בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדורות הבאים, איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי מאת בעז כהן | כשהשואה היתה טאבו

תגובות

הדורות הבאים, איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי בעז כהן. הוצאת יד ושם, 509 עמ', 88 שקלים


יחסה של החברה הישראלית אל השואה ואל ניצוליה מעוגן במאבקי האיתנים הרגשיים, הרעיוניים והפוליטיים על עיצובו של זכר השואה ועל הגדרת לקחיה. שנים רבות לפני שנעשתה נושא למחקר שיטתי בישראל, עלתה השואה לדיון ציבורי כחלק מהאשמות והאשמות-נגד, בעיקר בשני תחומים: מחדלי ההצלה אשר יוחסו לתנועה הציונית ושיתוף הפעולה בין יהודים לבין הנאצים, אם כחברי מועצות היהודים ("יודנראטים") ואם בתפקידי קאפו במחנות. כמה מניצולי השואה טענו שהתנועה הציונית הפקירה אותם ובישראל מקובל היה לגנות את רוב הנרצחים על שהלכו אל מותם כ"צאן לטבח" במקום להתגונן, תוך ביזוי הכבוד הלאומי. דוד בן גוריון ביטא את התפישה שנרצחי השואה אשמים בעצמם במה שקרה להם, שכן לא הקדימו לעלות לארץ ישראל; יתר על כן, באפשרם לנאצים להשמיד אותם - פגעו במפעל הציוני.

לידתו והתפתחותו של חקר השואה בישראל, נושא ספרו של בעז כהן, שיקפו את כל אלה. הנה אפוא נושא פוליטי רגיש ומרתק מאין כמוהו. אך כהן, העומד בראש התוכנית ללימוד השואה במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה במכללת בית שאן, עושה כמיטב יכולתו כדי לעקר את ספרו מפוליטיקה; הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם, וכצפוי, כתוב בנימה ממסדית.

חלק ניכר מעמודי הספר סוקר בהרחבה את תולדות יד ושם. זה סיפור חשוב. כהן מאריך בתיאור הלבטים, חילוקי הדעות, המריבות והתככים שליוו את הקמת המוסד. בתוך כך צריך היה להחליט מה יחקרו ומה ינציחו; כהן מיטיב לשחזר את הולדתו של צמד המלים הקאנוני "שואה וגבורה". כבר בשלב די מוקדם גם צריך היה ליצור חלוקת עבודה ושיתוף פעולה בין יד ושם לבין האוניברסיטה העברית.

לצד המידע על תולדות יד ושם, כהן מבקש להוכיח תזה על יחסה של החברה הישראלית אל השואה ואל ניצוליה בכלל. לדבריו, לא נכון שהשואה הודחקה מתוך התודעה הציבורית: היא היתה על סדר היום עוד לפני קום המדינה וכן בעשורים הראשונים לקיומה. על כן, גם לא נכון לטעון שמשפט אייכמן היה נקודת מפנה של שינוי חד ביחסה של החברה הישראלית אל השואה ואל ניצוליה. לשואה היתה נוכחות חזקה בתחומי חיים שונים של החברה הישראלית עוד לפני המשפט, טוען כהן. לא נכון שהחברה השתיקה את ניצולי השואה: הם לא שתקו, כי אם היו בין ראשוני החוקרים את השואה.

טענות אלה משתלבות במגמה המחקרית הנוכחית, המבקשת להכחיש את ההתנכרות אל השואה בעודה בעיצומה, לרבות מחדלי ההצלה, ואת האטימות וההתנשאות כלפי ניצולי השואה בישראל. באחרונה יצאו כמה ספרים ברוח זו, בהם "ומספסל הלימודים לקחנו" מאת יעל דר (מאגנס, 2007) ו"אל האחות הלא ידועה" מאת שרון גבע (הקיבוץ המאוחד, 2011). יד ושם הוציא לאור ספר תצלומים ושמו "אנחנו פה", האמור להוכיח את השתלבותם של ניצולי השואה בחברה הישראלית ו"להעלות על נס את אומץ לבם בכל תחומי העשייה".

כהן מצביע על חלקם של ניצולי השואה באיסוף תעודות ועדויות וכן בהקמת הארכיון והספרייה של יד ושם. זה נכון; היו גם ארגוני ניצולים, יוצאי ערים ועיירות באירופה, וארגוני פרטיזנים למיניהם, אך את התמונה הכללית מגמת המחקר הנוכחית עוד לא הצליחה לשנות: השואה פירנסה תחילה בעיקר מחלוקות מרות בפוליטיקה הפנימית. ניצולי השואה התקשו למצוא בארץ אנשים שהתעניינו לשמוע או לקרוא על הקורות אותם. אינספור זיכרונות, גם בכתב, שפירסמו הניצולים וילדיהם עם השנים מוכיחים זאת, לצד פרוטוקולים של ישיבות פוליטיות, מאמרים בעיתונים ועוד. השואה לא היתה נושא לימוד חובה בבתי הספר. יד ושם התחיל את פעילותו מתוך שלושה חדרים והתקשה לשלם את שכר הדירה, כי הממשלה לא חשבה שהמפעל ראוי למימון. רק כספים שקיבל המוסד מארגונים יהודיים באמריקה איפשרו את ראשית פעילותו, כפי שכהן כותב בהרחבה. פעולות ההנצחה נעשו בעיקר במענה ללחצם של הניצולים, כמו היה זה עניינם המגזרי, ולא עניינה של החברה הישראלית כולה.

הוויכוחים הפנימים ביד ושם, כגון שביתת עובדים וכל מיני תככים, וכן דוחות ביקורת על הנעשה במוסד, קיבלו מעת לעת ביטוי בעיתונות. כהן מדבר בהקשר זה על "סערות ציבוריות". למעשה, המאמרים והידיעות בעיתונות שהוא מציין לביסוס טענתו מצביעים בעיקר על שוליותו של הנושא; הכותרות הבולטות ביותר שיד ושם זכה להן מסרו שעכברים כירסמו כמה ממסמכי הארכיון שלו. דין וחשבון של ועדה ציבורית שבדקה את פעולת יד ושם הביא לדיון בכנסת וקיבל סיקור עיתונאי נרחב למדי, אבל זה קרה ב-1967, כלומר שנים אחדות אחרי משפט אייכמן.

גם בנקודה זו כהן אינו מצליח להוכיח את טענתו שמשפט אייכמן לא חולל מפנה ביחסה של החברה הישראלית אל השואה. עד המשפט היתה השואה במידה רבה טאבו: הורים לא העזו לספר לילדיהם מה שעבר עליהם והילדים לא העזו לשאול. פירסום יומנה של אנה פרנק בעברית (1953) ביטא חריג, לא מגמה. משפט אייכמן שימש כעין תראפיה למדינה שלמה, ובהדרגה הפך את השואה למה שהיא היום: מרכיב מרכזי בין מרכיבי הזהות הישראלית. מה שהיה שייך עד אז לניצולי השואה כיחידים - נהפך לחלק מהמורשת הקולקטיבית של המדינה.

אחד החידושים העיקריים שחולל המשפט היה העניין בפושעים הנאצים ובנאציזם בכלל. עד אז, התייחסו אל השואה בעיקר כאל חלק מההיסטוריה היהודית, חוליה אחת בשרשרת ארוכה של רדיפות, לא כחלק מתולדותיה של גרמניה הנאצית. גם משפט אייכמן נועד להציב במרכזו את עדויות הניצולים. אך המפגש היומיומי עם אחד מראשי המשטר פתח דיון חדש, מסעיר, מעט חתרני, במהות הנאצים. "איש מתגרה באירופה", ביוגרפיה של היטלר מאת קונרד היידן ו"שיחות עם היטלר" מאת הרמן ראושנינג יצאו בעברית ב-1940, כלומר לפני שציבור הקוראים הפנים את ממדי השואה. התיאור הפופולרי הראשון של תולדות הנאציזם שיצא בישראל אחרי השואה נכתב לקראת משפט אייכמן, בידי אורי אבנרי. לקראת סופו של המשפט פירסמה הוצאת שוקן את ספרו הקלאסי של ויליאם שיירר, "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", שנמכר מאז בעשרות אלפי עותקים ועדיין ניתן להשגה. עניין בגרמניה הנאצית ובמשטרה שינה בהדרגה את הנטייה הכמו-פורנוגרפית, שעוד הנחתה את הממונים על משפט אייכמן, לראות בשואה ביטוי לסאדיזם שהתחולל על "פלנטה אחרת" במקום כחלק מתרבות המאה ה-20, שגם ישראל שייכת אליה.

יחסם של הישראלים אל גרמניה הנאצית בולט בחסרונו בספרו של כהן, כמו היה לשואה קיום היסטורי נפרד מהנאציזם. יש עניין בכך שכה מעטים היו הישראלים שעסקו בתולדות הנאצים; יש עניין במאמצים שעשתה ממשלת גרמניה לסייע בתרגומם לעברית של ספרי יסוד על הנאציזם. יש עניין בכך שהספר הטוב ביותר הקיים כיום על גרמניה הנאצית והשואה נכתב באנגלית, בידי היסטוריון שישב שנים רבות בארץ ואף זכה בפרס ישראל, שאול פרידלנדר. הספר, "גרמניה הנאצית והיהודים", שני כרכים בהוצאת עם עובד ("שנות הרדיפות" מ-1997 ו"שנות ההשמדה" מ-2009), אינו מוזכר אצל כהן.

ספרו של תום שגב "ויזנטל: הביוגרפיה" ראה אור בהוצאת כתר



טקס הנחת אבן הפינה למוסד יד ושם, 1953. מתי הפסיקו להתנכר לניצולי השואה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו