בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי מאת איאן קרשו | לכוון לדעת הפיהרר

בספרו החדש קובע ההיסטוריון איאן קרשו כי את הסיבות לייחודו של הנאציזם ולייחודיות רצח העם שביצע יש לחפש בקשר המיוחד אשר נבנה בגרמניה בין היטלר לבין החברה שהעמידה אותו בראשה. "פתרון שאלת היהודים" היה בחזקת תשלום זניח שהסכימה החברה לשלם כדי לממש את החזון שהציב לפניה הגואל הלאומי

תגובות

היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי איאן קרשו. תירגם מאנגלית: יוסי מילוא. הוצאת עם עובד, 389 עמ', 98 שקלים


באחד הראיונות שנערכו עם ההיסטוריון איאן קרשו לאחר שיצאה לאור הביוגרפיה המונומנטלית שכתב על היטלר, המחזיקה יותר מ-1,500 עמודים, הוא סיכם את הלקח שלו מחקירתו ארוכת השנים את תולדותיה של גרמניה הנאצית ואת מי שעמד בראשה, אדולף היטלר: "הוא עולה לשלטון במדינה דמוקרטית. הוא חושף את הקרח הדק שעליו נשענת הציוויליזציה המודרנית, ומראה לנו מה אנחנו מסוגלים לבצע כבני אדם". קובץ המאמרים הנוכחי מאפשר לנו לבחון את הדרך המחקרית הארוכה שנמתחה על פני כשלושה עשורים שאותה הקדיש קרשו למאמץ להבין את החיבור בין היטלר, החברה שהלכה אחריו והפשעים הנוראיים שביצעה המדינה שהנהיג, ובראש וראשונה - רצח העם היהודי.

חקר דעת הקהל בתקופת המשטר הנאצי ומשטרים פאשיסטיים אחרים שצצו באירופה בשנות ה-30 וה-40 הוא אחד התחומים הפוריים ביותר בשני העשורים האחרונים. הגישות המסורתיות ראו את דעת הקהל בחברה החיה במשטר אוטוקרטי כנתונה כולה לגחמות ולמניפולציות של המשטר, וזה מבחינתו לא התחשב בה כלל, להוציא את הרצון לגייס אותה לפעולותיו הנפשעות. בהתאם לכך, נתפשה דעת הקהל בגרמניה בתקופת המשטר הנאצי כמצויה באחד משני הקטבים, בהתאם למתבונן. מחוץ לגרמניה נתפשו הגרמנים כתוכים נלהבים של המשטר ומעשיו הנפשעים וכמי שהלכו כאיש אחד, ומתוך אמונה גורפת, אחרי היטלר וחבר מרעיו; לעומת זאת, הגרמנים רצו להאמין כי רובם התנגדו להיטלר ואת הפשעים ביצע קומץ קטן של נאצים פנאטיים ואנשי אס-אס, בעוד שרוב האוכלוסיה היה משותק ולא יכול היה להתנגד בשל משטר האימים ששרר במדינה. קרשו מתנגד לתקפותו של המונח "דעת קהל" במציאות של גרמניה הנאצית ומציע לאמץ במקומו את המונח "דעת העם". בהעדר גורמים בלתי תלויים המסוגלים לבחון באופן חופשי את הלכי הרוח בחברה, המקורות שיש להסתמך עליהם הם הדוחות והבדיקות שביצעו גופים פנימיים של המשטר עצמו: המפלגה, הגסטאפו או פקידי ממשל שונים. מטבע הדברים, אלה אינם מקורות בלתי תלויים, שכן עיקר עניינם לבחון את מה שמעניין את המשטר, פעמים רבות כדי שיוכל לשפר את דרכי התעמולה שלו. גם הישענות על דוחות שמילאו חוגי אופוזיציה מקרב הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים, ורוכזו בעיקר בידי הנהגתה הגולה של המפלגה, שישבה אחרי 1933 בפראג, נותנת תמונה חלקית. הדוחות אינם כוללים את כל אזורי גרמניה, אינם רציפים מבחינת השנים וגם הם מתמקדים בעיקר במה שעניין את הבודקים - מידת התמיכה של הציבור במשטר הנאצי ובמיוחד הלכי הרוח השוררים בקרב ציבור הפועלים הגרמני.

מקרה חריג

מה אפשר ללמוד ממקורות בעייתיים אלה על מידת תמיכתה של החברה הגרמנית במדיניות האנטי-יהודית של המשטר, במיוחד בשנות הגירושים וההשמדה? האם יש בסיס למסקנות שאליהן הגיע באמצע שנות ה-90 ההיסטוריון דניאל-יונה גולדהאגן? כזכור, הוא קבע בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר" (ידיעות ספרים, 1998) כי את ההסבר לשואה יש למצוא בעובדה שהעם הגרמני, החברה הגרמנית, היו נגועים בחיידק אנטישמי חסלני, וכאשר היטלר סלל את המסלול שהוליך אל השמדת היהודים - הם עלו עליו באמונה וברצון. קרשו משרטט תמונה הרבה יותר מורכבת, כפי שמחייבת בדיקה של תהליכים העוברים על חברה במציאות חיים קיצונית כמו זו ששררה בגרמניה של היטלר. עד פרוץ המלחמה ב-1939, מצבם של היהודים כמעט ולא עניין את החברה. קרשו קובע, תוך שהוא בוחן את החברה הגרמנית לרבדיה (איכרות, מעמד בינוני, פועלים וכד'), כי מה שקבע את החוויה הפוליטית של הפרט לא היה המסר האידיאולוגי או השימוש התכוף שעשה המשטר בתעמולה אנטישמית. מה שקבע את עמדתו של הפרט למסר של השלטון היה חוויית היומיום שלו, התנאים הקיומיים שאתם התמודד במשך שנות ה-30. במובן זה, קרשו היה ההיסטוריון הראשון אשר כבר בראשית שנות ה-80 הדגיש את הקשר שבין מרכזיותה והשפעתה של האידיאולוגיה הנאצית ויישומה כמכשיר אינדוקטרינרי ופוליטי לבין חוויית הקיום היומיומית, השוטפת, של הפרט ביחסו אל המשטר במדינה. קרשו עמד היטב על הלכי הרוח של הציבור הגרמני בין מה שהגדיר "יומיומי" ו"חריג": היומיומי היה כל מה שנגע למציאות הקיום הראשונית של הפרט, המשפחה, הקהילה או השכבה החברתית. במובן זה, לא היתה קבוצה כלכלית או מעמדית בחברה הגרמנית שלא היו לה סיבות, בתקופה זו או אחרת, להיות מאוכזבת, ואפילו ממורמרת, ממדיניותו של המשטר: מחסור במזון, בעיות באשראי, ניצול של מעמדות הביניים והענקת פריבילגיות לתעשיינים הגדולים, עיקורו של מעמד הפועלים מיכולתו להיאבק על שכרו ותנאיו, ועוד. כל זה נכנס במסגרת ה"יומיומי". במובן זה, "דעת העם" היתה דינמית ומשתנה: המשטר נבחן על פי מדיניותו, הישגיו וכישלונותיו, ויכולתו לספק את ציפיות הפרט או השכבה החברתית.

האנטישמיות הקיצונית, דחיקת היהודים אל מחוץ ל"יומיומי" ולעבר ה"חריג" - הדרתה של הסוגיה היהודית אל לקונה נפרדת וחריגה - היא למעשה הישגו הגדול של הנאציזם ביצירת התנאים שאיפשרו את ניהולה הפוליטי של המדיניות האנטישמית. במתח הדיאלקטי הקיים בין ה"יומיומי" לבין ה"חריג", בחברה העוברת לאורך שנים תהליך של אינדוקטרינציה והקצנה פוליטית, אין תמה כי היחס אל ה"חריג" מתפתח בהדרגה לאדישות והתעלמות. קרשו קובע כי ככל שנקפו השנים התרחש היפוך כיוונים ביחס אל היהודים בין המשטר והחברה הגרמנית: ככל שהחריפה מדיניות הרדיפה והנישול, ככל שהתעמולה האנטישמית הצביעה על כיוון "הפתרון הסופי", המוחלט, וככל שאל אלה התלוו קשיי המלחמה הבלתי נסבלת והבלתי נגמרת מ-1942, כך הלכה והתפשטה האדישות לגורלם של היהודים. הם "הוחרגו" לגמרי מעולמם הממשי של הבריות, שלפני תשומת הלב לגורל היהודים היו צריכים לדאוג ראשית דבר ליכולת הקיום שלהם.

לדעת איך לא לדעת

אבל המציאות הזאת - שיסודותיה התהוו כבר בסוף שנות ה-30 ובשנים הראשונות למלחמה - היא זו שלהערכת קרשו איפשרה את קיומו של ה"פתרון הסופי". המידע על מה שמתרחש בשטחי המזרח מסוף 1941 והרצח ההמוני של יהודי ברית המועצות שיצא לדרך במקביל לפלישת הוורמאכט, טיפטף ללא הרף אל החברה הגרמנית. גם אם המידע היה חלקי ולא אחת שגוי בפרטיו, הרי אי אפשר היה להתחמק ממסקנה חד משמעית כי היהודים נרצחים במספרים גדולים וכי מתבצע רצח עם בהיקפים שלא היו ידועים עד אז. במציאות הזאת, קבע קרשו, היו רבים ש"התמחו בלדעת איך לא לדעת". אבל את הדיסוננס שנוצר בין פיתוח טכניקות כדי לא לדעת לבין המידע שמונח לפתח הבית - בן בחזית שמגיע לחופשה ומספר מה קורה, למשל - יש בכל זאת צורך לפתור, איכשהו.

כאן נוצרו אצל האזרחים הגרמנים כל מיני רציונליזציות, ואלה נתנו בידי המשטר את האור הירוק להמשיך בפעילותו הנפשעת ללא חשש. למשל, הפופולריות של הרעיון שאסור שהיהודים יחזרו לגרמניה מכיוון שהם יבצעו פעולות נקם אכזריות וקיצוניות כלפי האזרחים על הפשעים שחולל המשטר הנאצי.

וכמובן, היו גם שיקולי הרכוש והעסקים היהודיים: אלה עברו בדרכים פתלתלות ומתוחכמות לידיהם של מיליוני גרמנים, העשירו את כיסם הפרטי ואת רכוש המדינה, כפי שהראה לא מכבר ההיסטוריון גץ אלי, ואיש כמובן לא רצה לוותר עליהם. אבל אנטישמיות? תמיכה עממית סוחפת באידיאולוגיה של "הפתרון הסופי"? לא בהכרח. היו כמובן כאלה שתמכו בהתלהבות. נאצים אדוקים לא חסרו בגרמניה בשנים ההן. אבל גם כאלה שגינו וחשו מצוקה אישית קשה על אחריותם העקיפה לפשע הנורא שמבצעת מדינתם לא חסרו. אולם הרוב, כהגדרת קרשו, הגיב במשיכת כתפיים אדישה, תחושת חוסר אונים, והפניית מבט הצדה אל מול מציאות לא נעימה וטורדת.

גרמנים, כמובן, אינם יוצאי דופן בהתנהגות אנושית כזו. כאשר החלה החקיקה האנטי יהודית של ממשל וישי, שסילקה את יהודי צרפת משותפות בחיי הכלכלה והחברה של המדינה ב-1940, סילוק שבמסגרתו גם נכלאו עשרות אלפי יהודים מהגרים במחנות בדרום צרפת, הגיבה "דעת העם" באדישות מוחלטת. המשטר החדש זכה לפופולריות נרחבת, והמרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה, נתפש כמצילה של צרפת מחורבן כללי לאחר התבוסה לגרמניה. המהפכה הלאומית שהנהיג זכתה לגיבוי נרחב. האנטישמיות וסילוק היהודים התקבלו בשתיקה, שתיקה שמלמדת על הכרה בהכרחיותם של צעדים אלה, ואולי גם בהסכמה מבחינה פוליטית ואידיאולוגית. הגזענות הנאצית אמנם לא היתה פופולרית במיוחד בצרפת, להוציא בקרב קבוצות קטנות של משתפי פעולה אידיאולוגיים, אבל אנטישמיות שתכליתה סילוקם של היהודים מהשפעתם הנרחבת ממילא בחיי המדינה התקבלה בהבנה ואפילו בברכה.

אבל בקיץ 1942 נפל דבר. הטלאי הצהוב שהונהג באזור הצפוני (הכבוש), והגירושים ההמוניים למחנה דרנסי ומשם להשמדה במזרח, חוללו את המפנה ביחסה של החברה למשטר וישי. כלומר, שינוי היחס ליהודים נעוץ בראשיתה של הדה-לגיטימציה של השלטון. שיתוף הפעולה שלו עם הגירושים ערער את הלגיטימיות שלו בעיני חוגים הולכים וגדלים של החברה. במלים אחרות, ככל שהמשטר, שנתפש עד אותה העת כמייצג אותנטי של ההמשכיות הצרפתית בתנאים ההיסטוריים החדשים שנוצרו, החל להיות שותף למה שנתפש בעיני צרפתים רבים כבלתי שייך לפריפריית המרכיבים של הזהות והמורשת הצרפתית - הוא הלך ואיבד את הלגיטימיות שלו ב"דעת העם".

החזון של היטלר

השאלה, כמובן, היא מדוע לא התרחש תהליך כזה גם בגרמניה? מדוע שם ככל שהחריפה מדיניות ההשמדה הניכור לגורל היהודים רק גדל, והמשטר לא איבד את הלגיטימיות שלו? אחת הסיבות לכך, אם מקבלים את ניתוחו של קרשו, נעוצה באופייה של המנהיגות - של היטלר - ולאו דווקא במרכיביה של הזהות וההתנהגות הגרמנית הקולקטיבית.

טיבה של הרודנות ההיטלריסטית שונה מכל משטר רודני אחר שהתפתח במאה ה-20. היטלר יצר שיטת שלטון אשר פירקה בעצם את המבנה המסורתי של מינהל תקין. מה שנראה לעתים כחצר ביזאנטית המשיך לתפקד כ-12 שנים משום שההיטלריזם יצר תחליף פונקציונלי לביורוקרטיה המודרנית: הפיהרר. הפיהרר אינו שליט, דיקטטור או ראש מדינה בעל סמכויות אבסולוטיות, כפי שהיו סטאלין בברית המועצות, מוסוליני באיטליה, אנטונסקו ברומניה או פרנקו בספרד. את מנהיגותו של היטלר מסביר קרשו בהסתמך על תפישת ה"סמכות הכריזמטית" של מקס ובר: זוהי מנהיגות שמהווה ניגוד גמור למנהיגות העושה שימוש רציונלי, משפטי וביורוקרטי בהנהגת המדינה. זוהי מנהיגות שבסיס עשייתה הוא שליחות לאומית העומדת מעל למהלכה הרגיל של ההיסטוריה. זוהי מנהיגות אשר יעדה להגשים חזון, להוביל את האומה לגאולה נצחית. החזון של היטלר היה יצירת אימפריית גזע, מרחב מחיה אינסופי עבור האומה הגרמנית, והדרך לשם עברה דרך מלחמת שמד בעלת אופי אפוקליפטי באויבי הגזע הארי, היהודים.

הסמכות הכריזמטית הזאת פעלה ברייך השלישי בדרך מיוחדת שלא התקיימה עד אז ומאז במדינה מודרנית, כפי שהגדיר אותה פעיל נאצי ב-1934 בהרצאה שנשא: לכוון לדעתו של הפיהרר. "חובתו של כל אדם היא להשתדל לכוון לדעתו של הפיהרר ולמה שהוא היה רוצה שיקרה". כלומר, על כל גרמני, חבר הקהילה הלאומית, לנחש ולנסות להבין מה היה רוצה הפיהרר להשיג בכל צומת-החלטות שהפרט ניצב לפניו. הדרך מכאן לשותפות המונית בביצוע של פשע רצח עם רחב ממדים היתה אך ורק שאלה של יצירת נסיבות מתאימות. אלה הגיעו כידוע, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות.

המסקנה העולה מחקירתו ארוכת השנים של קרשו ביסודות ההיטלריזם ופשעיו היא שאת הסיבות לייחודו של הנאציזם ולייחודיות רצח העם שביצע יש לחפש לא באופייה החסלני של האנטישמיות הגרמנית או בלהיטותם הרצחנית של הגרמנים לשלוח את היהודים למשרפות. גם התכנון היסודי של מערך ההשמדה והקמת מרכזי רצח המוניים בפולין אינם נותנים תשובה מספקת. אחרי ככלות הכל, רציחות עם במאה ה-20 שנעשו בצורה הרבה פחות מתוכננת ומסודרת הביאו למספרים עצומים של קורבנות בזמן קצר יותר. את התשובה יש לחפש בקשר המיוחד אשר נבנה בגרמניה בין היטלר לבין החברה שהעמידה אותו בראשה. סמכותו הכריזמטית של היטלר וההבטחה להצלה לאומית עלו בקנה אחד עם ציפיות רחבות ומגוונות של העילית הפוליטית, של הדור החדש שגדל בגרמניה לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, ושל שכבות חברתיות נרחבות. "פתרון שאלת היהודים" היה בחזקת תשלום זניח שהסכימה החברה לשלם כדי לממש את החזון שהציב לפניה הגואל הלאומי, והאנטישמיות היתה פלטפורמה מתאימה לבניית החזון הזה.

המסקנה העולה מכך היא כמובן אוניברסלית. כפי שקרשו כותב, "ההשערה הליברלית שבני אדם יגנו על בני אדם אחרים באינסטינקטיביות מפני טבח המוני מוטלת בספק". כישלונה של החברה בגרמניה בימי הרייך השלישי הוא בעצם כישלונה של החברה הפלורליסטית, אשר לא הצליחה להפוך את הצורך בשילוב ובהגנה על קבוצת מיעוט (יהודים) למרכיב בתוך האינטרס הכולל של החברה. רק שילוב של האינטרס הזה באופן מלא, משפטית, חברתית ותודעתית, יכול לשמש בלם יעיל מפני יצירת תנאים המאפשרים התחוללותו של רצח עם.

Hitler, the Germans and the Final Solution \ Ian Kershaw

ספרו של הפרופ' דניאל בלטמן "צעדות המוות: 1944-1945" ראה אור בהוצאת יד ושם



המונים מצדיעים במועל יד להיטלר. הבטיח הצלה לאומית


מסמך מפרוטוקול ועידת ואנזה, ינואר 1942, ובו שמות המדינות והמספר המשוער של הקורבנות היהודים מתוכן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו