בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעורים שהופרו (סיפור)

תירגמה מיידיש לילה הולצמן

תגובות

וילנה

כבר חודשים אחדים אני בעיר הגדולה, לומד בכיתה השמינית של הגימנסיה, שמקבלים בה תעודות בגרות. לפני שנסעתי אמר לי אבא: "ראה, בני, למד בחריצות וקבל את ?הנייר', ותהיה כאחד האדם. כסף לשכר לימוד אשלח לך בכוחותי האחרונים, ולכל היתר תצטרך להשתכר בעצמך".

הגעתי אל העיר הגדולה. גרתי בפינת חדר, על ספה קרועה, אצל יהודייה חשוכת ילדים, אדוקה עד פחד. אני חושב כיצד להתגבר על המחסור, וחוסך כל הזמן. עשיתי הסכם עם האופה שברחוב שלנו: לקנות ממנו את הלחם הישן שנשאר לו בחצי מחיר. הלחם יבש כמו סוליה, אבל הוא זול מאוד. בהיכנסי למאפייה עולה באפי ריחו המתוק של המאפה החם, אבל אני יודע שהלחמניות והלחם הטרי לא נועדו לי, אלא למי שיכול לשלם כמו שצריך. הלחם הטרי אינו מביט בי. הוא שוכב לו שם על בטנו החומה והחמה, ופוזל אל הקונים שמשלמים. רק למחרת, כאשר יתייבש כבר, יבקש שאקח אותו. בעלת הבית שלי מנחמת אותי שלחם ישן בריא יותר לקיבה. גם היא היתה רוצה לאכול לחם ישן, אבל מה לעשות - היא רגילה לאכול בכל יום לחמניות לבנות טריות.

התחלתי כבר להשתכר. המורים סיפקו לי שיעורים פרטיים, ואני מרוצה מאוד. אין זה עניין של מה בכך: לקבל כסף במו ידי. יש לי שלושה תלמידים. אינני יודע מה שמותיהם. במחברת שלי הם רשומים: מספר חמש-עשרה, מספר שתים-עשרה ומספר עשר - לפי גובה שכר הלימוד שאני מקבל מהם. מספר חמש-עשרה הוא ילד בן ארבע-עשרה. בכל שיעור אני חייב לתפוס אותו, כי הוא מתחבא בחצר. אני מתרוצץ בכל החצר, וכאשר אני כבר תופס אותו, הוא אינו רוצה ללמוד. "אני מרגיש היום לא טוב", הוא מתחמק. מספר שתים-עשרה הוא ילד חברותי, השואל שאלות ללא הרף - הסקרנות בהתגלמותה. מספר עשר היא ילדה בת אחת-עשרה שיש לה הרגל להחזיק כל הזמן עיפרון בפה. היא מתבוננת בי בתשומת לב, וכאשר אני מסביר לה שוב ושוב, היא שולפת את העיפרון מפיה ושואלת: "המורה, מה אמרת? לא שמעתי שום דבר".

אני מדבר ומדבר, אני כבר צרוד, ואני רואה כיצד שכרי צומח משעה לשעה: ארבעים גרוש, שמונים גרוש. אני חש ממש שאני עושה כסף. נדמה לי שתלמידי אינם ילדים, אלא מטבע של עשר על שתי רגליים, או מטבע של חמישה-עשר בעל ראש גדול ולחיים סמוקות.

אני מצפה בקוצר רוח. החודש כבר חלף וישלמו לי שכר לימוד, אבל הימים, כמו להכעיס, זוחלים כסוסים עצלים, ואני בועט בצדי גופם. החודש כל כך ארוך, נצח ממש. בכל יום אני רץ לשיעורי מרחוב אחד למשנהו, מפינה אחת של העיר אל האחרת. אני עושה כסף!

בביתו של תלמידי מספר חמש-עשרה אוכלים ארוחת צהריים. ריח בשר צלוי נישא מן השולחן. בעל הבית מסב ברחבות, מראהו כחבית, ועל ברז החבית זוג משקפיים המחזיקים שם מעמד רק בנס. הוא משתוקק, בעל הבית, להיכנס עמי לשיחה. מה דעתי על ז'בוטינסקי, והאם זה נכון שהוא מדבר שבע לשונות. הוא חייב לדעת זאת, ודווקא ממני, כי רואים, הוא אומר, שאני בחור "אינטליגנטי". אבל מחשבותי אינן נתונות לז'בוטינסקי ולשבע לשונותיו. אני עומד עכשיו כמו על קרקע לוהטת. הריחות העולים מן הצלי דוקרים בנחירי כסיכות חדות. בדיוק היום רימיתי את הקיבה שלי ושתיתי תה בלבד, ובקושי אני עומד עכשיו על רגלי.

אני מתהלך ברחוב כמו שיכור, נשען על קיר של בית, אבל לא לאורך זמן. עלי עוד ללכת לשיעור. סוף סוף מגיע הערב, והזלוטי ועשרים הגרושים - שכר יומי - כבר כמעט בכיסי. בשובי לדירתי, עייף ורעב, כמו אחרי קרב קשה, אני מטביל לחם קשה בתה מתוק, והלחם מקבל מראה של פיסת עור מושרה. הוא כבר איבד לחלוטין טעם לחם.

רק עכשיו אני נזכר שגם אני תלמיד, ועדיין לא הכנתי את השיעורים למחר. אבל אינני יכול לשבת זמן ממושך להכנת השיעורים. ראשית, כי עיני נעצמות; ושנית - בעלת הבית האדוקה ונדיבת הלב אומרת: "יקירי, הרי אתה מקלקל את עיניך בשבתך עד מאוחר; ממש איני יכולה לראות בכך ולא ארשה זאת בשום אופן". אבל אני יודע שזאת צביעות. בשוכבי כבר על יצועי, והקפיץ של הספה הקרועה מזדקר וחודר לגופי, אני שומע את בעלת הבית שלי סחה לבעלה: "הוא מבזבז את כל החשמל שלנו, הוא חושב שזה לא עולה כסף".

בבוקר, לפני יציאתי לבית הספר, עלי לנהל מאבק עם בעלת הבית האדוקה. היא מתרעמת על שאיני מתפלל: "מה ההבדל בינך לבין גוי?" היא טוענת. אבל אני שולח אותה לכל הרוחות, ומאיים שאם לא תפסיק לבלבל לי את המוח עם האלוהים שלה, אחפש דירה אחרת. דברי משפיעים, שהרי מדובר בעשרה זלוטי בחודש, והיא חייבת להיכנע יחד עם אלוהים תמורת הסכום הזה.

אחר כך אני רץ לבית הספר. מחצית משיעורי הבית לא הכנתי. ראשי כה כבד ונדמה לי שהוא התרוקן מבפנים והתמלא עופרת חמה.

"אל הלוח ייגש לוין", מסנן מבין שיניו המורה הפולני למתימטיקה. בעת דיבורו נדמה שהוא חוסך במלים, מונה אותן כקמצן את מטבעותיו הדלים, ורק במשורה הן נושרות מפיו. כן, לוין. הוא מתכוון אלי. אני הולך ללוח כמו לשחיטה. אף כי אין לי מושג מה אני צריך לכתוב עכשיו, אני אוזר אומץ וחוצפה: "סינוס אלפא, סינוס בתא", אני מדבר ומסתבך. וככל שאני מדבר יותר, אני מסתבך יותר. מול עיני מסתחררים עיגולי אש. נדמה לי שכאן, בכיתה, יושבים על הספסלים לא תלמידים אלא סינוסים ואלפאים, והם קורצים אלי בערמומיות. אני שוכח את התרגיל ומציץ במשקפי המורה הנתונים במסגרת זהב. כמה ארוחות צהריים אפשר לקבל תמורת המשקפיים האלה? "שב, לוין, אינך מבין דבר. מה קרה לך?" עכשיו כבר אין המורה מקמץ במלים, אלא פולט אותן בשטף בזבזני, ורושם משהו בפנקסו. אבל לי כבר לא אכפת.

סוסי העצלים הגיעו ליעדם. עוד חודש עבר ועכשיו אקבל כסף. בשבוע הראשון אינני מזכיר. פשוט לא נאה. מה החיפזון? אני לא בוטח בהם? בשבוע השני אני רומז בעדינות, בדרך אגב, שצריך כבר לשלם.

"תיכנס מחר, ישלמו לך".

למחרת: "אה, לגמרי שכחתי, תיכנס כבר בסוף השבוע".

בסוף השבוע: "אתה אומר שמגיע לך תמורת חודש? יפה מאוד. יש לך עודף מעשרים זלוטי? מה, אין לך? תבוא כבר בפעם אחרת".

בפעם האחרת: "מה פתאום באת עכשיו? בבוקר היה לי כסף בשבילך, אבל כבר הוצאתי אותו. אבל חכה, הרי אתה יודע שאני לא אוהב סתם להריץ אנשים (אני יודע היטב, אני חושב לעצמי). עשרה זלוטי מצאתי, ואת היתר כבר אתן עם מה שמגיע לך בחודש הבא".

ובפעם הבאה: "זה כסף של דם וזיעה! אולי תיקח יותר בזול? זה עולה לך הרבה? מה אתה עושה בכסף? אתה בוודאי הולך לקולנוע, כי הרי מה חסר לך?"

הגיע מכתב מהבית: אבי חולה מאוד, לכן בינתיים אי אפשר לשלוח לי. צריך בשביל רופאים לאבא. ובכל יום מר פיש, בעל הגימנסיה, דורש ממני שכר לימוד. בימים הראשונים הוא היה חולף לידי, בוחן אותי מכל הצדדים, ופתאום ניגש, כאילו נזכר במשהו:

"אה, לוין, נדמה לי שאתה כבר חייב בעד חודשיים". ומתרחק.

למחרת כבר היה נמרץ יותר, אבל החיוך המתוק עדיין לא מש מפניו הערמומיות:

"נו, לוין, מתי אתה חושב לשלם? הרי כבר מגיע ממך אוצר שלם!"

ביום השלישי מונח פתק ביומן הכיתה: "ללוין אין זכות להיות בכיתה". התפקיד לבשר לי זאת מוטל על המורה ללטינית, בדיוק כאשר הוא קורא על קיקרו, והיה משתוקק לחיות בימי קדם ולהיות רומאי. הוא קורא את הפתק בנימה של הוראציוס.

"מדוע אסור לי להיות בכיתה?" אני מיתמם.

"יקירי, נראה שהנסיבות הכספיות שלך מסובכות", הוא עונה לי, ומעוות את פניו לאות שצר לו על שעליו לעסוק בעניינים פרוזאיים כאלה. על יופיה של השירה העתיקה היה מדבר ביתר חשק.

אני הולך למר פיש. היום הוא עסוק ומחר אינו מקבל. ואשר למחרתיים: מר פיש בעל הפנים החלקלקות נראה כצלופח. בדברו אתה חש שהוא מחליק מבין ידיך. נדמה שגם זקנקנו המחודד יישור מיד מפרצופו.

"אינני יודע מה אתה חושב לך", הוא פונה לי, "לפני הבגרות אסור להחסיר אף שיעור אחד".

"מר פיש, אבי חולה ותצטרך להמתין לתשלום".

"לא אוכל. מה אנחנו, מוסד פילנתרופי?"

התאוויתי להנחית לו סטירת לחי מצלצלת, למר פיש. פניו הרכות, החלקות, ממש התחננו: "סטור לי ותירק עלי", אבל התאפקתי.

תוצאת השיחה: כבר אינני הולך לגימנסיה. לא תהיה לי תעודת בגרות, וכך לא אהפוך לבן אדם.

במחציתו הראשונה של היום אני פנוי. ממש אינני יודע מה לעשות בפנאי רב כל כך. בשבוע הראשון עדיין קמתי ומיהרתי לבית הספר. אבל מיד נזכרתי שאין לי בשביל מה ללכת לשם. מחצית היום הראשונה נסחבת לי כמו סמרטוט בלתי נחוץ שאי אפשר להיפטר ממנו. במחצית השנייה אני עסוק בשיעורי.

אבל גם השיעורים לא ארכו זמן רב. בתחילת אפריל איבדתי אותם. תלמיד מספר חמש-עשרה מסרב ללמוד. אני גורר אותו אל השולחן, אבל הוא אינו רוצה לבוא. אנחנו נאבקים. הוא ילד מפוטם ואני רעב. כל המרירות נגד העולם עולה בי עכשיו. אני חורק שיניים, אבל הוא חזק ממני והולם בי באגרופים. הוא פגע באפי עד זוב דם - אבל לא אני בוכה, אלא הוא. אמו נכנסת בריצה לחדר וצועקת אלי: "שודד! מה אתה רוצה מהילד שלי? אל תבוא לכאן, אתה שומע?" - ודאי שאני שומע. באתי אל התלמיד השני, אבל לא מצאתי אותו, אלא את הוריו. מהבעת פניהם אני מבין שהם רוצים לומר לי משהו ואינם יודעים כיצד להתחיל. לבסוף פותחת הגברת: "החלטנו שאתה משפיע על בננו באופן בלתי חינוכי, מפני שאתה לובש מעיל קרוע".

והבעל מגלה יותר אומץ ומוסיף:

"לילד אסור להכיר דברים כאלה. הוא שואל אותי: אבא, מדוע אני לובש מעיל חדש, והמורה שלי - כל כך קרוע?"

אני מביט במעילי. כן, הוא מאוד קרוע. אני מתקן אותו בצד אחד, ולמחרת הוא נקרע בצד האחר. מרוב יושן כבר קיבל צבע לא ברור. אני חש שצריך עכשיו לחייך ולהיות אדיב, אבל פתאום כל גופי מתחיל להתחמם וצעקה פורצת מפי בקול לא שלי: "אין לי מעיל אחר. אם אינך יכול לראות את מעילי הקרוע, תן לי את המעיל שלך!" אני מדבר הרבה ובחוצפה, חש שאני שוחט את התלמיד של שנים-עשר הזלוטי. אבל אני ממשיך לדבר.

לא טעיתי. לקחו לי את השיעור הזה. את השיעור השלישי עזבתי בעצמי, כי רימו אותי ולא שילמו לי תמורת חצי חודש.

עכשיו יצאתי לגמרי לחופשי, והגיע תורה של בעלת הבית להציק לי. אין לי במה לשלם לה שכר דירה. עכשיו היא מוכנה להיות קורבן ולוותר על עשרת הזלוטי לחודש: אם אתפלל שלוש פעמים ביום, תאפשר לי בינתיים לגור ללא תשלום. היא מביטה בי בתקווה. היא בטוחה שאוותר לה. אני מהרהר: אמנם יהיו לי מגורי חינם, אבל עכשיו אצטרך להתפלל. שוב יהיה עלי להסתבך ברצועות התפילין הארוכות. רק המחשבה על כך מציפה אותי בחילה. דחיתי את ההצעה בהנאה. כאשר חזרתי בערב, מצאתי את צרור חפצי לפני הדלת. אלוהים אינו רק בעל רחמים; לפעמים הוא מגלה את זעמו.

עכשיו אני לן בבית כנסת, בזמן שאיש אינו מתפלל שם. אני נצמד אל הספסל, ועיפוש מעורב בריח עשן נרות דועכים חודר אל נחירי. ישנים כאן עוד ארבעה קבצנים לבושי סמרטוטים מסריחים.

אני מתעורר לפנות בוקר. השמש כבר זורחת. האחרים עדיין ישנים ומשמיעים נחירות קולניות. מתוך הסמרטוטים מתגלים גופיהם המזוהמים. נדמה לי שאין אלה סמרטוטים אלא תולעים זוחלות. חשש אוחז בי פן אני, הצעיר, אזדהם כך גם כן בין היהודים הזקנים. פחד ויאוש אופפים אותי. אינני רוצה להתכסות שכבת עובש! אני קופץ במהירות מן הספסל ורץ החוצה, אל שמש האביב. אני רץ ברחובות המתעוררים לחיים.

העיר כבר ערה. אני נמצא בגן העירוני ובולע בצימאון את האוויר האביבי; יושב בשמש, ממצמץ בעיניים וחושב שהפקעות הגדולות והחומות של עץ הערמון אינן פקעות כלל אלא לחמניות טריות, בדיוק כמו אלה שבחלון הראווה של האופה. מה, למשל, טעמה של לחמנייה כזאת? צריך לטעום אותה! אני שובר ענף קטן ותופס פקעת שזה עתה מתחילה לפרוח.

מולי יושבת גברת עם כלב גדול, מפוטם. היא דוחפת עוגיות לפיו, אבל הוא כבר שבע ומשליך אותן. הוא מביט בי בעיני הכלב שלו, כאילו רצה לומר: "אף על פי שאני כלב ואתה בן אדם, אני יותר מיוחס ממך". אני בורח מעיני הכלב, ורץ לאורך השדרה על הקרקע האביבית הדשנה. אני עולה על גבעה מלאה עצי לבנה, הלבושים כותנות לבנות, ותולש קליפה לבנה מאחד העצים, כאילו פשטתי כותונת לבנה מגוף צעיר רוטט. אני הוזה ורואה לפני את הגבירה עם הכלב, והכלב דוחף את העוגייה אל פיה. אני עוצם את עיני ונצמד אל העץ, ונדמה לי שגם אני עץ ליבנה צעיר, אבל מישהו הסתיר את השמש מפני.

אינני יודע כיצד, אבל פתאום פרצתי בבכי. שמונה-עשרה שנותי הרמוסות, המופרות, בכו בתוכי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו