בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ המובטחת במזרח הרחוק

ספרו של הנרי סרברניק מנסה להסביר את סוד משיכתם של אמריקאים רבים וטובים לפרויקט ההתיישבות היהודית במזרח הרחוק הסובייטי

תגובות

Henry Felix Srebrnik ,Dreams of Nationhood: American Jewish Communists and the Soviet Birobidzhan Project,1924-1951. Boston: Academic Studies Press, 2010

בסדרת הטלוויזיה הדוקו-היסטורית הרוסית "הארץ המובטחת של יוסף סטלין" (2009), מציע נציגם של אנשי עסקים אמריקאים לסטלין, בשלהי מלחמת העולם השנייה, עשרה מיליארד דולר כדי שיקים רפובליקה יהודית בחצי האי קרים וימנה את שחקן תיאטרון היידיש המוסקבאי שלמה מיכואלס לנשיאה. סטאלין עונה בחיוך זדוני: "אולי נמליץ לרוזוולט למנות שחקן כלשהו לנשיא אצלכם?" בהמשך, בשיחה עם השגריר האמריקאי במוסקבה, זועם איש העסקים: "אני נותן להם מיליארדים והם מרשים לעצמם חוצפה שכזאת!" בן שיחו למוד הניסיון מסנן: "זוהי רוסיה". הסצינה צולמה לפי מיטב המסורת של התעמולה הסובייטית, המציגה את האמריקאים כאנשים שחוצפתם עולה על חוכמתם, אך ספרו של החוקר הקנדי הנרי סרברניק, "חלומות על בית לאומי" (Dreams of Nationhood), מעלה חשד שלא הכל כאן תעמולה זולה, הן באשר לתמיכת השמאל האמריקאי בפרויקטים הסובייטיים-היהודיים והן באשר לדרכי פעילותו.

ב-1924 הוקם בארצות הברית הארגון איקאר (יידישע קאלאניזאציע אין ראטן-פארבאנד - ארגון למען ההתיישבות היהודית בברית המועצות: דרום אוקראינה, חצי האי קרים, והחל ב-1928 - בירוביג'אן שבמזרח הרחוק הרוסי), וב-1935 נוסד הארגון אמביג'אן (- Ambijan הוועד האמריקאי למען ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן), בעקבות הפיכת בירוביג'אן למחוז האוטונומי היהודי ב-1934. סרברניק כבר עסק באיקאר בספרו הקודם, "ירושלים על נהר אמור" (Jerusalem on the Amur, 2008), כך שהספר החדש מתרכז בעיקר באמביג'אן.

הפעילות הפרו-סובייטית הצליחה למשוך עשרות אלפי תומכים, ביניהם אנשים בעלי שיעור קומה כמו אלברט איינשטיין, לנרד ברנסטיין, מרק שאגאל ופול רובסון, ופוליטיקאים כגון הלורד מרליי האנגלי ואיש הקונגרס האמריקאי עמנואל סלר. כדי להסביר את התגייסותם, מתאר סרברניק את המשיחיות הרדיקלית שרווחה בקרב רבים מיוצאי מזרח אירופה, שעולמם היה אמנם חילוני ומהפכני, אך בעל שורשים מסורתיים. "הארץ המובטחת" שהם ראו ברוסיה הסובייטית היתה עתידה בעיניהם להתממש בפרויקט הבירוביג'אני כמין תחליף לארץ ישראל.

סרברניק נבר במאות מאמרי עיתונות באנגלית וביידיש, בתיקי השירותים החשאיים ואף בדו"חות כספיים. הוא פורש היסטוריה של התרמות, ועידות, הרצאות, נאומים חוצבי להבות וקבלות פנים חגיגיות. השיא היה בבחירות ל"משלחת העממית", שנועדה לבקר בבירוביג'אן ב-1937, אך לא קיבלה אישור משלטונות ברית המועצות. לתקרית הדרמטית הזאת יש חשיבות סימבולית: בירוביג'אן היתה (ונשארה) "פאטה מורגנה" בהיסטוריה היהודית, ואיש למעשה אף פעם לא ידע מה קורה שם באמת. הדבר עורר תחושה לא נוחה, שהביאה לימים לתמיכה במדינה היהודית הצעירה, שהצטיירה כדבר האמיתי באמת.

עד הקפאתו הזמנית ב-1939 פעל אמביג'אן, לשווא, להפיכת בירוביג'אן למקום מקלט ליהודי אירופה הנרדפים. עם פרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות שב הארגון לפעולה, שכללה רכישת טנקים ומטוסים, למען הניצחון על הנאצים ולמען יתומי מלחמה יהודים. הגירת אלפי ניצולי שואה לבירוביג'אן בשנים 1946-1948 עוררה בקרב אנשי הארגון ותומכיהם תקוות חדשות. מיליוני דולרים נמסרו לברית המועצות, וחלקם אכן הגיעו לבירוביג'אן, יחד עם בתים להרכבה וציוד חקלאי. אך המלחמה הקרה והאנטישמיות הסובייטית הביאו לניתוק כל קשר בין הארגון לברית המועצות, וגם התמיכה מבית התמעטה.

מכת המחץ היתה המברק שהגיע מבירוביג'אן לארגון ב-1950, ובו בקשה לא לסייע עוד, כי המדינה הסובייטית מסוגלת לדאוג למחוזותיה בעצמה. באותה עת כבר איבד הפרויקט את הרלבנטיות שלו; יורשו של סטלין, חרושצ'וב, האשים את היהודים בכישלון הזה (עמ' 233); למרבה האירוניה, לדעתו המזלזלת בעשייה החלוצית בבירוביג'אן הצטרפו בעקיפין רבים וטובים מחוץ לברית המועצות, ביניהם גם היסטוריונים.

בין הררי הפרטים חושף סרברניק פנינים של ממש. למשל, דו"ח שירות החקירות הפדרלי מ-1942 שממליץ לשים עין על התרמות איקאר לטובת ברית המועצות, "לשם הביטחון הלאומי" כמובן, כי "יש לשים קו איפשהו" כשעוזרים למדינה זרה, "אפילו מדינה ידידותית" (עמ' 86). על רקע מדיניות שכזאת, המוכרת לנו גם היום, לא פלא שידידי בירוביג'אן זכו לאהדה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הרי מה אפשר לומר כנגד דברי התוכחה של הרב לנדמן מברוקלין בוועידת אמביג'אן ב-1944, שעה שארצות הברית הכניסה לתחומה כאלף פליטים יהודים בלבד ואילו ברית המועצות הצילה מיליון יהודים וחצי (עמ' 110)? או כנגד ההשוואה שעשה בוועידה אחרת הסנטור וורן מגנוסון בין יחס הסובייטים אז ליהודי בירוביג'אן ובין הבריטים ביחסם ליהודי ארץ ישראל (עמ' 128)? לאור זה, צוואתה של שרה לנסברג משיקגו, הקוראת לפזר את אפרה בבירוביג'אן, לא נראית לגמרי תמוהה (עמ' 149).

האם מחוללי אמביג'אן אכן מימנו את הקומוניסטים האמריקאים, כפי שנטען בשנות החמישים בוועדה הפרלמנטרית של ארצות הברית נגד התוקפנות הקומוניסטית (עמ' 194)? ייתכן. אך "הקשר הקומוניסטי" נראה כאן פחות חשוב לעומת השאיפה לבית יהודי לאומי. דווקא אותה שאיפה, שאחזה גם בחלוצי בירוביג'אן, בשילוב האהבה המשותפת בשני צדי האוקיינוס השקט לתרבות היידיש, בתקופה חסרת הבית של טרום המדינה, ראויה לניתוח מעמיק - אפילו על חשבון פרטים בעלי פוטנציאל להפוך בעצמם לספר, כגון פרשת בן המהגרים לבירוביג'אן מסיו סיטי, איווה, ג'ורג' קובל, שכנראה גנב את סודות האטום האמריקאיים בשנות הארבעים, ושהוכתר על ידי נשיא רוסיה פוטין ב-2007 בתואר "גיבור רוסיה" (עמ' 253).

כבדרך אגב מתבהרת הנקודה הזאת בווידויו האמיץ של אחד מראשי אמביג'אן בעבר, הרב אברהם ביק, שפרש ב-1968, אחרי מלחמת ששת הימים, ממערכת העיתון הקומוניסטי ביידיש "מארגן-פרייהייט": "הסובייטים, הוא אמר, נהפכו לאנטישמים בתמיכתם חסרת הביקורת בעניין הערבי ובהכרזות האנטי-ישראליות המרושעות שלהם. אני רוצה להישאר נאמן לאידיאלים שלי ולאינטרס החשוב ביותר של העם היהודי - מדינת ישראל" (עמ' 235).



כרזות אמריקאית לתמיכה בבירוביג'אן, שנות השלושים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו