בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שפה של מרגרינה

איך אפשר להעיד בלי לשון? העדויות במשפט אייכמן, שהועלו לאינטרנט במלאות חמישים שנה למשפט, מעידות בעיקר על העדים עצמם

תגובות

"אין לי שפה!" צעק פעם אבות ישורון בראיון לאילנה צוקרמן, אשת השירה ב"קול ישראל". אחר כך ניסה להסביר לה שאם הוא הולך לקנות מרגרינה - יש לו עברית, ערבית, יידיש, פולנית, רוסית ואנגלית. אבל בבואו לכתוב שירה אין לו אלא "געיות, געיות לשבור את השפה" (אחר כך הוא כתב גם "אין לי עכשיו", וזיהה באופן כלשהו בין זמן למקום וללשון). הדברים האלה הם פתח כחודו של מחט לדיון רחב כאולם, ואפשר להיכנס לתוכו בפעם אחרת. הפעם אני מבקש לדון על קצה המזלג "באין לי שפה" של עדים, ובמקרה זה, של העדים במשפט אייכמן.

לפני כחודש, במלאות למשפט אייכמן חמישים שנה, עלה לאינטרנט תיעודו המצולם בווידיאו. זה כמובן חומר גלם עצום להיסטוריונים - אבל הוא רלבנטי יותר להיסטוריונים של החברה הישראלית מאשר לחוקרי שואה. שכן העדויות מוכרות היטב בכתב, והן הבסיס שעליו הוקם גורד השחקים של מחקר השואה. לא פחות מעניינת היא ההיסטוריה הקטנה שבדרך אגב: סיפורם של העדים עצמם, פניהם ושפתם, ושל הדרמה שעלתה שם ביחסים שבין הקהל, העדים, הנאשם וצוות בית המשפט.

אבל זו גם ההזדמנות להיזכר - או להתוודע - לאנשים הללו, ששבריהם הודבקו מחדש. רבים מהם, רובם ככל הנראה, נעלמו מהנוף הישראלי בעשורים האחרונים. הם נעלמו, ואתם הלמ"ד הרכה, המספרים על הזרוע החשופה, הרי"ש הזרה במבטאם של רופאים וחנוונים, הקמ"ץ שנשמע כחולם ("גומרנו את הגדר"). הניצולים שחיים היום היו אז בדרך כלל ילדים, שהצליחו במידה מסוימת להסתגל לישראל. אבל העדים של משפט אייכמן, שנערך פחות מעשרים שנה אחרי השואה, היו כבר אז אנשים בוגרים ופעילים, והם הביאו אתם לבית העם החדש בירושלים את העולם הישן. זו היתה כידוע ההופעה הפומבית הגדולה הראשונה מעל בימה של מי שנחשבו אז שהלכו כצאן לטבח, ולא של מי שהלכו בשדות.

היו עדים שדיברו במשפט בשפות הגדולות: אנגלית, צרפתית ובעיקר גרמנית, השפה המשותפת של רוב אנשי בית המשפט, ובוודאי שפה טבעית יותר מעברית. אבל עדים מ"ארץ יידיש" העדיפו בדרך כלל לדבר עברית. היידיש, עוד פחות משפות זרות של ממש, נחשבה בעת ההיא לא ראויה לעלות על בימה, והיחס הזה הופנם על ידי רוב דובריה. לכן הם העזו לעלות ולהעיד בעברית אף על פי שלא היתה להם שפה, והם נשארו קרחים מכאן ומכאן, כמו שאמר שוב ושוב אבות ישורון, לא רק באותו ראיון לאילנה צוקרמן.

זו לא היתה רק עברית של עולים חדשים, שכמותה אפשר לשמוע בישראל בכל דור ודור. זו היתה עברית לא "טבעית", עברית מגימנסיה "תרבות" למשל, לשון חגיגית שבכתב. כזאת למשל היא העברית של ד"ר מרק-מאיר דבורז'צקי, שכתב לימים את "ירושלים דליטא במרי ובשואה". כשהוא מספר את הסיפור הפשוט והנורא על האופן שבו נאלץ לבחור בין אשתו לאמו, הוא חוזר על דבריו לאמו: "הלא את הובלת אותנו לחופה..." ומשבץ פסוקים, כאילו היה סופר עברי מווילנה. כמותו גם עדים אחרים שמחים כמוצאי שלל רב באפשרות להשתמש בביטויים עבריים השגורים גם בשפת אמם, כמו "קרועים ובלואים".

עדים רבים ניסו במשפט למצוא את המלים המתאימות, שכמותן היה קשה למצוא גם לדובר עברית מבטן ומלידה. הם מתפתלים ומתעוותים לא רק מפני שאין להם לשון, אלא אף מפני שאין להם דמעות, שהיו אסורות אז לא פחות.

יש דוברים רהוטים וקולחים, כמו ישראל גוטמן (היום, אחד מבכירי החוקרים של השואה) וכמובן המשוררים, שלשונם אומנותם. אבא קובנר, למשל, דובר את שפתו הלא טבעית ("לא השיבונו") באופן הטבעי ביותר. גם יחיאל די-נור (ק. צטניק) דובר עברית מפוארת, אבל מה שאמר על דוכן העדים אינו עדות משפטית, אלא יצירה ספרותית איומה כנדגלות. בווידיאו המפורסם של עדותו נראים השופטים נעים באי נחת, ומבקשים ממנו שוב ושוב לנהוג כעד במשפט ולענות לשאלות התובע. ק. צטניק, ברוח ההשראה שנחה עליו, מתעלם מהם לחלוטין, עד שהוא מתעלף ונופל. העדות שלו אינה יכולה להיבחן באמות מידה של אמת ושקר בדיון משפטי, ואולי היא הזכורה ביותר במשפט דווקא מפני שהיא יוצאת דופן כל כך; ככה לא בונים מדינה, וראוי להיזכר בסוקרטס, שהוקיר את השירה אך תבע לגרש את המשוררים מהפוליטיאה.

לא בכדי אוהבים השופטים עדויות רהוטות וענייניות של דוקטורים, כמו אהרן ברלין מביאליסטוק, שאינו רק רהוט, אלא גם מצטמצם לתיאור העובדות; עדותו ארוכה מאוד ונמשכת כשעה, אבל כשהוא מגיע לסיפור על ערב יום הכיפורים באושוויץ, מתפרץ פתאום בקהל הצופים חסיד מבוגר. קשה להבין מה הוא אומר, אבל הצעקה שלו - ביידיש.

עדים רבים היו כאלה שעלו ארצה אחרי המלחמה ולמדו עברית ברחוב הישראלי, בלי שום אולפן, ובכל זאת הם מנסים לדבר בשפה החדשה. שפתם נמוכה ואקלקטית, ובעיקר חסרות להם כמובן המלים הנדרשות. עברית כזאת נשמעה ברחוב עד לא מכבר, וגם היום אפשר לשמוע עברית מסוגה בפיהם של עולים חדשים. הם מתקשים לדבר, ונשמעים כאילו יש בפיהם מרגרינה.

איך לדון בעדות כזאת, שנאמרה בשפה לא טבעית כל כך לעדים? אפילו בספרות השו"תים, הכתובה לשון הקודש, נהגו לכתוב את העדות בשפתו הוורנקולרית של העד. והרי מוות וחיים ביד הלשון, וכמה יש להיזהר בקשר שבין המלים למעשים היוצאים מהן. מבחינה משפטית נראה שדי בעברית כזאת להעיד, ובכל מקרה היו די ראיות להרשיע את אייכמן בדין.

כידוע, רוב העדויות במשפט אייכמן אינן נוגעות לנאשם. הן דובבות את סיפור השואה בכללו, ולא רק אותו. העדויות המצולמות ב"יוטיוב" מאפשרות להקשיב לדרמה ולטרגדיה של העדים עצמם. ולא רק של העדים ניצולי השואה. אלה הן ה"געיות געיות" של האנשים הללו שבאו מפולין ומעיראק ומכל הגלויות אל מקום שלא היתה להם בו שפה, כלומר לא היה להם בו מקום.



אהרן ברלין מעיד במשפט אייכמן. השופטים אהבו עדים רהוטים וענייניים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו