בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלינו להקים את מדינת הרוח

בשנות החמישים ביקש ראש הממשלה דוד בן-גוריון להגשים חלום ישן ולתת "לעם את כל הטוב והחשוב שיש בספרות האנושית" - מן הקלאסיקה היוונית ועד כתבי איינשטיין. היוזמה הזאת הניבה מפעל של כמאה ספרים מתורגמים שראו אור עד היום בסדרת "ספרי מופת מספרות העולם". הצצה לפרוטוקולים נדירים במלאות 75 שנה למוסד ביאליק

תגובות

בשלהי 2010 הופיעה בעיתון "הארץ", בהבלטה רבה, ידיעה מעוררת עניין ומחממת לב: "1.1 מיליון דולר נתרמו לטובת תרגום ספרי עיון לעברית" ("המגמה הספרותית", 20.12.2010). בידיעה סופר כי זוג נדבנים מקנדה, גיל ואליסה פלטר, תרמו את הסכום הנכבד "לטובת תרגום ספרי עיון קלאסיים לעברית". בידיעה צוין עוד כי בין הספרים שיתורגמו "אראופגיטיקה" של ג'ון מילטון, "מסכת טבע האדם" של דייוויד יום ו"אידיאולוגיה ואוטופיה" של קרל מנהיים. החדשה היא בהחלט טובה, אך היא מזכירה נשכחות. כבר היו דברים מעולם, אלא שבפעם הקודמת הוליך את המהלך לא פחות מראש הממשלה.

היו ימים שראש ממשלה בישראל עסק לא רק בהטלאת קרעי הקואליציה שלו ואפילו לא בניהול מדיניות החוץ והביטחון, אלא התפנה לעמוד בראש צוות היגוי שקבע אילו יצירות של גדולי הוגי הדעות בעולם יתורגמו לעברית. אפשר ממש להתפקע מקנאה למקרא החזון וההגשמה של מפעל תרגומי המופת שיזם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. באמצעות פרוטוקולים, מכתבים ומסמכים ממוסד ביאליק ומתיקי בן-גוריון בארכיון צה"ל ובמכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר, ניתן לעמוד על התפתחות הרעיון ועל ראשית הוצאתו אל הפועל. החומר מהפרוטוקולים מובא בקיצורים.

בן-גוריון ידע כי מ-1944 ואילך הוציא מוסד ביאליק, שנוסד ב-1936 (וחוגג השנה 75 להקמתו) והיה כפוף להנהלת הסוכנות היהודית שהוא עמד בראשה, סדרה של תרגומי מופת. עד 1958 ראו אור 14 ספרים; כל ספר תורגם מהמקור, נערך בידי מומחים והתלוו לו מבואות מיוחדים והערות.

בן-גוריון סבר שהמסגרת הזאת צרה מדי. כבר מראשית ימי המדינה שאף להריק את מיטב הספרות הקלאסית ללשון עבר. במאי 1952 כתב לטדי קולק, אז ציר ישראל בוושינגטון, כי הוא מעוניין בשלב הראשון ליזום תרגומים של כתבי אפלטון ושפינוזה, ואם יש סיכוי לקבל כספים לכך מקרן פורד - "נלך בגדולות, וניגש גם לספרות הודו וסין". בשנים הבאות לא הרפה מהנושא וביקש לא אחת מאנשי רוח להעביר לו רשימות של ספרי מופת הראויים לתרגום. לפרופ' בן-ציון דינור, שר החינוך לשעבר, כתב ביולי 1957, לאחר שקיבל ממנו רשימה של ספרים מומלצים: "הרשימה שצרפת - אין היא מכוונת למטרתי. אני מתכוון לתרגום הספרים הגדולים (ההדגשה במקור) של כל העמים שיש להם ערך קיום לכל המין האנושי". בסיום מכתבו כתב: "על מדוכה זו עוד נשב - כשאהיה בטוח שיש בידי האמצעים לעשות המלאכה".

זמן קצר לאחר מכן נמצאו האמצעים הכספיים. מתזכיר ששיגרו אליו בסתיו 1957 הפרופסורים מרטין מרדכי בובר, בן-ציון דינור ושמעון הלקין בשם מוסד ביאליק, הוצע לבן-גוריון להשתמש בכספי קרן אמריקאית לתרגום ספרי מופת והוצאתם. הדבר המריץ את בן-גוריון ליטול על עצמו, לקראת חג העשור למדינה, להפוך את תרגומי המופת למפעל לאומי. הוא כינס בלשכתו כמה מראשי אנשי הרוח של המדינה הצעירה, ופרש לפניהם את ה"אני מאמין" שלו בנושא זה, עוד לפני שמי מהם הביע דעה כלשהי.

ב-21 בינואר 1958 נפגשו בלשכתו הפרופסורים מרטין בובר, שמעון הלקין ואהרן קציר, שר החינוך זלמן ארן, שני קודמיו זלמן שזר ובן-ציון דינור, המשורר והמתרגם ראובן אבינועם, משה גורדון מנהל מוסד ביאליק ועוזריו הקרובים של בן-גוריון: טדי קולק ויצחק נבון.

בן-גוריון פתח: "נושא הישיבה קרוב לכולכם. אני מציע קיומו של מפעל הדומה לזה של אוניברסיטת שיקגו ומביע התקווה כי גם כאן יהיה הד למפעל גדול כזה. ישנו בידינו סכום כסף נכבד, המענק שנתקבל מהקרן האמריקאית המיוחדת למפעלי תרבות, שהיא קרן התמורה לספרים ING. ישנה כמו כן הבטחת מוסד ביאליק להקצבת סכום דומה. הריני להציע רשימה ראשונה של ספרים הנדמים לנו להיות חייבים להכלל במפעל: איינשטיין, שפינוזה, פילו(ן). מספרות הודו: מבחר האופנישדות (חלק מכתבי הקודש ההינדיים) וכן מבחר משיחות בודהא; מספרות יוון: אייסכילוס, סופוקלס, אווריפידס, אריסטופנס; וכן מבחר כתבי תוקידידס ופוליביוס. מבחר מספרות סין. אשר למבחר האופנישדות ישנה בעיה קשה, והיא ריבוי הדברים התפלים, אלא שבין הדברים התפלים ישנן גם פנינים נהדרות.

"בעניין הספרות הלטינית, אני מפקפק בערך המקורי של ספרות זו, אך מציע בכל זאת לתרגם את לוקרציוס וכן את יוליוס קיסר וטציטוס. מן הספרות האירופית אני מציע: בוקאצ'יו, סרוונטס, שקספיר, פסקל, דקרט ועוד. מן הספרות האמריקנית: ג'פרסון, וילסון, ויליאם ג'יימס, הווארד פאסט, דיואי.

להלן מקצת מדברי משתתפי המפגש:

בובר: "במקום דיואי מציע וייטהד".

דינור (לב"ג): "אתה רוצה לתרגם את כל פילון?"

בן-גוריון: "צריך לתרגם הכל. זה ספר מימי הבית השני שמילא תפקיד גדול".

בובר: "נהנית מכל תשובותיו של פילון?"

בן-גוריון: "לא נהניתי. אוכזבתי. אבל הוא היחיד שנשאר לנו מתקופת פוליביוס. זה היה עולם יהודי שלם. אשר לאיינשטיין, יש לו מסות אחדות על פילוסופיה".

קציר: "מוטב שמסותיו של איינשטיין לא תתורגמנה".

דינור: "יש להקים ועדה בראשות ראש הממשלה שתקבע מספר הספרים".

בן-גוריון: "מציע שנחליט על עשרים ספרים ראשונים".

הלקין מעלה את בעיית התרגום. יש צורך לדאוג לדור חדש של מתרגמים, כי הדור הקודם הולך וכלה.

שזר: "אני מקבל את דעת בן-גוריון על פילון, אם כי לא קל לעכל את כולו. אבל חסר לי הרמב"ם. בלי הרמב"ם איני רואה עצמי משכיל".

בן-גוריון: "תקבל ?משנה תורה'".

בובר (בביקורת סמויה על ביאליק, מתרגמו ומעבדו של הספר "דון קישוט"): "יש לנו ספר זה מבחינת העברית, אבל הוא איננו ?דון קישוט'".

בן-גוריון: "זה צריך להיות מפעל של האוניברסיטה העברית. לעת עתה הייתי מציע שנכין רשימה של לא יותר מעשרה עד עשרים ספרים, אבל שהם ייתנו את הדמות הכללית ואת הכיוון שבו אנו רוצים ללכת. אני מחשיב מאוד שנכניס מיד את הודו וסין ולא רק מטעמים פוליטיים, אלא מטעמים רוחניים. זה קשור גם לקשרינו עם חו"ל. אין לי ספק כי לדבר זה יהיה הד".

טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, דיווח לנוכחים כי בקרן יש 250,000 ל"י, והוא מאמין שזו רק ההתחלה. יש לדעתו לרשום אגודה, שתיקח על עצמה את המפעל. הוא הציע את ראובן אבינועם כמזכיר האגודה.

משה גורדון הציע שמוסד ביאליק יהיה האחראי למפעל, שכן האוניברסיטה העברית, עם כל הכבוד לה, לא תעמוד במשימה.

דינור: "אני מציע למצוא דרך לשתף את האוניברסיטה העברית בתנאי שביצוע הדבר יהיה בידי מוסד ביאליק".

בובר: "מסכים בהחלט".

בן-גוריון הציע ועדת חמישה לקידום הנושא: להגות - פרופ' בובר; לשירה ולספרות - פרופ' הלקין; למדע - פרופ' קציר. מזכיר הוועדה - ראובן אבינועם. הוא עצמו יצטרף כחמישי, "מטעמים טכניים, ואני אהיה הבורסקאי של הוועדה", כהגדרתו (במשמעות - פועל שחור).

"ועדת החמישה" התכנסה לאחר חמישה ימים, ב-26 בינואר 1958. דרכו של בן-גוריון אצה לו, בעוד הפרופסורים בובר, הלקין וקציר דגלו בהליכה אטית ושקולה, דבר שהוציא את ראש הממשלה מדעתו, עד שאמר: "אני קצת מיואש מהדבר הזה" (מהקשיים הצפויים שהעלו חברי הוועדה). הוא האיץ בשלושת הפרופסורים להכין רשימות של הספרים הראויים לתרגום, והם - ובעיקר בובר - ניסו להסביר לו שהדברים אינם יכולים להיחתך בקלות ובמהירות. בובר לא הסתיר את אי-שביעות רצונו מכך ש"ועדה זמנית", כהגדרתו, ולא קבועה ומיושבת בדעתה, היא שתחליט בנושא כה חשוב. הלקין העלה פעם נוספת את סוגיית התרגום והמתרגמים, והציע להכשיר דור חדש של מתרגמים מעולים.

פלוגתא היתה בין הפרופסורים לראש הממשלה בעניין המו"ל הרצוי. בן-גוריון לחץ לכיוון האוניברסיטה העברית, ודווקא שלושת המלומדים - אנשי אוניברסיטה זו - צידדו בהתקשרות עם מוסד ביאליק, תוך מתן חסות של האוניברסיטה.

תוך כדי ההתנצחויות, חזר ופרש בן-גוריון את חזונו: "אולי אהיה כחולם בעיניכם... אני מאמין שנוכל להשיג טובי כוחות הספרות והמדע של ישראל, של העם היהודי, וניתן לעם את כל הטוב והחשוב שיש בספרות האנושית... הרעיון לא נותן לי מנוח כבר הרבה שנים. מאז קום המדינה הרגשתי שיחד עם הקמת המדינה עלינו להקים מדינת הרוח. לא כמדינה המוגבלת בטריטוריה. אנו חייבים לתת לדור שלנו בעברית, שהיא שפתו, את כל אוצרות הרוח האנושית, יען כי כל אחד מאתנו הוא אזרח העולם".

בן-גוריון לחץ על הפרופסורים שיכינו בהקדם רשימת ספרי מופת, ולפחות את היקפו הראשוני של המפעל. בובר התנגד לכך, ובן-גוריון התרעם: "אם הוועדה היא לדחיית העניין או לסחיבה - אין צורך בה. הוועדה היא לעשיית הדבר. מפעל זה יש לגשת לעשייתו, ועושים דבר על ידי עשייה". תוך כדי השיחה העלה בן-גוריון יצירות שלא נזכרו עד אז: את הדיאלוגים של גליליאו גליליי ואת הפרולוגים של אבן חלדון (מגדולי ההיסטוריונים הערבים בימי הביניים).

בובר המשיך להתלבט. הוא הביא דוגמה מהספרות הטרגית היוונית הקדומה. קשה לבחור מתוך הרשימה הארוכה. להלן חלק מהדו-שיח ביניהם:

בן-גוריון: "אני יודע מה תורגם מאייסכילוס, מה תורגם מסופוקלס. יש לתרגם מחדש".

בובר: "נאמר שעליך להחליט, מה ראוי לתרגם?"

בן-גוריון: "אם עלי להחליט, אני אומר להוציא קודם כל את סופוקלס, אם כי אני אוהב יותר את אווריפידס ואייסכילוס. אבל מבחינת שלמות אין כסופוקלס. צריך להוציא את שלושתם".

בובר: "אינני רואה מדוע יש להחליט בזה על המקום. נשב באיזה מקום ונחליט. כך נהוג אצלנו".

לבן-גוריון לא נראה הדבר. "חשבתי שתבואו (לישיבה זו) עם רשימה של לפחות עשרים ספרים". בובר חזר לנושא "הוועדה הסופית" ועמד על כך שעליה יוחלט רק לאחר קביעת המסגרת הארגונית (האוניברסיטה העברית, מוסד ביאליק, שיתוף מו"לים פרטיים וציבוריים). בסיומה של הפגישה הציע בן-גוריון ששלושת הפרופסורים יכינו רשימה של חמישים ספרים, שממנה ייבחרו עשרים המועדפים. בן-גוריון הודיע שבתוך זמן קצר ייצור קשר עם האוניברסיטה העברית ועם מוסד ביאליק לקידום הנושא.

לאחר ארבעה שבועות, ב-23 בפברואר 1958, התכנסה "ועדת החמישה" פעם נוספת. את פרופ' קציר שנסע לחוץ לארץ החליף פרופ' שמואל סמבורסקי. מדברי בן-גוריון התברר כי בשבועות שחלפו נקט יוזמה ונפגש עם כמה עורכים ומתרגמים בכירים וכן עם השגריר האמריקאי ונספח התרבות של השגרירות, שהמימון הגיע מהם. השגריר הציע לצרף לרשימה את מרק טוויין ואת רלף וולדו אמרסון, כנציגים נוספים של התרבות האמריקאית. החשש שהאמריקאים ידרשו לתרגם בעיקר ספרים של מחברים משלהם - התבדה. הם השאירו את ההחלטה לבן-גוריון ולמלומדים הישראלים.

בן-גוריון סיפר לנוכחים כי פרופ' אלכסנדר פוקס הדאיג אותו, משום שהסביר לו כי מתרגם מנוסה יכול לתרגם בשנה רק שני מחזות קלאסיים, והקצב נראה לו אטי. הוא הזמין לביתו את פרופ' חיים וירשובסקי, מומחה לספרות יוון העתיקה, אך השיחה לא התקיימה לפי שעה, שכן השוטר לא נתן לו להיכנס. בן-גוריון שיגר לו מכתב התנצלות והבטיח להיפגש אתו בהקדם.

בובר המשיך לדבוק בקצב האטי והיסודי והפתיע את בן-גוריון בהודעתו התקיפה כי הוא מחשיב מאוד גם את הצד הארגוני של המפעל וירצה להיות מעורב בו. בעוד שבן-גוריון שאף להתחיל בתרגומים מהר ככל האפשר, בובר הסביר כי האיכות היא מעל לכל, ובשום פנים אין למהר. לחלק הראשון של המשפט בן-גוריון הסכים; לא כן לחלקו השני. בובר ביקש לדעת מי יהיה בסופו של דבר המוציא לאור, ובן-גוריון השיב שצריך להקים גוף חדש, שיהיה מורכב ממוסד ביאליק ומו"לים ציבוריים ופרטיים שונים. בעיני בובר הרעיון לא נראה. לדעת כל הנוכחים נראתה חסות של האוניברסיטה העברית רצויה ואף הכרחית.

הלקין חזר והעלה את סוגיית המתרגמים, ולרגע השתררה אווירה מבודחת:

בן-גוריון: "אפשר ללמוד איך לתרגם?"

הלקין: "הסופר שניאור אמר דבר יפה על תרגומים: כל תרגום, אפילו הטוב ביותר, מול המקור הוא מעין עוף מטוען (מפוחלץ), שבמקום עיניים מכניסים לו אלמוגים מבריקים".

בן-גוריון: "ביאליק אמר יותר טוב: לקרוא ספר טוב מתורגם דומה לנשיקת אהובה דרך מטפחת".

בובר: "הרוזן שטולברג (משורר גרמני בן המאה ה-18) תירגם את סופוקלס וכתב: הקורא, למד יוונית ואחר כך זרוק את ספרי לאש".

בן-גוריון: "ויטגנשטיין בסוף ספרו אומר: אם הבינות את מה שכתבתי, שכח מה שכתבתי".

מזכיר הוועדה, המשורר והמתרגם ראובן אבינועם, ביקש להחזיר את המשתתפים לסדר. הוא רמז בעדינות שהנוכחים מסתובבים במעגל קסמים ולאחר שלוש ישיבות, "אין לנו עם מה לגשת לשולחן. אין לנו עיסה להכניס לתנור".

הלקין גילה שיש לו רשימה ובובר התרעם עליו ואמר, כי לפי המצב הנוכחי, אפילו אם יהיו כתבי-יד מתורגמים, לא ברור מה ייעשה בהם.

בן-גוריון חזר ואמר שיש לקבוע את רשימת עשרים הספרים הראשונים שחשוב וראוי לתרגמם. להערכתו, סכום הכסף הנוכחי הוא רק בבחינת התחלה, והעבודה היא לשנים רבות. הוא מקווה שיופיעו במסגרת מפעל זה חמישים ספרים.

השיחה התגלגלה להערכת תרגומים שונים. לדעת בן-גוריון, שום תרגום של אפלטון לא מתקרב לרמת המקור. כך גם שייקספיר. לעומת זאת, כל תרגום של פלוטארך הוא יותר טוב מן המקור. "עלינו להוציא את סופוקלס, כדי שיהיה לו הריח שיש לו במקור ולכך דרושים כשרונות (של מתרגמים) ברוכי אלוהים". ייתכן, הוסיף בן-גוריון, שלא נמצא את המתרגם הטוב ביותר. הוא לא נבהל מכך וגם לא מודאג מכך שבעוד שלושים שנה יימצא מתרגם טוב יותר. אשר לעבר, הוא הוסיף, לא תמיד נולד איש כמו טשרניחובסקי.

בובר לא הסכים עמו: "אילו הייתי העורך, לא הייתי מקבל את ?קאלוואלה' (האפוס הלאומי הפיני) של טשרניחובסקי, מפני שהוא לא תירגם זאת משפת המקור, פינית".

בן-גוריון הסתייג: "אולי מוטב שיהיה תרגום לא כל כך טוב מאשר לא יהיה תרגום כלל".

בובר נאלץ לעזוב את הפגישה ובן-גוריון ניצל את העדרו כדי לחזור על רשימת הספרים הנראים לו עדיפים: עשרים הספרים הראשונים צריכים להיות מן הספרות היוונית, הלטינית, ההודית, הסינית, האנגלית והאמריקאית, הפרסית או הערבית וגם שני יהודים - פילון ושפינוזה. וכמובן ספרים בנושאי מדע. אתה מקבל את הרעיונות שלי? פנה לפרופ' סמבורסקי.

סמבורסקי הציע שורה של ספרים שישקפו את המחשבה המדעית מהתקופה העתיקה עד למאה העשרים. על ימי הביניים אפשר לדעתו לדלג. הוא הזכיר את גליליי, קופרניקוס, דקארט, קפלר, ניוטון, קנט, איינשטיין, פלאנק ואחרים.

בן-גוריון נדרך: האם פלאנק לא היה נאצי? סמבורסקי הרגיע אותו: "לא. בגיל 82 הלך להיטלר והתנגד לגירוש חוקרים יהודים".

"ומה עם דרווין?" התעניין בן-גוריון. "צריך לתת את כולו".

בחלקה האחרון של הפגישה הועלו שמות של מתרגמים מהשפות השונות: יוונית, לטינית, סינית, סנסקריט (השפה הספרותית הקלאסית של כתבי הקודש ההינדיים), אנגלית, ערבית, פרסית. אשר לשפה אחרונה זו היה לבן-גוריון מועמד מפתיע: אבא אבן, אז שגריר ישראל באו"ם ובארצות הברית. בן גוריון שיבח אותו: זה איש עם כשרון פנומנלי ללשונות. כך בערבית וגם בפרסית.

את המלים המסיימות בפגישה זו אמר ראובן אבינועם: בנוגע למתרגמי שייקספיר, פרופ' הלקין שכח את עצמו, ואני מוסיף גם את עצמי.

במשך יותר משנה נמשכו המגעים בין בן-גוריון למוסד ביאליק מצד אחד ולפרופסורים בראשות מרטין בובר, מן הצד האחר. בן-גוריון שוכנע שיש להפקיד את מלאכת ההוצאה לאור בידי מוסד ביאליק וקיבל את הצעת בובר למינוי ועדת קבע שתחליט אילו יצירות ראוי לתרגם. עם זאת עמד על כך שהמפעל יהיה באחריות האוניברסיטה העברית, ולכך הפרופסורים לא התנגדו.

ב-25 במאי 1959 התכנס פורום של שבעה אנשים בלשכתו של בן-גוריון, שהתווה את תוכנית מפעל תרגומי המופת. נכחו: ראש הממשלה, הפרופסורים בובר וקציר, ראובן אבינועם, טדי קולק ושלמה ארגוב ממשרד ראש הממשלה ומשה גורדון, מנהל מוסד ביאליק.

בתחילת הישיבה הודיע בן-גוריון כי האוניברסיטה העברית הסכימה ליטול תחת חסותה את המפעל, והוא יאוחד עם סדרת "ספרי המופת מספרות העולם" של מוסד ביאליק. הנוכחים אישרו את הצעת ראש הממשלה שהמפעל המאוחד יישא את השם "ספרי מופת מספרות העולם בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים בשיתוף מוסד ביאליק". כן נקבע הרכב הוועדה לקביעת התכנים הספרותיים והמדעיים של המפעל, ודרכי עבודתה: פרופ' מרטין בובר (יו"ר הוועדה ועורך כללי), הפרופסורים אהרן קציר, שמעון הלקין ושמואל סמבורסקי, ושני אנשי ספרות: המשוררת לאה גולדברג והסופר חיים הזז, "ובהשתתפות ראש הממשלה", כפי שנכתב בסיפא של ההחלטה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, ליווה את הישיבה, וכן את הישיבות הבאות, כמשקיף.

מעתה הואץ הקצב. ב-31 במאי 1959 התכנס הקורטוריון של מוסד ביאליק כדי לאשר את התוכנית. בובר תיאר את השתלשלות הדיונים וסיפר כי לאור חילוקי הדעות עם ראש הממשלה הודיע על הסתלקותו מהמשא ומתן, ואליו הצטרף הלקין. בימים האחרונים היתה פריצת דרך.

לחברי הקורטוריון, ביניהם הפרופסורים גרשום שלום, בנימין מזר, בן-ציון דינור, שמואל

הוגו ברגמן והמשורר אברהם שלונסקי, היו השגות על הצרת מעמדו של מוסד ביאליק במפעל המתגבש, אך יחד עם זאת הם לא ראו דרך להימנע מהצטרפות אליו. ברוח זאת אישרו את ההסכם פה אחד.

למחרת, 1 ביוני 1959, התכנסה במשרד ראש הממשלה בירושלים הוועדה לקביעת תרגומי המופת, בהשתתפות כל חבריה למעט פרופ' קציר ובנוכחות ראש הממשלה. בפני הוועדה הוצגו רשימות של יצירות קלאסיות הראויות לתרגום. עד מהרה התפתח ויכוח באשר לתרגומי יצירותיו של שייקספיר. לאה גולדברג הביעה דעתה ש"בארץ יש לנו יותר שייקספירולוגים מאשר מתרגמי שייקספיר, והאחד מבטל את תרגומו של השני". היא הציעה לבדוק מה כבר תורגם. תרגומו של אפרים ברוידא ל"מקבת" הוא לדעתה נוקשה מדי, והיא העלתה את החשש שבתרגום הקומדיות הוא יהיה נוקשה עוד יותר. "יש שם רוח חיה, שאם ממיתים אותה - הספר מפסיד".

הלקין חלק על לאה גולדברג: "לדעתי, יש לנו יותר מדי מתרגמים, אנשים המעזים להיכנס לשייקספיר בלי להיות שייקספירולוגים".

בהמשך הדיון חזר ועלה סדר העדיפויות. בן-גוריון הציע שמפעל תרגומי המופת יעניק קדימה לספרויות קלאסיות ועתיקות, בעוד שמוסד ביאליק והוצאות נוספות יתרכזו ביצירות פחות קנוניות, וכדבריו: "ספרי המופת צריכים להיות מוקדשים לעולם העתיק, לדברים המעולים ביותר של ימי הביניים, לאסיה (סין, הודו, פרס, ערב). צריך שהציבור שלנו יכיר עולמות אלה... לא נוכל לתת הכל. אני בעד צמצום, אבל בעד הרחבת האופק במזרח מפני שזה (היצירות) אינו קיים בעברית. צריך לתת לציבור שלנו מהמזרח קצת יותר".

בן-גוריון חזר והעלה את הצעתו שפילון ושפינוזה יתורגמו במלואם. מכתבי שפינוזה ישנם בתרגום אנגלי, צרפתי ורוסי. הגיעה העת שיהיו גם בעברית. בובר הסתייג מתרגומים מלאים והציע מבחר. "אם ניתן הכל - אמר ביחס לפילון - חלק גדול הוא משעמם". לדעתו, יש להטיל על מומחים לדבר להציע מה לתרגם. בובר סיפר לחברי הוועדה כי שני הספרים הראשונים בסדרה יהיו של תוקידידס ושל וויליאם ג'יימס. אשר לשפינוזה, הוא מסכים לפרסום רחב. לא כן באשר לפילון.

לאחר כחצי שנה התכנס הפורום ובובר דיווח על התקדמות מלאכת התרגום. יצאו כבר שני ספרים ראשונים: "תולדות מלחמת פילופוניס" של תוקידידס ו"החוויה הדתית לסוגיה" של ג'יימס. ספרים הנמצאים בשלבים מתקדמים הם "משלי איזופוס" בתרגום שלמה שפאן ו"מוצא המינים" של דרווין, בתרגומו של פרופ' שאול אדלר.

בין בן-גוריון לבובר התפתחו שוב חילופי דברים. תחילה בעניין תרגום יצירות שפינוזה ולאחר מכן בנושא מי עדיף על מי מבחינת סדר העדיפויות: מונטסקיה או מקיאוולי. פרופ' בובר צידד במונטסקיה, "שהוא ללא ספק אדם רפרזנטטיבי בתחום הרוח", ושתרגום ישן של ספרו "על רוח החוקים" קיים אך זקוק לעריכה, בעוד שבן-גוריון אמר שמקיאוולי קודם לו. לדעתו, מונטסקיה קידם את המחשבה הפוליטית, אולם היו דברים שלא הבין, כגון שיטת הממשל האנגלית.

ויכוח אחר בין הנוכחים התגלע בנוגע לתרגום ספרו של דנטה אלגיירי, "על המונרכיה". להלן קטע קצר ממנו:

בן-גוריון: "איני יודע אם ספרו זה של דנטה הוא ספר מופת".

בובר: "סבורני שכן. אני מתנגד לא במעט לתוכנו, אבל זה ספר גדול. כשקיבלתי את כתב היד של התרגום וקראתי כמה מפרקיו, הוקסמתי ממש. זה ספר למופת".

לאה גולדברג: "גם אני סבורה שזה ספר נפלא".

בן-גוריון (מסכם את הדיון הקצר בנושא): "יחיד ורבים - הלכה כרבים".

לאחר דברים אלה נאלץ ראש הממשלה לעזוב את הפגישה, והנוכחים דנו בהצעות נוספות, והועלו הצעות לתרגומים מיצירות ווייטהד, ויטמן ופו. גולדברג הסתייגה מתרגום יצירות אדגר אלן פו.

ועדת תרגומי המופת התכנסה פעם נוספת ב-3 במאי 1960 בהרכב מעט שונה מבעבר: הפרופסורים בובר, הלקין, וירשובסקי וברגמן, המשוררת לאה גולדברג והמשתתף הקבוע - ראש הממשלה בן-גוריון. בין הנושאים שנדונו בישיבה: הפצת הספרים הראשונים שתורגמו וטיבם של תרגומים בכלל.

בן-גוריון לא הסתיר את דאגתו שהספרים אינם נמכרים מספיק, וכדבריו: "נדמה לי שהמכירה קצת צולעת". הוא חיפש פתרונות יצירתיים והעלה אחד כזה: "אני אחייב את כל הקצינים בצה"ל מדרגת סגן-אלוף ומעלה לקנות את ספרו של תוקידידס" (על המלחמה הפלופונסית). טדי קולק, שנספח אף הוא לדיונים, העלה את האפשרות להתקשרות עם אחד העיתונים היומיים, לשם הפצת סדרת התרגומים.

הנוכחים הביעו דעתם על תרגומים שונים מהשפה היוונית העתיקה. לאה גולדברג סיפרה שלפני שנים אחדות העלה בפניה פרופ' פוקס את האפשרות שנתן אלתרמן "ישב עם אדם היודע יוונית ויתרגם את אריסטופנס ואז יתקבל דבר יותר מתוקן". וירשובסקי התייחס לתרגומיו של המשורר העברי מאמריקה, יצחק זילברשלאג, ליצירות אריסטופנס. לדעתו, "אריסטופנס כפי שתרגמו זילברשלאג חדל להיות אריסטופנס". חסר בתרגומו של זילברשלאג הפיוט של המקור. "אבל האם יש לנו מתרגם אחר?" בן-גוריון אמר שאריסטופנס היה בעל לשון משלו, משורר ולץ. הליצנות שלו היתה רצינית. לדעתו, תרגומו של זילברשלאג אינו מעולה, אבל נראה לו שמן הראוי להוציאו לאור, למרות חסרונותיו. בעוד עשרים שנה יהיה בוודאי תרגום טוב יותר.

בובר הביע את התנגדותו לגישת בן-גוריון וביקש ממנו לא לשכוח שההחלטה היא להוציא ספרי מופת ולהם דרושים תרגומי מופת. פרופ' ש"ה ברגמן הציע לחפש מתרגם אחר. אם זה לא יימצא - הוא בעד להוציא לאור בכל זאת את תרגומו של זילברשלאג.

ב-4 בדצמבר 1960 התכנסה הוועדה בהרכב מצומצם ונכחו רק הפרופסורים בובר, ברגמן וסמבורסקי. בובר מסר שעד אז הופיעו כבר שמונה תרגומים, וביניהם מיצירות תוקידידס, וויליאם ג'יימס, דרווין, קאנט וקונג פו צו (קונפוציוס). שמונה ספרים נוספים נמצאים בשלבים שונים של עריכה והדפסה. ביניהם יצירות של וירגיליוס, דנטה, בורקהארט ופושקין. כן הוא מסר על ספרים שעדיין מצפים לתרגומם (רשימה ארוכה ובה כעשרים כותרים). לצד המו"לי אחראי מוסד ביאליק. בובר ביקש להשתחרר מראשות הוועדה והציע במקומו את פרופ' ש"ה ברגמן.

הוועדה המשיכה להתכנס גם בשנתיים הבאות בהשתתפות בן-גוריון. פירות עבודתה נראו בשוק הספרים, ובתחילת 1962 נחתם הסכם בין מוסד ביאליק לעיתון "דבר" להפצת ספרי המופת בקנה מידה גדול. במודעות גדולות שפורסמו בעיתון בחודש מארס 1962 נמסר כי בשלב הראשון מוצעים לקוראים 28 תרגומים ממיטב ספרות העולם מאז ימי הקדם, במסגרת "מפעל ענק - ראשון מסוגו בארץ!" מחירי הספרים נעו בין 2.60 ל-7.90 ל"י והעיתון הציע הנחה של 35 אחוזים על כל ספר. כן הובאה רשימה של עשרות תרגומי מופת שיופיעו בשנים הבאות.

בן-גוריון כתב לעיתון רשימה כמעט יחצ"נית ("ספרי מופת מספרות העולם", "דבר", 2 במארס 1962). בין שאר דבריו הסביר את הרציונל של המפעל: "ספרי המופת של יוון ורומא, סין והודו, פרס וערב, מצרים ובבל; מיטב הספרות והמחשבה של ימי הביניים; כתביהם החשובים של הוגים, משוררים, חוזים ואנשי מדע דגולים של המאות האחרונות בכל הארצות; הספרות של תקופתנו שיש לה ערך קיים - כל אלה יש להריק לעברית חיה ומועשרת של תקופתנו על מנת שיישמר הריח והטעם של המקור ויתלבש בלבוש עברי הולם טבעה ונשמתה של לשוננו העברית".

המפעל נמשך גם בשנים הבאות והניב יבול של עשרות תרגומים. עד סוף 2010 תורגמו על ידי מוסד ביאליק כמאה ספרי מופת מעשרים שפות, ביניהן אוגריתית, אכדית, סינית, סנסקריט, פרסית, ערבית ולטינית. בן-גוריון, שהתפטר מראשות הממשלה ביוני 1963, השקיף על מפעל התרגום מהצד, בהנאה מרובה, עד מותו ב-1973.

המחבר מבקש להודות לחיים ישראלי, משנה למנכ"ל משרד הביטחון לשעבר וחתן פרס ישראל; לחני הרמולין, מנהלת בית בן-גוריון בתל-אביב; ולעמוס יובל, מנכ"ל מוסד ביאליק - על עזרתם באיתור החומר הארכיוני.



מימין לשמאל: בן גוריון, בן ציון דינור, שמואל הוגו ברגמן, מרטין בובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו