בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעילים לתורה בגזרה איטלקית

המעילים המפוארים לספר התורה היו לפעמים פיצוי על האיסור ללבוש בגדי פאר מחשש לקנאת הגויים. בהם, ובשאר אביזרי הטקסטיל של בית הכנסת האשכנזי, דן ספרה החדש של ברכה יניב

תגובות

מעשה רוקם - תשמישי קדושה מטקסטיל בבית הכנסת האשכנזי, הספרדי והאיטלקי, מאת ברכה יניב, הוצאת מכון בן צבי, 2009, 404 עמודים

הגדרות רבות ניתנו למונח אמנות יהודית. המרחיבים טוענים שכל חפץ בעל אופי אמנותי שנעשה בידי יהודי וכל חפץ המשמש לצורכי מנהג יהודי - יהיה יוצרו אשר יהיה - הרי הוא בגדר אמנות יהודית. המצמצמים דורשים מן החפץ לגעת ישירות בצורכי החיים האופייניים למסורת היהודית, או מגבילים את המונח למעשי ידיהם של יהודים בלבד. הגדרה מצמצמת עוד יותר דורשת את שני תנאי היסוד האלה יחדיו, ויש השוללים את עצם קיומה של אמנות יהודית, ורואים אותה בכלל מעשה האמנות האנושי; כשם שלא קיימים מדע יהודי, מוסר יהודי, רפואה יהודית, טכנולוגיה יהודית וכדומה, כך אין לדבר על אמנות יהודית כעל ערך בפני עצמו.

אבל יצירתם של תשמישי קדושה המשמשים לפעילות המסורתית בבית הכנסת עונה לכל הדעות להגדרת האמנות היהודית. החפץ המקודש ביותר במסורת היהודית לדורותיה הוא ספר התורה, ושכיית האמנות העיקרית הקשורה בו היא עטיפתו, או התיק שבו מונח הספר. עטיפת ספר התורה המקובלת במסורת המזרחית היא ארון עץ גלילי המעוטר במטפחת בד צבעונית. בארון המגוון הזה דנה, בספרה הקודם, הפרופסור ברכה יניב מאוניברסיטת בר-אילן, המתמחה בחקר תשמישי הקדושה היהודיים ואמנות בית הכנסת.

אריזת ספר התורה במסורת האשכנזית עשויה אריגי פאר. אלה, ועמם תשמישי קדושה אחרים מטקסטיל שמקומם בבית הכנסת האשכנזי, הספרדי והאיטלקי, הם נושאי ספרה הנוכחי של ברכה יניב. שימושם העיקרי של מוצרי הטקסטיל בבית הכנסת הוא בעיצוב המעיל לספר התורה, והפרוכת שבחזית ארון הקודש. הפרק הרביעי בספר מוקדש כולו למעיל של ספר התורה, או המפה, כפי שהוא מכונה עדיין בכמה מקומות. לעתים קרובות עוטה מעיל זה כתובת הקדשה לשמו של תורם או לזכרו של נפטר, והוא מעוצב בליווי סמלים ומוטיבים אופייניים למקומו ולזמנו. כפי שמראה יניב, כתובות ההקדשה על מעיליהם של ספרי תורה מאשכנז משמשות לא אחת להאדרת מעמדם החברתי של התורמים. ואילו במעילים המפוארים שמוצאם באיטליה וגם בפזורות הפורטוגלית והספרדית, "המתחרים זה בזה ברקמות זהב יוקרתיות" ואשר רבים מהם נעדרים כל כתובת או תוכן יהודי, רואה הכותבת מעין פיצוי עצמי של היהודים על ההגבלות שהטילו הרבנים על לבישת בגדי פאר מחשש לקנאת הגויים (עמ' 107). כל אלה מבהירים את הקשר ההדוק שבין עיצוב מעילו של ספר התורה ובין עיצוב בגדיהם של בני אדם בשר ודם. כל פרטי העיצוב הללו נידונים בהרחבה, והדיונים מלווים בסקיצות, בתרשימים ובתמונות - רבות מהן בצבע.

אל המעיל האשכנזי, האיטלקי והספרדי מתלווה תמיד ה"אבנט", או כפי שהוא ידוע בשמותיו הקהילתיים: מפה, פאשה, וימפל ועוד. גם האבנט זוכה לפעמים בכתובת הקדשה ולעיצוב מפואר, אבל העניין העיקרי באביזר זה כרוך בהיבטים של מנהג ופולקלור. הדיון המפורט באבנטי ספר התורה מעורר פליאה והפתעה, שהרי אביזר זה נועד למטרה פשוטה: הוא נכרך כחגורה סביב מגילת ספר התורה הגלולה על שני "עצי החיים" על מנת למנוע את פתיחתה, ויחד עם גוף המגילה הוא מוקף במעיל התלוי על ספר התורה ברפיון מבחוץ.

מן הפרק שלפנינו מתברר שעיצובם של אבנטים לספר התורה, כתובות ההקדשה המלוות אותם והיבטי הפולקלור הכרוכים בהם מורכבים ורבי פנים. אבנטים נעשו מפשתן וממשי וגם מחומרים יקרים יותר, אחדים מהם מסתיימים בשרוכי קשירה ארוכים, רבים נעשו ואף נרקמו בידי נשים ונערות, ורקמתם של מקצת האבנטים, בייחוד אלה הבאים מאיטליה, מבוססת על טכניקות ועל דגמים מימי הרנסנס, "המאופיינים בעיצוב שטוח וקווי ובצבעוניות חד-גוונית" (עמ' 83).

לדברי ברכה יניב, צורת האותיות בכמה קבוצות אבנטים שמוצאם באיטליה מבוססת על שתי הגדות לפסח: הגדת מנטובה מ-1560 והגדת ונציה מ-1609. לדעתה נובע הדבר מכך שהגדות אלה היו זמינות וידועות לרוקמות - היבט רב עניין כשלעצמו. עוד מתברר כי באשכנז היו רבנים שגילו עניין מיוחד בענף יצירה זה. מתברר למשל שמהרי"ל, מחכמי אשכנז הנודעים בימי הביניים המאוחרים, "מיחה ביד הנשים שלא יעשו תפירות פתוחות לנוי באותן המפות, דבמקום התפירה יתגלה הספר" (עמ' 87-88), והוא מציע להן שיטת אריגה ראויה שלא תשאיר חלקים של ספר התורה מגולים. נראה אפוא שמדובר בעטיפות המכסות חלקים נרחבים של ספר התורה שמתחת למעיל העליון. השערה זו תואמת מנהג ייחודי לכמה מקהילות אשכנז, והוא הכנת אבנט ארוך המכונה "וימפל", מיריעות פשתן של חיתולי התינוק הנימול בעת שנכנס לברית. על וימפל זה נרקמו שמות הילד והוריו ופרטים אחרים הקשורים בחייו, ומשגדל והחל ללכת עם אביו לבית הכנסת, הקדישה המשפחה את האבנט המצויר לבית הכנסת וממנו נעשה אבנט לספר התורה. מנהג זה מתועד לראשונה באחת מקהילות אלזס ב-1569 והוא מוכר עד היום.

"מי שברך את אמותינו שרה רבקה רחל ולאה הוא יברך את כל בת ישראל שעושה מעיל או מטפחת לכבוד התורה - כך מברכים יהודי איטליה את נשותיהם ובנותיהם בשבת", כותבת ברכה יניב כשהיא מסבירה מדוע זכתה אמנות הטקסטיל של בית הכנסת לתפוצה רחבה דווקא בארץ זו (עמ' 49). השפעתה של תעשיית אריגי המשי האיטלקית היתה גורם מכריע בהתפתחות מלאכת הרקמה באירופה בתקופת הרנסנס, ואיטליה היתה למרכז הרקמה החשוב ביותר ביבשת. במאות ה-17 וה-18 נחשבה הרקמה עיסוק הולם לבנותיהם של אצילים ואמידים. 156 ספרי דגמים של עבודות רקמה ותחרה יצאו לאור באירופה עד סוף המאה ה-17, יותר ממחציתם באיטליה ורובם בוונציה - מרכז הדפוס האיטלקי ותעשיית התחרה. עובדות אלה ואופיה של יהדות איטליה, הנוחה לקלוט השפעות מן הסביבה בכל תחומי החיים, מסבירות את מקומה הנכבד של אמנות הרקמה והתחרה דווקא בקרב יהודי איטליה.

מוצר טקסטיל חשוב אחר שמקומו בבית הכנסת הוא הפרוכת המכסה את חזיתו של ארון הקודש. "הפרוכת שמבחוץ לפני הארון היא דוגמת הפרוכת שבמשכן", כתב בראשית המאה ה-17 אחד מגדולי רבניה של פולין, ר' יואל סירקיש (הב"ח). ומוסיפה על כך המחברת: "ואכן, כל רכיבי עיצובה של הפרוכת הושפעו מזיהויה עם פרוכת המשכן או המקדש" (עמ' 159). הדבר בא לביטוי קודם כל בשם המקראי "פרוכת" או "פרוכת המסך", המשותף לכל קהילות ישראל, וחוזר תדיר בכתובות ההקדשה המופיעות על פני הפרוכות בכל מקום.

במשכן ובמקדש הבדילה פרוכת המסך הקדומה בין "הקודש" לבין "קודש הקדשים", שבו נשמר ארון הברית ובקרבו לוחות הברית העתיקים. בדומה, מבדילה פרוכת בית הכנסת בין חלל הבית ובין ארון הקודש המכיל את ספרי התורה, מגונן עליהם ומסתירם מעין כל כמעט כל העת. לא ייפלא אפוא שעל פרוכות רבות בכל תפוצות ישראל מופיעה הכתובת הקצרה והמעוטרת "כתר תורה". ולא עוד אלא שלעתים קרובות מתלווה אל הכתובת גם צורת כתר המרוקמת בחוטי שש משזר, כסף וזהב, תכלת וארגמן, וידועים גם כתרים שנעשו ממתכות יקרות ממש - הכל ברוח מסורת המשכן והמקדש. במרוצת הדורות נוספו גם תבניות של לוחות הברית וקיצורים של עשרת הדברות אל עיטורי הפרוכת ואף הם מעלים את זכרם של ימי קדם.

גם תבנית לוחות הברית וקיצורי עשרת הדיברות, השכיחים על פרוכות בתי הכנסת בכל העולם, משמרים בעקיפין את זכר הפרוכת הקדומה, וכן צורת שני הכרובים פורשי הכנפיים. כרובים אלה נתפשו בדרך כלל כמלאכים משוללי גוף וצורה מוגדרת, ומכאן קצרה הדרך אל שילובן של צורות בעלי חיים דמיוניים במערך העיטורים של הפרוכת. יש שהכרובים מתוארים כזוג גריפונים - יצורים בעלי גוף אריה וכנפי נשר, ובין השניים נישא כתר התורה. "הכרובים המוקדמים ביותר המוכרים לנו נראים כזוג כנפיים לצדי הכתר" (עמ' 181).

מעמדה ההלכתי של הפרוכת בבית הכנסת נופל מזה של האבנט והמעיל, הנוגעים ישירות בספר התורה ומקיפים את "גופו" מכל צדדיו. על כן התירו לייצר את הפרוכת גם מחומרים פחותים יחסית ומאריגים בשימוש חוזר, שהועברו לא אחת ממקום למקום, דבר המקשה על זיהוי מקום הייצור של הפרוכת. פרוכות יפות ויקרות ערך במיוחד נעשו דגם לחיקוי בקהילות שאליהן הובאו, ולכן קשה להתחקות אחר המהלכים המדויקים בהתפתחותו של ענף אמנות זה. בכל הקהילות הספרדיות נהוגה עד היום פרוכת פנימית המוסתרת בדלתות עץ. מטבע הדברים עשויה הפרוכת הפנימית אריג פחות משובח מן החיצונית וגם עיטוריה וכתובותיה נופלים מאלה של אחותה הגלויה לעיני כל. פרוכות רבות מאיטליה נעשו ממפות שולחן מהודרות, ואילו בארצות הבלקן אנו מוצאים פרוכות שנעשו מכיסויי מיטה מפוארים, בייחוד במאות השנים האחרונות. ראויים לציון סרטי לולאות המופיעים בראש הפרוכת ומשמשים לתלייתה ועיטורי קצה אחרים. אבל העניין העיקרי הוא בקישוטים ובעיטורים וכן בכתובות ההקדשה שבחזית הפרוכת.

ב"סוף דבר" חוזרת המחברת אל ההבחנה שעליה עמדה למעלה - בין תשמישי קדושה מעשי ידי אמן שנעשו מחומרים רכים, בדרך כלל בידי יהודים ויהודיות שמלאכת הטקסטיל מעולם לא היתה זרה להם, ובין אלו העשויים מתכת, ואשר נוצרו ברוב הקהילות האירופיות בידי "אומנים גברים לא יהודים". אבל "סוף דבר" זה רחוק מלסיים את הספר המרשים שלפנינו, וכמעט מאתיים עמודים גדולים ומלאים מבדילים בינו ובין סוף הספר. בפרק הבא מוצגות 179 כתובות הקדשה שלוקטו מתשמישי קדושה מאיטליה, מרכז אירופה, צפון אפריקה והאימפריה העותמאנית, שהכותבת רואה בהם ביטוי למנהגי ההקדשה. אחרי אלה באה שורה ארוכה של לוחות צילום מפוארים ולאחר מכן שלושה נספחים רבי ערך לחוקר וגם לחובב המתעניין.

הנספח הראשון הוא רשימות מצאי מבתי כנסת נבחרים: אוצר תשמישי הקדושה של בית הכנסת הגדול בווילנה ב-1635; רשימות תשמישי קדושה של בתי כנסת בפראג ובגרמניה מהמאה הי"ט ומפולין שלפני מלחמת העולם השנייה; מצאי מבתי הכנסת של איזמיר על פי רשימות מ-1949. הנספח השני הוא קובץ מסמכים, והשלישי - נתונים מפורטים ומדויקים של תשמישי קדושה, ובהם מידות, תאריכים וכיו"ב. רשימת האוספים, ביבליוגרפיה מפורטת ומפתחות משלימים את הספר המרהיב והמופלא הזה.



למעלה: מעילים ואבנט רקומים לתורה. למטה: פרוכת. מהרי"ל, מחכמי אשכנז הנודעים בימי הביניים המאוחרים, "מיחה ביד הנשים שלא יעשו תפירות פתוחות לנוי באותן המפות, דבמקום התפירה יתגלה הספר"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו