בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האי ברחוב הציפורים מאת אורי אורלב | אי של שפיות

תגובות

האי ברחוב הציפורים אורי אורלב. הוצאת כתר, 156 עמ', 69 שקלים

ב-1981, כש"האי ברחוב הציפורים" ראה אור לראשונה, הייתי בת 15 וכבר כמעט ולא קראתי "ספרי ילדים". וכך החמצתי את ההזדמנות לקרוא קריאת-נעורים את ספרו הנפלא של אורי אורלב, כפי שקרא אותו עתה, בנשימה עצורה, בני בן ה-11. הוא אף מיהר להכתיר את אלכס, גיבור הספר, בתואר: "הדמות שהכי הזדהיתי אתה מכל הספרים שקראתי עד היום". על שאלתי "מה עושה את אלכס לכזה?" ענה בלי היסוס: "הוא ילד רגיל".

התשובה הפתיעה אותי, משום שבעיני אלכס, ילד יהודי המצליח לחמוק מאקציה ולשרוד לבדו בהריסות הגטו, התברך בשורת תכונות בלתי שגרתיות שעל פי רוב אינן מתקיימות זו לצד זו: אומץ, חוכמה, תושייה, קור-רוח, רגישות, חמלה, דמיון עשיר, הגינות; ומעל לכל - תעצומות נפש. אני, שקראתי את הספר כאדם בוגר וכאם, לא יכולתי שלא להשליך את הסיטואציה המחרידה שבספר על בני ולפקפק ביכולתו להתמודד אתה, שלא לומר, ביכולתו לשרוד ולו יום אחד. ככל שהפכתי בדבר, ולמרות שעדיין אני מתקשה לראות באלכס ילד שגרתי, אני מבינה: מבלי שיתכוון לכך, הניח בני את אצבעו על המאפיין הבולט של כתיבתו של אורי אורלב, זוכה פרס אנדרסן - הסירוב לראות בשואה פרה קדושה, ובניצוליה, גיבורים.

את הסירוב אפשר לזהות כבר במניע לכתיבת "האי ברחוב הציפורים", שראה אור עכשיו בהוצאה מחודשת. אורלב, כפי שעולה מן הראיונות הרבים אתו, לא הונע בידי השאיפה לתעד או להנציח את מוראות השואה, אלא מתוך רצון לכתוב ספר שיהיה, בראש וראשונה, ספר מתח טוב. "האי ברחוב הציפורים", כפי שהצהיר לא פעם, הוא סיפור הישרדות ברוח "רובינזון קרוזו". ספרו של דניאל דפו נוכח בשמו של הספר, בשם גיבורו (אלכס נגזר משמו של אלכסנדר סלקירק, יורד הים שסיפורו שימש כמקור השראה לדפו) ואף נזכר בספר פעמים אחדות באופן מפורש (רשימה רבת חיות משל אורלב על מקומו של "רובינזון קרוזו" בילדותו מופיעה באתר לספרות ילדים דף-דף).

הבחירה ב"רובינזון קרוזו" חכמה ומלאת השראה, מפני שהכותב אינו מסתפק במתיחת קווי הדמיון המובנים מאליהם שבין שתי חוויות ההישרדות (תושייתו של האדם המשכיל לעשות שימוש יצירתי בחפצים, רגעי הייאוש, ההמתנה לישועה), אלא משתמש באנלוגיה כדי להוביל את קוראיו להבנה כי בדידות עשויה להתקיים, ואפילו להתעצם, דווקא בסביבה אנושית. יתר על כן, "אי" הוא מצב אנושי ואוניברסלי של היבדלות - מרצון או מכורח.

עי החרבות שממנו משקיף אלכס, ניצול כמעט יחידי מעולם שחרב, על החיים הממשיכים בשגרתם ברובע הפולני הוא אי, אך כזהו גם הרובע הפולני, המפנה את פניו לזוועה שמעבר לחומת הגטו ודבק בשגרה, וגם בו יש איים של מרי ושל אנושיות. סופר אחר, גס עט, היה מתפתה להכריז על אלכס כעל: "אי של אנושיות בים של רוע", ומזהה עם "אנושי" פעילויות הרואיות, כגון הסתרת יהודים או סיוע להם. אצל אורלב ה"אנושי", כפי שהוא נחשף במבטו של אלכס על קרן הרחוב, הוא פעמים רבות הטריוויאלי: "ילד אחד שאהב להשתין ליד דלת בית המרקחת".

כל סיפור הישרדות הוא דרמה: מאבק של חיים במוות. ב"האי ברחוב הציפורים", כמו ב"רובינזון קרוזו", אופיים של המקום והתקופה מכתיבים את אופי הדרמה: זו דרמה של המתנה, שגם אם היא מלאת מעש ותושייה, ויש בה נטילת אחריות מלאה של הניצול על שימור החיים, יש בה גם מידה רבה של פאסיביות והשלמה עם כך שהישועה תלויה בגורם חיצוני. ב"האי ברחוב הציפורים" נוסף לדרמה נדבך: הציפייה לאב, אביו של אלכס שממנו הוא מופרד בעת האקציה, המורה לו היכן להסתתר ולהמתין "אפילו חודש, אפילו שנה שלמה". הבטחת האב להגיע למקום המסתור של בנו ניתנת לו יחד עם האקדח המופיע לא סתם במערכה הראשונה, אלא בעמוד הראשון. נדמה לי כי הקורא הצעיר, אפילו הוא בור בהלכות תיאטרון, מבין מיד כי שעתו של האקדח לירות תגיע, אך מה באשר לאב?

אם יש דבר אחד בספר, מלבד החיים, שהיחס אליו גובל בקדושה, הרי זו ההבטחה לבן, הנאמרת בלא סיוג, ואשר לנוכח הנסיבות אפשר לראותה כחסרת שחר ובלתי אחראית, אך דומה כי היא הדרך היחידה שבה יוכל האב להבטיח את אחיזתו של בנו בחיים ככל שיוכל. למעשה, יש לראותה כברית שבה כל צד נדרש לקיים את חלקו - האב למצוא את בנו המסתתר, הבן, להסתתר ולהמתין לבואו. ככל שהזמן עובר, והמציאות משתנה, ההמתנה נעשית מסוכנת; זהו אחד ההבדלים המהותיים בין המתנה במציאות סטטית על אי בודד לבין הסתתרות מפני עובדיו היעילים של מערך השמדה המוני, והיא משרתת היטב את הדרמה, שאת סופה לא אגלה - גם אם יוחמץ בכך דיון שלם ומעניין בסוגיית מידת ההיענות לחוקים הבלתי כתובים של ספרות הילדים והנוער.

"אי", על כל פנים, עשויה להיות מלה הולמת לתמטיקה של אורלב, תמטיקה שמקורה בהכרה כי לתופת, כמו לכל חוויה אנושית, אין מרקם אחיד; כי גם כשהיא נדמית אטומה יש בה סדקים שאור מסתנן בעדם; ואם אין סדק - בסיפור שנמעניו הם ילדים - מתפקידו של הסופר ליצור אותו. בראיונות אתו, אורלב חוזר ומציין כי הוא מעדיף לכתוב לילדים משום שבכתיבה לילדים יש מקום ליותר תקווה, אך גם משום שהוא אינו מעז להתמודד עם עברו בעיני מבוגר והורה.

רומן הביכורים האוטוביוגרפי שלו, "חיילי עופרת", שראה אור ב-1956, אמנם מיועד לקוראים מבוגרים ואינו חוסך מהם את מה שאנו נוהגים לקרוא בשם זוועות, אך גם בו מבט הילד, שמעביר את המציאות דרך פילטר של תום, מצליח לרכך - אך לא לעמעם - סצנות קשות, או לראותן כגרוטסקיות (אדם מורעב בולע כריך, כולל נייר האריזה וחוט הקשירה). ב"האי ברחוב הציפורים", הגם שיש בו רגעים השואבים מחוויות שכבר עובדו ב"חיילי עופרת", אורלב מצנזר את הבלתי אפשרי להכלה, עוקף כאבים (אין רגע של פרידה מן האם - היא פשוט יוצאת מן הבית ולא שבה) ופורק רגעי אימה עם הבלחות הומור; כך, למשל, בסצנה שבה אלכס שומע את צעדי רודפיו המהלכים כפסע ממקום מחבואו, די לאורלב במלה אחת ("להשחיל") כדי ליצור הזרה ההופכת את הקלגסים ל"חרוזים מושחלים", ואגב כך, להפוך גם את אלכס מאובייקט ניצוד לסובייקט, למי שמשנה את המציאות - ולו להרף רגע - בכוח מחשבתו ודמיונו.

בתמונה אחרת, כשאלכס עומד מול זר, ושניהם מפחדים לתת זה בזה אמון, הפתרון הוא בדיחה שאלכס שולף פתאום. הבדיחה פועלת, משחררת, אבל אורלב אינו מתפתה להפוך את הרגע לקיטש. "עשיתי את זה", מסביר לנו אלכס, "לפי השיעור שקיבלתי מאבא: ?עם פולנים יש לדבר בביטחון, אפילו קצת בחוצפה, ולהצחיק אותם". משנת האב, וזוהי דרך נוספת שבה משיג אורלב מורכבות, מתנגשת עם משנת האם (מתן אמון) ועם משנת הדוד ברוך, שתי הצלעות האחרות בחיי אלכס (צלע רביעית, שלא הזכרתי עד כה, היא העכבר הלבן, שלג). שלוש הדמויות מאפשרות להציג עמדות שונות, למשל בשאלת פלסטינה: האב אינו רואה בה פתרון, האם פעילה בתנועה ציונית; אלכס, מצדו, מעיד: "אני הייתי לצדה של אמא רק מפני שהיא היתה לצדי. לא הייתי כל כך בטוח שהיא צודקת". אורלב מקפיד לא לצדד באיש. לתת לאלכס ולקורא לגבש דעה עצמאית, גם להבין שאין אמת אחת, בוודאי לא במציאות כאוטית.

"איך אפשר להסביר לאנשים ששואת יהודי אירופה מצטיירת במוחם, בצדק, כגיהינום", תוהה אורלב בראיון שנערך אתו לאחרונה ב"ישראל היום", "איך אפשר להסביר להם שהאנשים בשואה חיו, צחקו, בכו, נולדו להם תינוקות, סיפרו בדיחות, בגדו זה בזה, רימו זה את זה ועשו מעשי חסד?" בראיון שהעניק לבנו איתמר ב-ynet אמר: "אם לא מבינים את החיים, אי אפשר להבין את המוות. הסיפור האמיתי הוא על החיים".

אני מקווה שההוצאה המחודשת של "האי ברחוב הציפורים" תקנה לו מקום בלבבות רבים, של צעירים ומבוגרים (אלו ייהנו אפילו יותר), ואת חיי הנצח הראויים לו כיצירה קלאסית. למבוגרים מומלץ להרחיב ולהעמיק את ההיכרות עם "חיילי עופרת", אודיסיאת ההישרדות של אורלב ואחיו, שקמצוץ מתוכה עובד לדרמת טלוויזיה ששודרה לפרקים בימי השואה - חוויית צפייה שאינה מתקרבת לקרסולי חוויית הקריאה בספר. כך גם בנוגע לעיבוד הקולנועי ההולנדי ל"האי ברחוב הציפורים". "הספר פי אלף יותר טוב", אמר בני וצדק.



דמותו של אלכס מתוך הסרט 'האי ברחוב הציפורים'. פורק רגעי אימה עם הבלחות של הומור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו