בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פנים, שמות וקולות | תקצירי ספרי זיכרונות

בכל שנה רואים אור עשרות ספרי זיכרונות ויומנים מימי השואה : במסתור, בגטאות ובמחנות. הנה קטעים מתוך כמה מהם

תגובות

יומן עדות: 1940-1943 - ריימון-ראול למבר. עורך: ירחמיאל כהן. יד ושם, 288 עמ', 78 שקלים

ריימון-ראול למבר נולד בפאריס ב-1894 למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני והיה ממנהיגיה של יהדות צרפת משנות השלושים. הסכמתו לעמוד בראש אוז'יף, הארגון הכללי של היהודים שמשטר וישי כפה את הקמתו, עוררה עליו זעם מצד חברי הקהילה. היומן שכתב מ-1940 עד 1943 מגלה טפח מהמניעים לפעילותו וחושף את המאבק הפנימי שהתנהל בו לאור המהפכה האידיאולוגית שעבר השלטון במולדתו, וגם את הדואליות שלו כיהודי צרפתי. היומן מסתיים יום לפני שלמבר נשלח עם משפחתו למחנה דרנסי. בסוף 1943 הם הועברו לאושוויץ ומתו בתאי הגזים.

מתוך הספר: "שבעה בתי כנסת התפוצצו בפאריס למחרת יום הכיפורים. לעולם לא הייתי מאמין שיבוא יום והקנאות תמצא לה ביטוי כזה בארצי! העתיד ישפוט ויתקן. הממשלות שלנו זרעו את הפורענות כמו שוליית קוסם, ולמענן אני מקווה שעשו זאת בשגגה, בלי מודעות למעשה... מכאן ואילך הכל אפשרי: בקרוב יהיה אפשר גם לחלל את בתי העלמין שלנו".

אני היהודי האחרון - חיל רייכמן. מצרפתית: רמה איילון. דביר, 143 עמ', 74 שקלים

חיל (יחיאל) רייכמן הוא אחד מ-57 הניצולים מטרבלינקה. הוא נשלח למחנה ההשמדה באוקטובר 1942, כשהיה בן 28. ברדתו מהרכבת לא הובל, כמו רוב הנוסעים, אל תאי הגזים ובמשך עשרה חודשים הועסק כממיין בגדים, כספר, כסבל גוויות ועוד, עד לאוגוסט 1943, אז השתתף בהתקוממות במחנה ונמלט. הוא הסתתר אצל חבר בקרבת ורשה, ועד סוף המלחמה רשם ביומנו ביידיש את הזוועות שעברו עליו. הוא שימש עד במשפטי מפקדי טרבלינקה ובמשפטים של נאצים אחרים.

מתוך הספר: "לנגד עיני מתנדנד גוף: מישהו תלה את עצמו בלילה. אני מראה אותו לשכני, והוא מצביע לעבר שניים נוספים שתלו את עצמם קצת הלאה משם. זה דבר שבשגרה. זה אפילו פחות מהרגיל. הוא מספר שמדי יום מפנים כמה תלויים ושאיש אינו נותן את דעתו על כך. אני מסתכל באנשים התלויים, ומקנא בהם על שמצאו שלווה. כעבור שניות ספורות הדלת נפתחת בפראות ואנחנו נדחפים אל המטבח".

לא ידע איש מי היא: צעירה יהודייה בזהות שאולה - רחל גנוסוב. יד ושם, 157 עמ', 68 שקלים

רחל גנוסוב נולדה בפשמישל שבגליציה ואיבדה את משפחתה ומשפחת בעלה ב-1942, באקציה הראשונה בגטו שהקימו הנאצים בעיר. בעלה, שנספה מאוחר יותר, הבריח אותה מהגטו וסידר לה מקום מסתור בחנות מכולת במחנה שעבד בו. בזהות שאולה של בתה הגדולה של בעלת המכולת, תחת השם קריסטינה מטושק, יצאה גנוסוב לעבודת כפייה בברלין, בשדה תעופה צבאי, שם הסתירה את זהותה היהודית גם מחברותיה הפולניות. זהותה הבדויה לא נחשפה עד הגעת בעלות הברית לברלין ב-1945. ב-1949 עלתה לישראל, נישאה בשנית והקימה משפחה.

מתוך הספר: "פעם, בזמן ארוחת הצהריים, נשמע דרך הרמקולים נאום של יוזף גבלס. הקול ההיסטרי והמילה הנשנית שוב ושוב: ?יהודים, יהודים...' חדרו לאוזני ונתקפתי אימה בלתי ניתנת לשליטה. עזבתי את הארוחה ופרצתי מתייפחת למשרדו של מר בקמן. ?מה קרה ילדתי, מה קרה?' ?למה הוא צורח כל כך? מה הוא רוצה?' מלמלתי בעודי בוכה. ?האמיני לי שגם אני לא יודע. הוא משוגע. תבכי, תבכי, הבכי יעזור לך'".

בגוזן הייתי לאיש: תושייתו של נער יהודי מכפר בקרפטורוס - נפתלי דויטש. מאנגלית: ברוריה בן ברוך. יד ושם, 216 עמ', 68 שקלים

באביב 1944 גורשו נפתלי דויטש בן ה-12 ובני משפחתו מביתם בכפר קומיאט שבקרפטורוס אל גטו מונקאץ' ומשם אל אושוויץ-בירקנאו. בספרו מתאר דויטש את ילדותו בכפר, שהיתה מלאה בעבודות חלקאיות ופעילויות פיסיות, את המעבר מידיו של השלטון הצ'כי אל השלטון ההונגרי, את הגירוש, החיים בגטו, ההפרדה מבני משפחתו, המעבר אל מאוטהאוזן ואל גוזן, את השחרור, האיחוד עם המעטים מבני המשפחה ששרדו ואת החיים העצמאיים שבנה לעצמו.

מתוך הספר: "באמצע אפריל 1945 קיבלנו - הקצטניקים של גוזן - II הוראה להתייצב למפקד. הצטווינו להתחיל ללכת ברגל מגוזן II לגוזן I, שם שהינו יומיים, ומשם המשכנו ברגל למחנה מאוטהאוזן. לא הוכנסנו למחנה עצמו, אלא לאוהלים גדולים שהוקמו מחוץ לגדר המחנה. פגשנו שם יהודים אחרים, שכמה מהם הגיעו ממחנות ריכוז אחרים ומגדודי שירות העבודה בצבא ההונגרי. מיד עלו השאלות הבלתי נמנעות: מאין אתה? אולי ראית את...? אתה מכיר את....? כך פגשתי אדם מאזור קומיאט שלא הכרתי קודם לכן, אבל לא היתה לכך כל חשיבות - זה היה קשר בעולם שכמעט לא נותרו בו קשרים".

תנורי טרקוטה בעיר כבושה: סיפורה של ילדה קטנה - עלית אולשטיין. כרמל, 134 עמ', 69 שקלים

עלית אולשטיין נולדה בצ'רנוביץ ב-1938 למשפחה יהודית אמידה, שהמשיכה לחיות בנוחות גם עם התגברות האנטישמיות. ב-1940, בעקבות הכיבוש הרוסי, גויס אביה לצבא האדום. ב-1941, עם הפלישה גרמנית, נכלאו יהודי צ'רנוביץ בגטו ורבים מהם, בהם אמה של אולשטיין, נשלחו למחנות עבודה וריכוז. הפעוטה נשארה בחסות סבתה בגטו, והספר מתאר את השנים האלה מנקודת מבטה של הילדה, את החיפוש בתום המלחמה אחרי ההורים האבודים ואת איחודה של המשפחה.

מתוך הספר: "רזים ומוכי רעב החלו פליטים יהודים מטרנסניסטריה לחזור העירה, ובאבה המתינה בקוצר רוח לשובו של בנימין, בנה בכורה. הוא שהה שנים במחנות עבודה ובאבה שמעה שהוא נותר בחיים. אבל אז נתבשרנו על הרע מכל: לאחר שחרורו ממחנה העבודה, בדרכו הביתה, עצר בנימין ליד באר וביקש לשתות מעט מים. חייל רומני - שנקלע למקום - נטפל אליו ובבקבוק גדול הכה בגבו ובצלעותיו מכות נמרצות. כוחו לא עמד לו, ריאותיו קרסו, ובנימין נפטר שעות מעטות לאחר מכן".

תותים אסורים - צפורה הורביץ. מורשת, 228 עמ', לא צוין מחיר

לצפורה הורביץ, ילידת הרוביישוב שבמזרח פולין, עוד לא מלאו שש כשפרצה מלחמת העולם השנייה וקרעה את חיי משפחתה. אחיה הגדול הוברח לברית המועצות, אחיה האמצעי נרצח, וכך גם הוריה, שהגנו עליה בכל כוחם. היא שרדה את מחנה הריכוז בודזין ואת מחנה ההשמדה מיידנק, ובספר היא מגוללת את הזיכרונות הקשים של ילדותה, שאותם היא שבה ומספרת לאורך שנים באוזני משלחות נוער למחנות המוות בפולין.

מתוך הספר: "כשאנחנו, הילדים, שהיינו רעבים לפרוסת לחם נוספת, ראינו פתאום, אחרי שנים של רעב, תותים, תותים אדומים ואמיתיים, כמעט שלא עמדנו בפיתוי להכניסם לפה. הגרמני ששמר עלינו בנשק שנשא על כתפיו הזהיר אותנו מראש שמי שיעז לאכול, ולו רק תות אחד, דמו בראשו. ידענו שהוא לא רק מפחיד, הוא בלי ספק גם יקיים את אזהרתו. עם זאת, בכל זאת היינו ילדים בגילים שבין עשר לשלוש-עשרה. הרעב הציק לנו מאוד. כבר מזמן שכחנו את טעמם של תותים אמיתיים אדומים ועסיסיים, והרצון לנגוס בהם היה כמעט שווה בעוצמתו לפחד מהמוות".

שנה גורלית - אלכסנדר מאייר. מצרפתית: תרצה דביר. יד ושם, 144 עמ', 68 שקלים

אלכסנדר מאייר נולד במזרח צרפת ב-1910, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה גויס לצבא הצרפתי. גם אחרי כניסת חוקי הגזע האנטשימיים לתוקפם נשאר במולדתו, וביוני 1944 נעצר על ידי הגסטפו בעקבות הלשנה ונשלח לאושוויץ. את יומנו כתב לאחר שחרור המחנה, והוא חוזר בו לאחור, אל הזוועות שחווה וראה: הרציחות, העינויים, עבודת הפרך ומאבק ההישרדות. מאייר הלך לעולמו ב-1980, ובנו ג'ורג', שעלה לישראל שנתיים אחר כך, יזם את הוצאת יומנו לאור, ראשית בצרפתית וכעת גם בעברית.

מתוך הספר: "היה אז חודש ספטמבר, ורוח עוועים פשטה במחנה. הקאפו הקטן הוגו לא הפסיק להכות. הוא שתה ללא הפסקה והרביץ ללא מעצורים. הנשים לידנו לא זכו ליחס טוב יותר בדרכן לעבודה בבית החרושת לתחמושת. כדי להענישן הכריחה אותן הקאפו לכרוע ברך במשך שעה שלמה בשמש היוקדת בעוד ידיהן מורמות אל על ובכל יד אבן כבדה. כלבי המשטרה סביבן היו חיות טרף אמיתיות".

חייל בדיל בקופסת קרטון - ארי ליבנה. גוונים, 218 עמ', 85 שקלים

ארי ליבנה נולד בווינה, וכשהיה בן שלוש וחצי, עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ברח עם הוריו לבלגיה. במרץ 1943, כשהיה בן שמונה, שלחו אותו הוריו לגור בפרברי בריסל, אצל משפחה נוצרית. ההורים הקפידו לבקר אותו עד שנעצרו על ידי הנאצים ונשלחו לאושוויץ, שם נספו. בתום המלחמה עבר לצרפת, לגור עם דודתו, ובתחילת שנות השישים עלה לישראל. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר את החיים תחת זהות בדויה, מנותק משורשיו, ואת האופן שעיצבה תקופה זו את המשך מסלולו, כנער וכבוגר, באירופה ובארץ.

מתוך הספר: "עתה, מצויד בזהותי הבדויה, שאת פרטיה למדתי היטב ושיננתי לא פעם בעזרת הדודה אנג'ל, יצאתי להתמודד עם מציאות חיי החדשה. ידעתי כי הזהות הזאת היא ערובה לסיכויי לשרוד עד יעבור זעם. היה לי ברור שזה אינו משחק. התייחסתי בכובד ראש לעניין, כי הבנתי שהוא בנפשי. זה היה השלב שבו החלטתי להשתנות, להתיידד עם ילדים אחרים בשכונה, לבקר בכנסייה ולהתנהג בצורה ההולמת את דמותי החדשה, את המקום ואת נסיבות חיי החדשים, וכך עשיתי".

ובלבי חומה - איטה בן-חיים קלר. יד ושם, 279 עמ', 68 שקלים

לפני שתפסו אותה הנאצים, הספיקה אמה של איטה בן-חיים קלר להסתיר את בתה בת השלוש במרתף. שלושה ימים אחר כך חולצה הילדה וחיה עם משפחת דודתה, תחת זהות בדויה. בתום המלחמה עלתה איתם לישראל, לקיבוץ שלוחות. רק בגיל 50 החליטה בן-חיים קלר לחבר את קרעי הזיכרונות המודחקים ולשחזר את העבר שלה ואת זהותה. הספר מתעד את המסע הפיסי והנפשי שעברה.

מתוך הספר: "אדם מתחיל לבכות בקולי קולות, ואבא לוקח אותו לידיו ומערסל אותו. אמא מתייפחת ומורטת את שערותיה. אני נשארת לעמוד בפינת החדר ומרגישה שמשהו רטוב וחם מתגלגל לי על הרגליים. אני מתביישת כל כך. אני כבר ילדה גדולה, כמעט בת חמש, ודבר כזה לא קרה לי מזמן. למזלי איש לא שם לב. אבא צועק על אמא שתפסיק לבכות ומחזיר לידיה את אדם, שנרגע בינתיים, ואז הוא מוציא מהארון שמיכה ומתחיל להשליך עליה בגדים. עלינו לחפש מקום מגורים אחר".

סיפורה של לולו: ילדה קטנה בשואה - עליזה טייטלבוים. איורים: אילנה שטיין. אוריון, 47 עמ', 49 שקלים

עליזה טייטלבוים נולדה ב-1935 בפאריס להורים יהודים שהיגרו מפולין. עם כניסתם של חוקי הגזע לתוקף נעצר אביה, ועם החמרת הרדיפות שלחה אותה אמא שלה להסתתר אצל משפחה נוצרית בעיירה בצפון צרפת. בתום המלחמה התאחדה עם אמה, ואבא שלה, התברר להן, נרצח באושוויץ. היא עלתה לארץ עם גרעין של תנועת נוער לקיבוץ ברעם וכיום גרה בתל אביב. ב"סיפורה של לולו", המיועד לילדים, היא מציגה את קורותיה בזמן המלחמה, בפאריס ובמחסה הכפרי, ומתארת את חזרתה לביקור בעיר הולדתה עשרות שנים אחר כך.

מתור הספר: "חמישה ילדים יהודים - ארבע בנות ובן אחד קטן - הגיעו אל זוג אחד, שקיבל אותם ואמר להם: ?מהיום אתם כבר לא ילדים יהודים. אסור להזכיר אפילו פעם אחת שאתם יהודים, גם שום רמז בנושא יהודי. מהיום אתם קוראים לנו ?אבא' ו'אמא', ואתם שוכחים הכל מהחיים שהיו לכם עד עכשיו. אם מישהו מכם עושה טעות, אנחנו נידונים למוות כולם ביחד'. הם ענדו לילדים על הצוואר שרשרת עם צלב, סמל של נוצרים, וכך משפחה חדשה עם חמישה ילדים יהודים רחוקים מהמשפחות שלהם התחילה חיים, שנמשכו קרוב לארבע שנים באי ודאות ופחד גדול לעשות טעות".





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו