בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אפשר לראות ביהודים את מבשרי התפנית האנטי-ליברלית בגרמניה"

האם ברומאן הבתר-מלחמתי הגדול שלו, "דוקטור פאוסטוס", התכוון תומס מאן לתאר בין השאר את אחריותם של היהודים לריאקציה ולשקיעת ערכי ההומניזם שהובילו לעליית הנאציזם בגרמניה?

תגובות

"ההגדה והשירה עשו משגה גדול שלא קשרו את פאוסט עם מוסיקה", כתב הסופר הגרמני תומאס מאן, בהרצאה ושמה "גרמניה והגרמנים" (Deutschland und die Deutschen) שנשא בספריית הקונגרס בוושינגטון בשנת 1945. "הוא (פאוסט) מוכרח להיות מוסיקלי, הוא מוכרח להיות מלחין. המוסיקה הנה תחום דמוני... היא הנה סדר מופתי ובאותו זמן גם תוהו אנטי-תבונתי. היא עשירה בתנועות משביעות בקסמיהן, בספרות קסם. היא רחוקה מהמציאות ובאותו זמן הנה האמנות המרגשת ביותר, היא מופשטת ומיסטית. אם פאוסט הוא סמל הנפש הגרמנית עליו להיות מוסיקלי, מכיוון שיחס הגרמנים לעולם הוא מופשט ומיסטי".

כבר בראשית דרכו הספרותית התעניין תומאס מאן במוטיב של פאוסט, שהאגדה הגרמנית סיפרה עליו שהתמסר לקסמים ולכישופים ולבסוף מכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בעושר ובנעורים נצחיים. אולם עברו ארבעים שנה עד שכוונתו של מאן התגבשה לכדי יצירת מופת. בפברואר 1942 החל מאן לחשוב ברצינות על האפשרות לכתוב רומאן על פאוסט. הוא התלבט אם לסיים את ספרו "וידויו של נוכל" (לימים "וידויי ההרפתקן פליקס קרול" - ספרו האחרון), שחלקים ממנו פירסם בצעירותו, אך לבסוף החליט שלא לעשות זאת. העתים הללו לא התאימו ליצירה ארס-פואטית עליזה שכזאת.

לפיכך פתח במאי 1943 בכתיבת יצירת הענק "דוקטור פאוסטוס", המגוללת את "חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו". לוורקין, קומפוזיטור גאוני, החי בתקופה הקודמת לימי הרייך השלישי, מוכר את נשמתו לשטן למען שנים רבות של פוריות יצירתית-גאונית, וסופו שנטרפת עליו דעתו והוא מת גלמוד ונשכח, כאשר רק חברו ההומניסט - לימים מחבר הביוגרפיה שלו - נוצר את זכרו.

במבנה המטאפורי של הרומאן, האירוע המרכזי בחיי לוורקין מסמל את ההוויה הראשונה של העם הגרמני - הלא היא הברית עם השטן. ההנחה היסודית של מאן גורסת שגרמניה קשורה בקשר עמוק עם היסוד השטני, לא רק מאז 1933, ימי התמסרותה לשלטון הנאצי, אלא מאז ומעולם. הנחה זו, המטילה על עצם קיומו של העם הגרמני אות קלון בל יימחה, קוממה קוראים גרמנים רבים, שזיהו כי כוונתו ומגמתו של הרומאן היתה להוכיח הנחה זו. "בפואמה הלאומית הגדולה שלנו השטן מפסיד את נשמת פאוסט", כתב מאן לוולטר פון מולו, האיש שהזמינו לשוב לגרמניה "כרופא ומושיע". "בל נאמר שהוא לוקח את גרמניה. החסד הוא חזק מכל ברית הכתובה בדם. אני מאמין בחסד, אני מאמין בעתיד גרמניה, תהא נואשת כרגע כאשר תהא, וייראה החורבן חסר תקווה כאשר ייראה".

מאחר שסוף המלחמה כבר נראה באופק, דן מאן באינטנסיביות בשאלת הטיפול ב"גרמניה שלאחר המלחמה". משימה זו נהפכה לדחופה, מאחר שמכל עבר צצו ספרים כדוגמת "גרמניה, התוקפנות מדורי דורות", "מלותר ועד היטלר", "על גרמניה להיעלם" וכדומה. כלומר, נוצרה ציפייה גדולה מאוד ל"דוקטור פאוסטוס", ההסבר הספרותי המעמיק של גדול סופרי גרמניה לבעיה הגרמנית, מתקופת הרפורמציה של לותר ועד סוף מלחמת העולם השנייה. אלא שבאותו הסבר ספרותי מעמיק נטועים היו גורמים חשודים שקוממו רבים.

אם הרומאן החשוב הזה הוא כל כולו מתקפה גדולה על שורשי הגרמניות שהובילו לבסוף לשואה, נשאלת השאלה מדוע בין היתר מופיעות בין דפיו של "דוקטור פאוסטוס" דמויות יהודיות דוחות? אם ניסה מאן, כפי שכתב בספרו האוטוביוגרפי "התהוותו של דוקטור פאוסטוס", "לכתוב את רומאן תקופתי, לא פחות מזה, המחופש לסיפור חייו השבריריים והחטאים של אמן", מדוע גם היהודים אשמים באותו האקלים הרוחני שבו גדל הנאציזם? האם לאחר התהליך שעבר מאן, מנער אנטישמי-תרבותי לנציגה העליון של "גרמניה האחרת", חוזר מאן לשורשיו הרעים? כיצד להסביר תיאורים בנוסח "היהודון מהפרובינציה הפולנית"? מדוע אין התייחסות נרחבת לשואה?

ואכן, עוד ב-1952, שנים רבות לפני תרגומו של הרומאן לעברית, נמצא כותב עברי ושמו מ. זינגר שכתב נגד מאן מאמר חריף ב"דבר" ("גדול ההומניסטים הגרמניים וגרמניה הנאצית"), ובו האשימו בהתעלמות

בלתי נסבלת מסבלו של העם היהודי ובסלחנות כלפי העם הגרמני. "לשווא נחפש בספרו של מאן ביטוי להזדעזעות נפשו של הסופר נוכח ההרס האיום בערי רוסיה מידי צבא היטלר. לא נמצא אף מלה על רבבות היהודים שנטבחו בהן". בהמשך המאמר הוא מוסיף בהדגשה כי "בכל הספר רב-הכמות לא מצאתי אף רמז של גינויי העינויים האיומים והטבח האכזרי, שחוללו בני-עמו לעם היהודי בפקודת היטלר וחבר מרעיו".

מאמר זה עורר בארץ פולמוס רב בעיקר בשל האהדה הרבה שרחשה האינטליגנציה העברית למאן ולדמותו המוסרית. אנשי תרבות רבים תמכו בדבריו של זינגר וביניהם המשוררים הנודעים ש. שלום ודוד שמעוני, אך מנגד ראו בכך רבים אחרים פגיעה בשמו הטוב של מאן כתומך בלתי מסויג בעם היהודי. "שמא, באמת, פרודיה היא כל ?הרוח הדמוקרטית' של כותב הביוגרפיה הזו? שמא גם בו יש מן הרוח של הגיבור המתואר על ידו באהבה רבה כל כך, של אדריאן לוורקין, הגאון השטני..." כותב ש. שלום במאמרו "ספל פסול של תומאס מאן" (מאזניים, 1948). "כבלעם שבא לקלל ונמצא מברך כן מקרהו של תומאס מאן ?ההומניסטן' בבואו לקלל את עם חרמו, בהבדל זה בלבד, שבלעם שבתורה היה נביא זר שקילל-בירך עם לא לו וסרנוס צייטבלום - תומאס מאן הוא בן האומה הזאת עצמה, שהוא הופך קללתה לברכתה". וממשיך שלום בהתמקדותו על הנושא היהודי: "פרט זה של היות הסופר או ?הביוגרף' בן האומה הגרמנית היה עלול עוד לכפר במידת מה על דו-פרצופיותו של הספר, אלמלא פסול גדול אחד שנמצא בספר ושאותו שוב אין להצדיק אפילו בהערצתו המסורתית לסופר גדול כתומאס מאן. כוונתי לדמויות היהודים, המופיעות בספר זה ושבהם נהג הביוגרף-המחבר שיטה הפוכה לגמרי: אותם הוא מהלל במלים ומשבח במלים, אבל בדמות, כשהוא מעמיד אותם חיים לנגד עינינו, הרי הם... ?מפלצות', או מה שגרוע מזה, מוקיוניים... ועל הדבר הזה עלינו להתעכב במיוחד, משום שהוא עובר את הגבול של ?הפסול' ונהפך לחטא, חטא לאמת, שהוא ממילא חטא לאמנות ומעמיד סימן שאלה אחרי ערכו האמנותי של הספר כולו".

עקב הפולמוס פירסם זינגר מאמר שני ארוך ומפורט, בעיקרו אפולוגטי למאמרו הראשון, שבו הוא מפרט אחד לאחד את הפגמים בדמותו המוסרית של מאן. הוא מחרה מחזיק אחר הדברים הראשונים ואומר כי "הספר כולו שיר תהילה הוא לרוח הגרמנית", ומבקש מהקוראים שלא לחפש את ההומניזם אצל אדם מפוקפק כתומאס מאן שאין פיו (מאמרים, שידורי רדיו, הצלת יהודים בפועל) ולבו ("דוקטור פאוסטוס") שווים. "כל אלה המתעקשים לראות בתומאס מאן ביטוי של הגרמני הטוב צריכים להיזהר, מאחר שהמחבר בעצמו אמר, כי אין כלל גרמניה רעה וטובה, אלא יש רק גרמניה טובה התועה בדרכים. ואולי גם תומאס מאן הוא אחד הגרמנים הטובים התועים בדרכים?"

אולי היתה זו רוח התקופה, שנים מעטות לאחר השואה, שהובילה להסתכלות מגמתית ושגויה שכזאת ברומאן רב-המשמעות. זינגר התעכב בצמד מאמריו על כל מקום שבו מאן ראה לנכון לשבח איזו מעלה, המצאה או יצירה גרמנית ובו בזמן התעלם מדמותו של הגיבור הראשי, אדריאן, וממשמעותה הסמלנית-אלגורית. והרי מאן הציב חיץ ברור בין גרמניה ובין השלטון הנאצי ולא סלח לשום "גרמניה טובה התועה בדרכים".

וכך כתב ב"דוקטור פאוסטוס": "לשאת ולתת, אבל עם מי? אינה אלא איוולת מגלגלת-עיניים, תביעתו של משטר שאינו רוצה לתפוס, אשר דומה כי אף היום (לקראת סוף המלחמה) איננו מבין כי נגדעה קרנו, כי נגזר עליו להיעלם, וקללה רובצת עליו - תוך שהוא מאוס על העולם - על שהמאיס על העולם אותנו, את גרמניה, את הרייך - אני מרחיק לכת מזה ואומר: את הגרמניות, את כל מה שהוא גרמני" (עמ' 318).

אף בעניין מחנות ההשמדה נעלמה מעיניו של זינגר הפיסקה הבאה: "באותו זמן מצווה גנרל מעברו השני של האוקיינוס על אוכלוסייתה של ויימאר לעבור בשורה עורפית על-פני המשרפות שבמחנה-הריכוז הסמוך (בוכנוואלד) ומכריז עליה - היש לומר: שלא בצדק? - מכריז על האזרחים האלה, אשר לכאורה עסקו ביושר איש בענייניו והשתדלו שלא לדעת מאומה, אף-על-פי שהרוח נשאה משם אל נחיריהם את סירחונו של בשר אדם שרוף - מכריז עליהם שותפים לאשמת הזוועות שנחשפו עתה, שהוא מאלצם להישיר בהם עיניהם" (פאוסטוס, עמ' 446).

גם אלכסנדר רביב, במאמר מעמיק שכתב, "האם היה תומאס מאן אנטישמי?" (מאזניים, 1997), מאשים את מאן בתיאורים אנטישמיים מכוונים ב"דוקטור פאוסטוס" אם כי מחליט לשים חיץ ברור בין האמן ובין יצירתו. במאמר מאוחר יותר ("עקומה אנטישמית עולה", "תרבות וספרות", 9 בספטמבר 2005) מבחין רביב כי "עינינו הרואות: אין זו אלא מגמה קבועה ביצירתו של הסופר. אפשר אפילו לומר כי עקומת האנטישמיות, בין ?בית בודנברוק' ל'דוקטור פאוסטוס', דמויות יהודיות, היא עקומה עולה".

גישה חדשה לפן היהודי ב"דוקטור פאוסטוס" יכולה לענות על שאלות ותמיהות רבות. גישה זו ממשיכה את מסורת ההשוואה הידועה בין חייו של מאן ליצירתו כפי שהיא מתפתחת בשלושים השנים האחרונות מאז פרסום יומניו ב-1975 ואילך. אמנם אין היא מניחה את הדעת לגמרי אך יש ביכולתה להסביר מדוע כתב מאן את שכתב.

במידת מה אפשר לומר כי "דוקטור פאוסטוס" אינו ספר המשויך לקטגוריית ספרי מלחמת העולם השנייה. מטרתו של מאן אינה לתאר זכאים או אשמים בדין, סובלים, נרצחים או מעונים, ואף לא אפיזודות מימי המלחמה כ"לבד בברלין" של פלאדה או מחנות השמדה כ"הזהו אדם?" של פרימו לוי. כל זאת עשה מאן באריכות בבימות אחרות, ואף הקפיד שלא רק ללמוד וללמד אלא גם לשמור ולעשות. היחיד בביקורת הספרות בישראל שאפשר למצוא במחקריו את המרכיבים להבנת הסוגיה היה לא אחר מאשר נביא הזעם של הספרות הישראלית - ברוך קורצווייל. "מתגלה כאן יסוד שאינו נותן מנוס למצפונו ההומאניסטי של הכותב, המתחיל לתת לעצמו ולבני דורו חשבון-נפש קפדני על תגליתו המעמיקה: מה שמתרחש כריקוד שדים, כהתפרצות מעיינות תהום זה שנים באירופה, זאת היא רק ההשתוללות הבלתי מרוסנת של מחלה מוסרית ורוחנית כאחד, שיש לה שרשים עמוקים בתהליך התרבות האירופאית בכלל והתרבות הגרמנית בפרט" ("מסכת הרומן והסיפור האירופי", שוקן, 1973).

מאן, טען קורצווייל, כתב את "דוקטור פאוסטוס" שלו כיצירת סיכום לתרבות עבר אירופית שאיננה עוד. הוא מוצא את השורשים לאותו כיליון רוחני באותה "מחלה מוסרית ורוחנית כאחד" שכמו הועתקה מבית מדרשו של רבו הגדול - פרידריך ניטשה. אמנם ניטשה לא זכה לחזות באותם פירות של נבואתו אך מאן, תלמידו, חזה אותם מבשרו ממש. "מה שמתרחש כריקוד שדים, כהתפרצות מעיינות תהום זה שנים באירופה" לא היה בעיני מאן נקודת מפנה מיוחדת אלא נקודת סיום טרגית וצפויה של התרבות האירופית. אם פאוסט של גתה מצליח לבסוף לחמוק מידיו של מפיסטופלס ברגע האחרון, לאדריאן אין לאן לברוח, מבחינתו זה מאוחר מדי. הדיכוטומיה הברורה בין טוב ורע שעמדה לזמנו של גתה בזכות יסודות הנאורות ושאריות המוסר הקתולי, אינה עומדת עוד לחולה של המאה העשרים, עם התפוררות שרידי התרבות הישנה. "בזה נרמז כבר" ממשיך קורצווייל, "על המגמה העיקרית של הספר ועל נקודת הכובד שבו: ביקורת התרבות האירופית ובעיקר ביקורת של יסודות היצירה האמנותית, ההתמודדות בין מה שמאן מכנה בשם עולם ההומאניות ובין כוחות תהומיים, זה הנושא הרוחני והמוסרי, העולה וצף בווריאציות שונות מתוך הספר כולו".

אף לאה גולדברג צידדה ברעיון זה במאמרה "ספרים אחרונים" ("מדור ומעבר: בחינות וטעמים בספרות כללית", ספריית פועלים, תשל"ז). "הנורא יותר שבכל הדבר הוא, כי אי-בזה בעומקי נפשו סבור הוא (מאן) כי שכל היצירה האמנותית - ובעיקר במקומות שיש בה מן הגאוניות - הריהי נוגעת נגיעה כלשהי בדמוני, בסטרא-אחרא, בכוחות השאול. בהססנות רבה ובפחד של פתחון-פה לשטן מביע את הסברא הזאת האיש התמים צייטבלום, אשר בפיו שם תומאס מאן את סיפור החיים של גיבורו".

מאן, אמן הקטבים הדגול, אשר השקפת עולמו מיוסדת על המתח שבין הדיוניסי (האפל, האי-רציונלי, התהומי, הדמוני, הבלתי ניתן להיאמר במלים), לבין האפוליני (הבהיר, הרציונלי, התבוני, ההרמוני, המילולי), אינו פוסח מהטבעת תורתו האמנותית השיטתית - זו אשר ליוותה אותו בכל ספריו ובמיוחד ב"מוות בוונציה", "טוניו קרגר", "בית בודנברוק" ו"הר הקסמים" - גם בנבכי ספרו זה, מזעזע היסודות.

אחת הדוגמאות המאלפות ביותר בעניין היא זו של ד"ר חיים ברייזאכר היהודי הזכור לרע ב"דוקטור פאוסטוס". הימים ימי תחילת מלחמת העולם הראשונה, ובדיונים המעמיקים המתקיימים בחוג המתכנס בביתו של מלומד אחד במינכן ממלא ד"ר חיים ברייזאכר תפקיד מיוחד. ביירזאכר מתואר כ"טיפוס בעל סימני היכר גזעיים מובהקים, בעל רוחניות מתקדמת, אפשר לומר נועזת, ומקסים בכיעורו, אשר שיחק כאן, בשמץ הנאה מרושעת, כמדומה, את תפקיד הנטע הזר המתסיס" (דוקטור פאוסטוס, עמ' 266), בעוד המספר סרנוס צייטבלום - שמאן הגדירו כ"פרודיה של עצמי" - אינו מסתיר את רגש התיעוב שלו כלפי ברייזאכר.

"לא חיבבתי אותו כלל וכלל, חשבתי אותו תמיד לתככן אינטלקטואלי והייתי משוכנע שהיה מאוס גם על אדריאן..." (דוקטור פאוסטוס, עמ' 266). "צורמנית יותר מבחינתי האישית היתה נוכחותו של ד"ר חיים ברייזאכר, אותו בעל-איפכא-מסתברא שהקורא מכירו כבר, שאותו, כפי שהודיתי מכבר, לא יכולתי לסבול" (עמ' 340). ד"ר חיים ברייזאכר יוצא חוצץ נגד ה"קידמה" וביטוייה האמנותיים המודרניים בציור ובמוסיקה, ורואה בה תהליך דקדנטי מובהק. ברייזאכר אף מטיף לחזרה לאלוהי חמשת חומשי התורה, בו פולחן הדם והקורבן הוא מזונו של האלוה ולא אמצעי למטרות רוחניות אחרות; הוא תוקף את שלמה ודוד - אשר לשיטתו הגלו את אלוהים לשמים - מפני שאינו רואה בטרנספר זה צעד נוסף לעידון רוחני אלא שלב מוקדם בתהליך של הידרדרות מתמשכת, ואף טוען כי "מכבר אין זה עוד עם ודם וממשות דתית, אלא מרק הומניסטי מימי" (עמ' 269).

ברייזאכר הוא למעשה סטריאוטיפ מובהק של "אויב ההומניזם", ומאן אף מדגיש את מנת חלקו בהפצת האידיאולוגיה האנטי-הומניסטית כפי שהיא באה לידי ביטוי, שנים לא רבות לאחר מכן, בתכנית האותנזיה של הנאצים. "אין ספק שגם את הפקרתם של חולים לגורלם, בקנה-מידה נרחב", מרצה ברייזאכר, "את ההמתה של נטולי כושר-חיות ושל מפגרים בשכלם, אם יוחלט על כך יום אחד, יתרצו בטעמים של היגיינת העם והגזע, בעוד שלמעשה... יהיו אלו החלטות שמקורן עמוק יותר, תהא זו שלילה של כל רכרוכיות הומניטרית, שהיתה תוצר של העידן הבורגני" (עמ' 346).

קולות שכאלו, ממאפייניה של רוח התקופה, אמנם נשמעו פה ושם בגרמניה של האימפריה הגרמנית ורפובליקת ויימאר, אך מפליא לגלות שמאן נותן להם ביטוי חריג דווקא מפיו של ד"ר ברייזאכר הבולט ביהדותו. כמעט בכל מקרה אחר היה אפשר לשער כי עצם יהדותו של ברייזאכר אינה רלבנטית, אך בכתיבתו של סופר כמאן, המקפיד על כל תת-משמעות אפשרית, ברור כי לא בכדי הוצגו הדברים באופן שבו הוצגו. ניסיון לתרץ כי במקרה זה מדובר בתופעה חריגה אשר אינה מלמדת על הכלל, אינה אפשרית ברומאן שהוגדר כ"תקופתי", ועוד כאשר צייטבלום עצמו אומר - כבר בפתח הרומאן, וכן בכמה מקומות נוספים - כי "יחד עם זה נקרו לי בדרכי גם נציגים אחרים של גזע זה - די לי לשוות לנגד עיני את דמותו של המלומד העצמאי ברייזאכר במינכן - אשר במקום המתאים אני מתכוון לשפוך מעט אור על אופיו הדוחה והמביך" (עמ' 13).

למעשה הכיר מאן באנטישמיות הבאה לידי ביטוי בדמויותיו השנויות במחלוקת, ואף זכה בגינה לביקורת מצד בני משפחתו - אשתו וילדיו - כשקרא באוזניהם חלקים מהרומאן בטרם יתפרסם. "כבר בקריאה הראשונה של הקטע בחוג משפחתי וידידי, וככל שרעיון זה (הפירוש האנטישמי) הפתיעני, נאלצתי להכיר בצדקתו, על אחת כמה וכמה מאחר שגם דמותו המרושעת של ברייזאכר, התככן האינטלקטואלי ומפלס הדרך לפורענות, מעוררת אותו חשד עצמו".

עם זאת, על אף הבנתו לבעייתיות במצב שנוצר, מאן טוען לחפותו היחסית משום שלטענתו "האם הגרמנים המאכלסים רומאן זה, (...) סימפטיים יותר מהיהודים? (...) כל עוד מהססים לכנות את הרומאן אנטי-גרמני (אם גם מכך יירתעו פה ושם) יימנעו נא גם מהאשמת האנטישמיות".

האם באמת יש יסוד להימנע מהאשמת האנטישמיות? נחזור בציר הזמן למעלה מעשור, לקדם-תקופת התפנית המחשבתית של מאן בנוגע לתרבות וליהדות ולמה שביניהם בעת ישיבתו זה מכבר בגולה. "הרהרתי באבסורד שבעובדה שהיהודים", כותב מאן ביומנו ב-15 ביולי 1934, "שזכויותיהם בגרמניה נשללות והם מסולקים ממנה, יש להם חלק חשוב בעניינים הרוחניים המוצאים ביטוי - אמנם מעוות - במערכת הפוליטית (הנאציזם), ושבמידה רבה אפשר לראות בהם את מבשרי התפנית האנטי-ליברלית".

לשם ההמחשה מביא מאן את המשורר קרל וולפסקל, חבר החוג הספרותי והאינטלקטואלי האזוטרי שהתקבץ סביב המשורר סטפן גיאורגה, ובייחוד את איש מינכן התמהוני אוסקר גולדברג. אמנם ישנה איזו אי-התאמה בין ביטויים כגון "חלק חשוב", "במידה רבה" ו"מבשרי התפנית האנטי-ליברלית" ובין שתי הדוגמאות הללו, השוליות לכאורה, אם כי לא לפי ראות עיניו של מאן. מאן מוסיף וכותב: "בכלל, נדמה לי שיהודים רבים (בגרמניה) מסכימים בעומק לבם עם תפקידם החדש כאורחים נסבלים שאין להם חלק במאומה, חוץ מבמסים, כמובן".

אוסקר גולדברג, המצוין בקונוטציה שלילית ביומנים, אינו אלא העתק מושלם של ד"ר חיים ברייזאכר, על פי טכניקת המונטאז' אשר ליוותה את צורת הכתיבה של "דוקטור פאוסטוס". גולדברג, יהודי גרמני מבריק ואקסצנטרי, היה חוקר המקרא והמיתולוגיה היוונית, ומיסטיקן בעל יומרות לכוחות מאגיים, שקיבץ סביבו חוג של אינטלקטואלים יהודים צעירים אשר הושפעו מדמותו הכריזמטית ומתורתו האזוטרית. ספרו החשוב ביותר של גולדברג, Die Wirklichkeit der Hebraeer ("ממשותם של העברים") ראה אור ב-1925 ובו הוא פרש את תפישת התנ"ך והיהדות שלו.

חמשת חומשי התורה, "ספר מלחמות ה'" (ר' במדבר כא, יד), הם, על פי גולדברג, תיאור של מלחמות ומאבקי האלים אלו באלו, ושל ניצחונותיו ומפלותיו של אלוהי ישראל במאבקים האלה. גולדברג סבר כי עיקר עניינה של היהדות איננו חיי הרוח, ה"אידיאה" של היהדות, כפי שסברו הוגים יהודים ליברליים, ואף לא קיום המצוות כשלעצמו, כפי שגרסו האורתודוקסים. בעיניו נשמרה היהדות האמיתית בחמשת חומשי התורה בלבד, וכל המגמות ה"רוחניות" וה"אוניברסליות" שהחלו לרווח ביהדות בימי הנביאים, ולמעשה עוד מימי שלמה - בונה המקדש שהכריז "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א ח, כז) - היו סטייה והתנוונות של היהדות, ולא צמיחה והתפתחות שלה. עיקר היהדות בפולחן הקדום של אלוהי ישראל, פולחן שגולדברג מרחיק ממנו כל מגמה אלגורית או רוחנית.

מלבד הקשר המדויק בין הדמות והאדם ברמה הרעיונית, גם בתווי המתאר מאן כמו שאב את גולדברג מן המציאות היישר אל בין דפיו של "דוקטור פאוסטוס". עם זאת, אין לזהות את הדמות הספרותית עם זאת שבמציאות באופן חד-ערכי. מאן הכיר את גולדברג והושפע ממנו. הרומאן הענק "יוסף ואחיו", שחיבר ופרסם בין השנים 1926-1943, כולל רמזים ברורים להיכרות מעמיקה עם ספרו של גולדברג "ממשותם של העברים" (הניצב היום בארכיון מאן בציריך, במדף אשר לצד שולחן הכתיבה של מאן), ובמכתבים שכתב מאן בשנות העשרים מוזכרים גולדברג וספרו בהערכה רבה.

גם לאחר עליית הנאצים לשלטון נשמר הקשר בין השניים, וגולדברג היה אחד ממשתתפיו הקבועים של כתב העת "Mass und Wert", שמאן היה המוציא לאור שלו בציריך בשנים 1937-1940. קשר מסוים נשמר ביניהם גם לאחר שהיגרו השניים לארצות הברית.

מאן מצייר את דמותו של ברייזאכר-גולדברג ואת דעותיו המשונות כחלק מהתהליך ההרסני שהביא בסופו של דבר לעליית הנאציזם ולחורבנה של גרמניה ההומניסטית, על כל המשתמע מכך. "זאת על קצה המזלג מתפרישיו השמרניים לעילא של ברייזאכר. היה זה משעשע ומבחיל כאחד... ברור שבדבריו של ברייזאכר לא היה הכל מדויק... אלא שאדם עדין רגש חש מניעה להפריע; הוא חש מניעה מלהתפרץ בטיעוני נגד הגיוניים או היסטוריים לתוך משנה סדורה וערוכה, ואפילו באנטי-תבוני הוא מכבד את התבוני וחס עליו. היום מתברר, כמובן, שהיתה זו טעותה של הציוויליזציה שלנו, שנהגה התחשבות ודרך ארץ אלה במידה נדיבה מדי - בשעה שבצד השני מצאה חוצפה ערומה ואי-סובלנות שלא היה כמוה לנחישות... על כל הדברים הללו חשבתי כבר בתחילתם של רישומים אלה, בשעה שסייגתי את הצהרת חיבתי ליהודים בהערה, שבדרכי נקרו לי גם פרטים מכעיסים למדי מזרע זה, ושמו של המלומד העצמאי ברייזאכר נפלט מעטי בטרם עת. אך האם אפשר לזקוף לחובתו של השכל היהודי, שרגישותו דקת-החושים לבאות, לחדש, מוכיחה את עצמה גם בנסיבות סבוכות, עת שהאוונגרדי נפגש עם הריאקציוני? באמצעות אותו ברייזאכר עצמו טעמתי לראשונה את טעמו של העולם האנטי-הומאני החדש, שבטוב לבי לא ידעתי על אודותיו דבר" (דוקטור פאוסטוס, עמ' 269-271).

השינוי הקיצוני ביחסו של מאן לגולדברג נבע כנראה מאופי היצירה ומהנסיבות הנוראות שבעטיין נכתבה. אם בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היה מאן סובלני - ולעתים אף שותף פעיל - למגמות תרבותיות "בעייתיות" שרווחו בגרמניה (ההתלהבות הראשונית ממלחמת העולם הראשונה, לדוגמה), הרי שב"דוקטור פאוסטוס" אין מקום לחריגות שכאלה. ביצירה הזאת נשזרות ההיסטוריה והתרבות הגרמנית לכדי אסון נורא כל כך, עד כי אין סליחה וכפרה לכל מי שאף בעקיפין לקח חלק בפשע, גם אם נמנה, בסופו של דבר, עם הצד הנפגע. מאן אינו משחק כאן עוד כבעבר באידיאות אנטישמיות או פילושמיות אלא מדבר על המציאות כהווייתה, אותה מציאות שנשקפה לנגד עיני האמן שלו. אין מדובר פה עוד באותו סגנון אנטישמי-תרבותי ישן של מאן הצעיר אלא בנייטרליות גמורה בבואו לבחון עניין כאוב שכזה.

בשנת 1949 - שנתיים לאחר פרסומו של "דוקטור פאוסטוס" - חזר מאן יחד עם קטיה אשתו לביקור מגמתי מיוחד בגרמניה לרגל "שנת גתה", במלאות מאתיים שנה להולדתו של גדול הסופרים הגרמנים, מחברו של "פאוסט" הנצחי, אשר מאן העריצו וראה בו את מודל ההומניזם הגרמני העליון. היה בכך משום איתות לעם הגרמני כי חילוקי הדעות ביניהם נותרו בעינם וכי הוא אינו מבקר במולדתו אלא כדי להרביץ תורה הומניסטית גרמנית ישנה לעם שאך לפני כמה שנים זנח אותה לאנחות.

בבואו לגרמניה, התבשר מאן כי הוחלט להעניק לו את פרס גתה היוקרתי של פרנקפורט ע"נ מיין ואת פרס גתה הפחות יוקרתי של ויימאר. בתחילה ביקר מאן בפרנקפורט שבמערב גרמניה, עיר הולדתו של גתה, ושם נשא נאום על חייו של גתה בכנסיית פאול. מאן התקבל בכבוד רב על אף שרבים עדיין ראו בו "בוגד" ו"עריק". לאחר מכן חצו בני הזוג את הגבול לגרמניה המזרחית שהיתה בשליטת הקומוניסטים, אל עבר ויימאר, עיר מגוריו של גתה, שם קיבל את הפרס בטקס נפרד. אולי היה בכך מעין סמל לתמיכתו של ההומניזם הגרמני בנציגו הגדול גם בשעת משבר.

גל אורן



תומס מאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו