בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | האל בוחר בעצמו

פרשת קדושים

תגובות

את תחילתה וסופה של פרשת קדושים חורזים שני ציוויים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. כותרת הפרשה היא "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ב), וחתימתה איסורי גילוי עריות. כותרתה של הפרשה מטילה על האדם משימה, שאינה להידמות לקב"ה; הדמיון לקב"ה הוא תוצאתו של הציווי. הציווי הוא להיות קדושים משום שהקב"ה קדוש. עוד לפני שאפשר להבין אותה קדושה, ברור שהאדם צריך לסגל לעצמו את תכונתו של אלוהיו. האל הוא המרכז - "קדוש אני" - ואילו האדם נמצא בתחילת הדרך שסופה יביא להידמות מלאה לקב"ה.

הפעם הראשונה בתורה שמופיע בה השורש קד"ש היא בסופם של ששת ימי הבריאה. "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" (בראשית ב, ב-ג). שישה ימים של בריאה נבלמו ב"ויכל", לשון כליון. המלאכה כלה ונשבתה והבריאה נעצרת. הברכה והקידוש שבפסוק הבא מציינים איכות נוספת המיתוספת לעצירה הזאת, איכות הנובעת מתוך העצירה ומוסיפה עליה עוד איזה ניואנס. כמו היה סכום הקדושה גדול מסך חלקי הכליון והשביתה.

כמו חתן ה"מקדש" את כלתו, ובכך מונע את עצמו מנשים אחרות ומוסיף איכות אחרת על הימנעות זו, כך גם הקדושה היא העדפה של האחד מתוך הרבים ובחירה בו כמרכז. עצירת התפרטותה של המציאות במלה "ויכל" מובילה אל הבחירה ביום השביעי כיומו של הקב"ה. לאדם (ובדוגמה שלמעלה, החתן) זו דרך להתמודד עם האפשרויות הרבות שמציעה המציאות.

הפרשה האחרונה של פרשת "קדושים" היא איסורי העריות. בתוך רשימת הערוות האסורות מסתתר ביטוי חד-פעמי: "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם" (ויקרא כ, יז). כינויה של התורה לגילוי עריות של אח ואחות הוא "חסד". התורה משתמשת במלה חיובית זו לתיאור חומרת המעשה, כמו אינה מודעת כלל לשימוש הנדיר בה כתואר שלילי.

אך לפי כותרתה של הפרשה, "קדושים תהיו", נראה שמלה זו מתפרשת באופן ברור יותר. קיום יחסי מין בתוך המשפחה הוא תוצאה של אי-הגבלה של המיניות, של אי-העדפה של מושא אהבה אחד על פני האחר. לכן מובעת בה האהבה בצורת חסד - אהבה מתפרצת שאינה סכורה בגדר. האיסור על העריות הוא ביטוי של השלב הראשון בהפרדה, איסור על קיום יחסים מיניים עם כל האובייקטים הנאהבים כדי ליצור את האיכות הנבדלת של הקדושה.

מדרש המופיע בתלמוד הירושלמי קושר את הביטוי "חסד" לשלב המוקדם ביותר של הביטוי המיני. המדרש שואל כיצד נוצר המין האנושי אחרי לידת קין והבל, הרי שניהם זכרים. התשובה היא שכאשר נולדו קין והבל נולדה יחד עם כל אחד מהם אחות. "אמר ר' אבין, שלא תאמר קין נשא את אחותו, הבל נשא את אחותו. ?חסד הוא', חסד עשיתי עם הראשונים שייבנה העולם מהן, ?אמרתי עולם חסד ייבנה'" (ירושלמי יבמות פרק י"א הלכה א).

המין האנושי נוצר, על פי המדרש, מגילוי עריות. ואף על פי כן הורתו של העולם אינה בחטא אלא בחסד. חסד משמעו אהבה שאינה מעדיפה, ואכן בדור הראשון, כאשר לא היו עדיין נשים נוספות על פני האדמה, לא היה מקום להעדפה. המיניות המכוונת, המעדיפה, נוצרה רק בשלב השני, שבו היה מבחר שאיפשר לבחור מתוכו.

המדרש המחזיר את הדגש אל קין והבל מציין את היווסדות העולם כרגע של חסד, על פי הפסוק מתהלים (פט, ג) "אמרתי עולם חסד יבנה". העולם לא היה יכול להיווסד בלי החסד המתפרץ, אך מרגע שנוסד נאסר החסד נטול הגבולות והוחלף בהעדפה. עם בקיעתה של האנושיות מרחם גן עדן שלה החל האדם לשאוף להתפרטות, אך מרגע שהעולם נעשה מפורט ומתפרט, התהפכה משימתו של האדם: החסד נהפך לערווה ואת מקומו של החסד של קין והבל ואחיותיהם החליפה ההתאפקות.

הציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני" חורג מן המסגרת האירוטית הידועה של בחירה הדדית של הקב"ה בעם ושל העם בקב"ה. לא נאמר "מקדש", כלומר, "בוחר את עמו על פני שאר העמים", אלא "קדוש", כלומר, נבחר, אחד יחיד ומיוחד מתוך הקבוצה. כאשר הקב"ה מכנה את עצמו "קדוש" הוא בוחר את עצמו. זו פעולת הקדשה עצמית. הציווי המוטל על העם אינו לבחור בקב"ה על פני שאר האלים, כפי שהקב"ה אינו בוחר בעם על פני שאר העמים. על העם לקדש את עצמו מתוך שאר העמים, להכין את עצמו לקראת הקב"ה, כפי שהקב"ה מקדש את עצמו מתוך שאר האלים.

ההבדל דק אך עקרוני. התורה כולה, מתחילת ספר בראשית ועד כאן, מתארת את בחירתו של הקב"ה בעם. התחלת הבריאה היתה ב"חסד", באהבה מתפרצת ללא הגבלה. זו הסיבה שהפרשות הראשונות בתורה הן אוניברסליות, שכן לא היה עדיין מתוך מה לבחור. אך בשלב מסוים החל הקב"ה לבחור. מתוך בניו של נח הוא בחר בשם, ואז באברהם, ומבין בניו - ביצחק, ומבין בניו - ביעקב ובבניו. לאורך כל הדרך היתה זו בחירה מעדיפה, מעין חוט של אהבה מכוונת שאינה תלויה בדבר הנמשך בתוך רצף ההיסטוריה. חוט בחירתו של הקב"ה ממשיך עד לשלב זה שבו אנו עומדים כעת.

קריאתו של הקב"ה "כי קדוש אני" מלמדת שכפי שהקב"ה בחר באברהם ובבניו, כך הוא גם בחר בעצמו. כאשר בחר לעצמו כלה הפך הוא את עצמו לחתן, אסר את עצמו על הארוסות והתיר לעצמו את הנשואה לו. זה עיצוב עצמי של הבוחר כמי שראוי לבחור, כמי שיש לו את הפוטנציאל ליצור קשר של אמת בתוך המציאות המפורטת. אותה פעולה נקראים בני ישראל לבצע עכשיו, לא כדי להידמות לבוראם, אלא, אולי, כדי להיות ראויים ליחסו המיוחד. "קדושים תהיו כי קדוש אני" הוא ציווי חד-משמעי לעם לבחור בעצמו, להיות ראוי לבחירה. וכיצד יעשה זאת? אומר המדרש כך: "למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאת מוצא גדר ערוה את מוצא קדושה" (ויקרא רבה כד ו).




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו