בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קפה הבוקר וריח העשן: מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה מאת דינה פורת | הלם ההווה

תגובות

קפה הבוקר וריח העשן: מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה דינה פורת. הוצאת יד ושם ועם עובד, 502 עמ', 118 שקלים


ב-1986 ראה אור ספרה הראשון של דינה פורת, "הנהגה במלכוד: היישוב לנוכח השואה, 1942-1945". הספר - עיבוד והרחבה של עבודת הדוקטורט של פורת - היה חיבור חלוצי. הוא היה המחקר הראשון שדן ביחס הנהגת היישוב העברי בארץ לשואת יהודי אירופה, לקורבנותיה ולניצוליה - נושא שנוגע בעצב חשוף עד היום. בעקבותיו נכתבו דוקטורטים אחרים בסוגיות שקשורות בו. חווה אשכולי-ווגמן כתבה על יחס הנהגת מפא"י לשואה בחלק הראשון של מלחמת העולם השנייה (1939-1942), אני עצמי כתבתי על יחס הנהגת מפא"י לשואה בחלק השני של המלחמה (1942-1945), וטוביה פרילינג כתב על יחסו המורכב של דוד בן גוריון לשואה.

ספרה הראשון של פורת התווכח עם הטענה המקובלת כי הנהגת היישוב, כלומר הנהגת מפא"י, לא ניסתה להציל את יהדות אירופה בימי השואה. לפי הטענה הזאת - שנבעה מהרוח הרעה ששמואל תמיר ואורי אבנרי יצרו בימי "משפט קסטנר" - זדון, אדישות והרצון להעדיף את האינטרסים של היישוב על פני האינטרסים של הגולה הביאו להתעלמות מההשמדה הנוראה שהשתוללה באירופה. פורת הציגה עמדה שונה. בראיון שנערך אתה במוסף "הארץ" מיד אחרי שפירסמה את ספרה, היא אמרה כי יש להבין את התנהגות ההנהגה "על רקע הפער העצום, שהביא להרגשת חוסר אונים גמורה ואף לייאוש, שבין העוצמה הגרמנית לבין דלות האמצעים של היישוב החסום על ידי הבריטים; חוסר האמון המשתק, שלווה בהדחקה שלא מדעת של זוועות ההשמדה, מאי יכולתם של האנשים לקלוט תופעה שטרם נכללה בניסיון האנושי הלאומי". עתה, חצי יובל שנים אחרי ספרה הראשון, יוצא קובץ מאמריה "קפה הבוקר וריח העשן", ששמו נובע מ"קריעת ביניים", שירו של המשורר והפרטיזן אבא קובנר ("קפה הבוקר שלך בריח העשן - מה טעמו?"), שפורת כתבה את הביוגרפיה שלו. המאמרים בו עוסקים במגוון נושאים שקשורים למפגש הטעון שבין היישוב העברי והחברה במדינת ישראל הצעירה והבוגרת יותר לבין ניצולי השואה. "שלילת הגולה" בשאלת ההצלה בארץ ישראל; המפגשים הראשונים של מנהיגי היישוב עם רוז'קה קורצ'ק, מסמלי הגבורה היהודית בשואה והראשונה מהם שהגיעה לארץ; החברה הישראלית בשנות ה-90 ויחסה כלפי יהודי אירופה וניצולי השואה - אלה חלק מהנושאים שפורת נוגעת בהם. הסוגיה שעוברת כחוט השני בחלק ניכר ממאמרי הקובץ היא סוגיית הידיעה. זוהי סוגיה מתעתעת, מאחר שהשואה היא תקדימית - לא היה דבר דומה לה בכל ההיסטוריה האנושית. לכן כה קשה לקלוט את מהותה השטנית ולכן לאנשי היישוב, כולל מנהיגיה, לא היו כלים, בעיקר נפשיים להתמודד עם משמעותה. יהודה באואר מבחין בין "ידיעות" לבין "מודעות" - דבר שתקף בנוגע לסוגיה מורכבת זו.

המאמר שפותח את הקובץ עוסק בשאלה מתי ידע היישוב העברי על השואה וכיצד הוא הבין את המשמעות של הידיעות האלה. בשנים הראשונות של המלחמה הגיעו מאירופה קבוצות יהודים שמסרו מידע על רדיפת היהודים, כמו תהליך הריכוז בגטאות בפולין. בנובמבר 1942 הגיעה קבוצה שאנשיה דיברו "באופן ברור על מחנות ההשמדה ומסרו את שמותיהם, אם גם בצורה משובשת לעתים". הם "פירטו את שיטות ההרג ואת מעשי האכזריות הנוראה, כמו הטבעה וקבורה של אנשים - וגם ילדים - חיים, ואת שמות הקהילות שחוסלו". דבריהם "זיעזעו את היישוב וגרמו להנהלת הסוכנות לפרסם הודעה רשמית על השמדה שיטתית ומתוכננת". סיפוריהם חיזקו את הרושם שהסיפורים הקודמים יצרו. אפשר לראותם כטיפה אחת שמילאה את הכוס.

תהליך ההבנה וההפנמה של אימת האירועים באירופה לא נגמר ב-1942. בהמשך המלחמה הגיעו לארץ עוד ניצולים שסיפרו סיפורי איוב שהעמיקו את מודעות היישוב. יוסף קורניאנסקי ואליעזר אונגר, שהגיעו לארץ מפולין דרך הונגריה בינואר 1944, נאמו בפורומים מרכזיים של היישוב וגרמו להתרגשות רבה. אנשי היישוב הבינו כי אכן יהודי אירופה נשמדים, ויוסף שפרינצק, מנהיג בולט ומראשי מפא"י, אמר על דבריהם כי "באו שני אנשים מהתופת - הרעידו את המצפון - צריך לעשות משהו".

אותו תהליך של הפנמה ומודעות המשיך גם בתום המלחמה. בקיץ 1946 הגיעה לארץ צביה לובטקין, שכבר היתה דמות מיתולוגית. היא העידה בוועידת הקיבוץ המאוחד שנערכה ביגור עדות שחדרה "לכל נימי הנפש בדרך שלא נודעה דוגמתה", ומאזיניה העידו "שטולטלו כמו מגלי הדף". רק אז הם התחילו להבין את משמעות האסון הנורא. הם "יצאו מהאוהל שונים מאוד משנכנסו אליו". מסקנת המאמר היא ש"תהליך קליטתה של תמונת השואה בארץ היה אטי מאוד, הדרגתי, עולה ויורד מזעזוע למשנהו", והתמונה הכוללת החלה להתבהר "רק עם סיום המלחמה". הטענה הזאת דומה לקביעתו של ההיסטוריון ההולנדי לואי דה יונג כי "מחנות ההשמדה הנאציים נהפכו למציאות פסיכולוגית... רק כאשר חדלו להתקיים, ואולי דווקא משום כך".

מאמר נוסף שדן בסוגיית הידיעה עוסק בהשמדת יהודי יוון. יוון נכבשה על ידי הגרמנים באפריל 1941 וחולקה לשני אזורי כיבוש - איטלקי וגרמני. הרוב המכריע של יהודיה חיו בסלוניקי, שהיתה באזור הגרמני. גירוש יהודי העיר לאושוויץ התחיל במארס 1943 ועד סוף המלחמה הושמדו כ-80% מהם. בארץ ישראל היתה קהילה קטנה של עולי יוון, שניסתה להזעיק את דעת הקהל בארץ. באוקטובר 1943 היא הכריזה על "שבוע יהדות יוון" ובמהלכו נערכו אספות עם שבהן הובע זעזוע מהגירוש ההמוני של יהודי סלוניקי. עם זאת, עולי יוון כלל לא ידעו אז מה אירע למגורשי העיר. גם כשנה אחר כך לא היה להם ולראשי היישוב כל מושג על גורלם. בנובמבר 1944 כתב יוסף פנקובר, שליח הסוכנות ביוון, למנהליו כי שמע מיהודי מקומי שבבירקנאו שבשלזיה עילית "נמצא מחנה עבודה של יהודים גולי יוון. אינני יכול להיוודע מנין לו הידיעה הזאת, אך הוא תולה במקום הזה תקוות רבות וחושב שמשם יוכלו עוד יהודים להינצל".

פורת מדגישה כי באותם ימים, לקראת תום המלחמה ושחרור אושוויץ (הצבא האדום שיחרר את המחנה ב-17 בינואר 1945), בארץ וגם ביוון "לא עמדו על מהותו של הגירוש, לא ידעו מהו אושוויץ ומהו התפקיד של בירקנאו - אתר ההשמדה שבתוך אושוויץ, הבולע את באיו לבלי שוב". מהקביעה הזאת מגיעה פורת לתובנה כללית: "היה קשה מאוד בתקופת השואה להבין את המתרחש בעצם התרחשותו. שהרי לא רק יהודי יוון אלא גם יהודי ארצות רבות התקשו להאמין למתרחש בקרבתם או אף לנגד עיניהם, ומה גם להבינו בכללותו והשלכותיו".

סוגיית הידיעה באה לידי ביטוי גם במאמר שבוחן את השאלה עד כמה העיתונות בארץ ידעה ודיווחה על השמדת יהודי הונגריה. פורת בדקה 600 קטעי עיתונות שהתייחסו ליהדות הונגריה ופורסמו בשנים 1940-1944 - רובם הגדול ב-1944, שנת ההשמדה. במאי-יולי 1944, חודשי הגירושים ההמונים לאושוויץ, "העיתונים הגיבו כמו תחת הלם". הם פירסמו ידיעות רבות שהביאו פרטים מדויקים "על הגירושים, כמו כמה אנשים נדחסו בקרון רכבת אחד וכמה קרונות עזבו את הונגריה". דבר אחד לא צוין: יעד הרכבות, מטעם פשוט - לא היה להם מושג לגביו. בסוף יוני, לפני עצירת הגירושים, "נודע השם אושוויץ כמקום רצח המוני" והודגש בוודאות "שהגירושים האלה, יהא אשר יהא, פירושם השמדה". באופן פרדוקסלי, בשעה שבארץ ידעו על גורלם של יהודי הונגריה, הקורבנות עצמם לא ידעו כי הם מגורשים אל מותם. יש כמה הסברים לכך ואחד מהם הוא "שהם לא ידעו במובן זה שהמידע לא הופנם, מפני שבני אדם נוטים להאמין שאחרים, לא הם, נמצאים בסכנה אפילו כאשר מתבררות ראיות הפוכות" .

הקובץ "קפה הבוקר וריח העשן" מראה את המאפיינים של הפרופ' דינה פורת כחוקרת: ראייה ביקורתית עם אמפטיה, היכולת להתבונן בעצים וגם ביער, וסגנון כתיבה מדויק וידידותי. אפשר לראותו כסיכום נאה וראוי לשנות דור של פעילותה כחוקרת בולטת.

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון



צביה לובטקין מספרת על מרד גטו ורשה בוועידת ההסתדרות, 1946. חדרה לכל נימי הנפש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו