בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השריון נהפך לעיסה

ספרים חדשים שמחבריהם, ניצולי שואה, מנסים להבין את "הטוב אין לו אח ורע ואין לו הסבר"

תגובות

נופי זיכרון, מאת רות קלוגר, תירגמה מאנגלית סמדר מילוא, הוצאת יד ושם, המכון הבינלאומי לחקר השואה, 2010, 275 עמודים

חייל בדיל בקופסת קרטון, מאת ארי ליבנה, הוצאת גוונים, 2010, 218 עמודים

פרשת מלון פולסקי - סיפור עלום מימי הכיבוש הנאצי, מאת ליאון ה' גילדין, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011, 143 עמודים

"נופי זיכרון", ספרה יוצא הדופן בסוגו של רות קלוגר - ספר כן, ישיר עד כדי בוטות, שמביא מעבר לסיפור האוטוביוגרפי תובנות שלא תמיד קל לעכלן, נכתב פעמיים. בפעם הראשונה נכתב גרמנית בשלהי שנות השמונים, כשקלוגר לימדה ספרות גרמנית באוניברסיטת גטינגן לתלמידי חו"ל. בשהותה שם הגיעה לכלל הבנה שיש לה עניין לא גמור עם העבר. משהו משך אותה אליו. "אולי השפה. כי השפה היא הקשר החזק ביותר שבין אדם למקום. הגרמנית, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, היא שפה יהודית. עד השואה דיברו וכתבו רוב היהודים החילונים החשובים בעולם בגרמנית: קפקא, פרויד, איינשטיין, מרקס, היינה, תיאודור הרצל וחנה ארנדט".

קלוגר באה חשבון גם עם היהדות: "אני רוצה לומר קדיש מפני שאני חיה עם המתים. אם איני רשאית לעשות זאת אין לי צורך בדת. השירה מועילה יותר". אשר לעיר מולדתה, וינה, שאליה חזרה לזמן קצר עם אמה אחרי המלחמה, היא כותבת: "וינה נשטפה רחמים עצמיים. זה לא נגע ללבי והבחנתי שההרס בעיר אינו מתקרב בממדיו להרס במינכן". זאת ועוד, "ראיתי באוסטרים ארכי-נאצים. הסטטיסטיקה מאשרת זאת. יותר אוסטרים מגרמנים היו מעורבים בזוועות שביצעו הנאצים, בשמירה על מחנות הריכוז למשל".

אף על פי כן היא מגדירה עצמה כבת וינה. "עודני ילדתה המסויגת", כי זו העיר שלמדה בה לדבר, שאת שפתה היא מכירה על כל הגוונים שלה, אם כי אינה אוהבת אותה. שם למדה להקשיב ולקרוא, הדברים הבסיסיים ביותר לחיים. הבעיה היא, כותבת קלוגר, שווינה היתה "עיר ששנאה ילדים - ילדים יהודים, ליתר דיוק".

רדופה על ידי מותם של אביה הרופא ואחיה למחצה שהיה נערץ עליה, לא יכלה להתמודד עם המחשבה שהומתו בגז. "דחיתי בעקשנות את המחשבה הזאת ודמיינתי לי שהוא התאבד ברכבת, שהרי היה רופא ומן הסתם היו לו בכיסו גלולות רעל". אביה, שנמלט לבדו מווינה לצרפת, נמסר על ידי הצרפתים לגרמנים ונשלח מדראנסי לאושוויץ. לשם הגיעה גם היא עם אמה, לאחר שהייה ממושכת בטרזין, שקלוגר אינה מחשיבה כגטו, אלא כמחנה ריכוז.

היא אינה נרתעת מלמתוח ביקורת על התיירות למחנות, על כך שמחנות הריכוז נהפכו לאתרי תיירות. "מעולם לא חזרתי לאושוויץ כתיירת ולעולם לא אחזור. לא בחיים האלה. בשבילי אין זה מקום עלייה לרגל". זאת ועוד: "המקום שראיתי, הרחתי ופחדתי מפניו, ועכשיו היה למוזיאון, אין לו כל קשר למי שאני" (עמ' 144). היא מתעקשת לומר שהיא מווינה, "שם נולדה תודעתי ושם קניתי לי שפה". ואילו אושוויץ "היתה ארץ לא נודעת, מטורפת, וזכרה הוא כמו קליע שנתקע בתוך הנשמה הרחק מהישג ידיהם של מנתחים".

רות קלוגר אוהבת מוזיאונים וספרים, כי אמנות וספרות יכולות לשמש בית לחסרי אזרחות, והן שואבות את האדם לתוכן ומזינות אותו. לעומת זאת, מוזיאוני שואה ומחנות ריכוז משוחזרים עושים את ההפך. "הם אינם שואבים אותך לתוכם, הם יורקים אותך החוצה. יתר על כן, הם אומרים לך מה לחשוב, דבר ששום מוזיאון לאמנות או למדע אינו עושה. הם פוגמים ביכולת הביקורת... רוחות הרפאים נצמדות אלינו. אנחנו אוספים אותם ומחזיקים בהם כדי לספק את תשוקותינו הנקרופיליות שלנו עצמנו".

רות קלוגר הוציאה את הספר בגרמניה כי לא רצתה שאמה תקרא אותו. אם כי הובא הדבר לאוזניה של אמה על ידי "חברים טובים". אחרי מות האם יצא הספר בארצות הברית. גם בהופעתו הראשונה גם בשנייה הובן מיד כי מדובר בספר מיוחד, שראוי לתשומת לב, לא בגלל הסיפור על התחנות שעברה בחייה הצעירים, אלא בזכות ההסתכלות העצמית החריפה. היא מתבוננת בכל אחת מן התחנות שבחייה, מן הילדות ועד הזיקנה, ועושה זאת בחוכמה, בשנינות ובברוטאליות. היא מתנערת מכל סנטימנטליות, "כי המאפיין הראשי של הרגשנות הוא הולכת שולל, לרבות הולכת שולל עצמית".

בתחנה הראשונה - וינה - עשתה את ילדותה, כשילדים שרים אחריה שירים מעליבים ומפחידים, כשחלים איסורים על שחייה בבריכה, טיול בגנים או ביקור בקולנוע. כבר אז, ב-1940, והיא אך בת עשר, הוכיחה אומץ לב והלכה לסרט "שלגיה" למרות האיסור. התחנה השנייה היתה טרזין: רעב, חולי, צפיפות והעדר כל פרטיות. אבל "מבחינה מסוימת אהבתי את טרזינשטט, כי ב-19 או עשרים החודשים ששהיתי שם נהייתי חיה חברתית. וינה נהגה בי כמנודה, בטרזינשטט מצאתי ידידות ושיחות וקשרים אנושיים". כשהיא שואלת את עצמה מדוע אשה קטנת אמונה כמוה קוראת לעצמה יהודייה, אחת התשובות האפשריות היא "בגלל טרזינשטט. שם נהייתי יהודייה".

התחנה השלישית: "באושוויץ עמדתי בשורות של חמישה והייתי צמאה ופחדתי למות. זהו, זה הכל". אמה הצילה אותה על ידי שקר. בזמן הסלקציה פקדה עליה לומר שהיא בת 15, אף שהיתה רק בת 12. על כך היא כותבת שהטירוף הציל אותה לא האהבה ולא ההיגיון. התחנה הרביעית: מחנה עבודת כפייה, כריסטיאנשטט. במעבר בין מחנה למחנה, בין המוות לאפשרות של חיים, למדה בבירקנאו שהטוב "אין לו אח ורע ואין לו הסבר מפני שאין לו סיבה של ממש חוץ מעצמו ומפני שאינו שואף להשיג שום דבר מעבר לעצמו" (עמ' 138).

ספרה של רות קלוגר הוא ספר חשוב, כי הוא ספר חכם, אמיץ ולא שיגרתי, ספר שיש בו ערעור על מוסכמות בנאליות. הפרק המובא לקראת סופו, על יחסיה עם הסופר מרטין ולזר שפגשה אחרי המלחמה במינכן, מעניין במיוחד, אבל פרשת יחסיה המסובכים והתלותיים במובן מסוים עם אמה, שלה חבה את חייה, ראויה לדעתי, לספר העומד בפני עצמו.

אמירתה החכמה של רות קלוגר על הטוב, שאין לו סיבה מחוץ לעצמו, מתאשרת באופן מובהק בספרו של ארי ליבנה, המספר את קורותיו מגיל שמונה ואילך. אז מצא את עצמו לבד בבריסל, בביתה של אשה זרה, המכניסה אותו לביתה, באזור כפרי בפאתי בריסל, מטפלת בו במסירות ושומרת עליו בלי כל הסברים ובלי כל סיבה נראית לעין, למרות הסכנה שבכך.

גם הוא מרגיש, כמו רות קלוגר, ש"העבר הוא כמו צל. תמיד אתך". כילד בעל זהות בדויה לומד ארי ליבנה, או אנרי הקטן, לגייס תושייה ולא למעוד ולהסגיר את עצמו ולו ברמז - בחברת ילדים, ברחוב או בביתה של הדודה, כביכול. בהדרכתה הוא היה ל"מכונה משומנת היטב, כמעט ללא זיופים". לארי ליבנה היה מזל, שנמצאה לו אשה, שעשתה את הטוב ללא שום הסבר או סיבה להוציא את עשיית הטוב. בעיותיו התחילו אחרי המלחמה, לאחר שהתברר שהוריו ודודיו האהובים לא ישובו. אמנם הגיהנום של פחד המוות והצורך בהתחזות נגמר, אבל העתיד לוט בערפל. עכשיו הוא צריך להתמודד עם חייו האמיתיים.

בסופו של דבר הוחלט שיעבור לחיות אצל דודה בצרפת, דודה אמיתית הפעם, אבל אשה שלא הכיר. "פתאום הרגשתי כאילו כל מערכות ההגנה שבניתי התמוטטו באחת. השריון הפך לעיסה". בסופו של דבר, מביאה אותו דרכו לישראל. סיפורו של ארי ליבנה הוא סיפור כתוב היטב על התבגרות בצל מלחמה, סיפור רווי כאב ולבטים ועם זאת סיפור אופטימי על התושייה שידע לגייס כילד וכמתבגר. כל אלה סייעו לו, כפי שכתוב על גב הספר, "בפעילותו רבת השנים בשירות המדינה במשימות לא שיגרתיות בארץ ובחו"ל". קראתי את ספרו בעניין ובמתח.

על "פרשת מלון פולסקי" אפשר לומר מה שאומרת הפרופסור לספרות גרמנית רות קלוגר בספרה: "אפילו ספרי המתח הטובים ביותר הם ספרות נחותה". הספר הזה הרגיז אותי ביותר, באשר מחברו עושה שימוש באסון נורא כדי לכתוב רומאן מתח זול, שיש בו יסודות פורנוגרפיים, משהו מעין טלנובלה. אפילו היא מבוססת על משהו שאירע במציאות, מה שלגמרי לא ברור, היא חסרת כל אמינות, ומבחינה זו מיותרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו