהיה מוקף בחייו במעריצים ובמעריצות, מת ערירי ובודד בשלהי 1989, כשנה וחצי מתום הביקור בארץ, לאחר שנתקף (כמו לאה גולדברג) בסרטן הריאות. לפני מותו ביקש לפזר את אפרו על אדמת לוזאן. ז'ק אדו נפרד מהעולם בידיעה שזכרו יישמר בקרב תלמידיו - אך לא שיער כי שיריה הנפלאים של לאה גולדברג אודות אהבתה אליו ינציחו את זכרו.



ז'אק אדו באלפים, שנות השלושים


משלחת תלמידי 'אליאנס' חיפה לפאריס, ז'אק אדו עומד בפינה הימנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו