בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמות דובבים באבן

רבקה בסמן בן-חיים הולכת בין הטיפות: היא מבקשת לשמר את זיכרון השואה, אך נזהרת מהשתלטות הזיכרון, שעלול להציף אותה

תגובות

על מיתר הגשם, שירים מאת רבקה בסמן בן חיים, הוצאת קשב לשירה, 2011

אדבר על שירה של רבקה בסמן בן-חיים, "שומר המצבות", בתרגומו מיידיש של רועי גרינוולד. השיר הוא מאמץ מורכב ורב-פני לזכור את המתים הטמונים בבית הקברות ודרכם לזכור את נוראות השואה, כך שלא תישכח לעולם, שכן, כדברי השיר: "גם המוות חייב להותיר / אות של דמעה". וכדי שאפשר יהיה לזכור את השואה צריך לייצג אותה, את הטראומה של השואה. אבל מכיוון שהטראומה אינה ניתנת לייצוג סמלי באמצעות הלשון, ומכיוון שבסמן מכירה במוגבלות ולמעשה בכישלון הצפוי מראש לייצג את הטראומה, היא בחרה ב"שמות". אותם שרידי ניירות שנותרו מכתבי המומתים בשואה, מעין ייצוג-לא-ייצוג של טראומת השואה, שאותם היא מכנה "שמות", על שם קרעי ספרי קודש שאסור להשליכם בשל קדושתם והם מובאים לקבורה יהודית.

דוד רוסקיס כותב בספרו החדש "בארץ מאמע-לשון": "אחרי המלחמה עמל סוצקבר בכל מאודו כדי להציל את ה'שמות', קטעי הרשימות הקדושות שנכתבו על ידי המתים". ואכן, נראה שביסודו של דבר הולך שירה של בסמן בעקבות סוצקבר המשורר ומתפתח כשיר ארס-פואטי על ר' לייבל, שומר בית הקברות, שהמפגש אתו מכונן משוררת יהודייה, הזוכרת את השואה וכותבת לו את שיריה כ"שמות" על גבי הניירות המצהיבים.

בסמן הולכת בין הטיפות: מצד אחד היא מבקשת לשמר את זיכרון השואה, ומהצד האחר היא נזהרת מהשתלטות הזיכרון, שעלול להציף אותה ולערער בכך את יכולתה להתקיים לאחר אימי השואה באופן עצמאי ואחראי. היא משקיעה מאמץ מרשים בשימור הזיכרון והחייאתו, אבל משרטטת את גבולותיו, כלומר מבקשת גם להשכיח.

לכן נאחז ייצוג הטראומה בשיר בחפצים שהם דוממים וחיים כאחד, כלומר מזכירים ומשכיחים, ובראש הדוממים החיים האלה מצויות המצבות של בית הקברות. כך גם הפנקס הוא חפץ דומם שדומע בהווה; והעיקר הם ה"שמות", האובייקטים הדוממים שגם מדברים בהווה. מדברים - אבל ליתר דיוק הם ממללים: "ואשמע: השמות דובבים / באבן - דורות עולמים". הבחירה באבן של המצבות כמכל לשימור הזיכרונות היא בעלת משמעות כפולה. לאבנים יש לב אדם, והן כאילו לבו של ר' לייבל, אבל הן זקוקות לו כדי שיעניק הן חיים וכך ישמור עליהן משיכחה.

המסקנה ברורה: הסודות שאוגרות האבנים הם בתוך נפשו של ר' לייבל, ולכן "הן עטו תחפושת של עד / ואת הזיכרון ציוו לך". כלומר המצבות הן גם עדות שמשמרת ומחיה את הזיכרון והן גם תחפושת, כלומר לא באמת, אלא עדות שברירית, שרק ר' לייבל ישמר, עד שעם מותו היא תישכח. ואכן, על ההתקרבות של ר' לייבל אל קצו נאמר בשיר: "אתה נושא את שקך כאוצר, / כמו האחרונה בנשימות אפך".

האבנים כמצבות הן אמנם עדויות ליהודים שהיו, אבל הן נחשפות בשיר כעדות בתחפושת: הן אמנם יתקיימו לנצח, כאבן, כעדות לקיום היהודי שהיה - אבל הן אינן עדות לטראומה של השואה, שרוב מתיה לא זכו למצבות. את זה הן מותירות לזיכרון האנושי, שכמובן עם מותו, שכשייהפך למצבה, הוא ייעלם ואתו תיעלם גם העדות האמיתית, ומה שיישאר היא רק הכסות החיצונית, התחפושת: אבן במקום החיים שהיו. ואמנם, ר' לייבל שומר על הזיכרון במסגרת תפקידו כשומר בית הקברות, אבל סיום השיר מבליט את העובדה ששימור הזיכרון על ידו לא יארך לעד:

מה יהיה על ר' לייב,

כשיקראו לו אבניו?

מי ידע מה ישאר -

אולי אף לא אחד.

החי יכול להיות נשא הזיכרון של הטראומה, ועם מות הדור (בניגוד לאבנים, שיתקיימו עד "דורות עולמים") ימות הזיכרון, שהוא ייצוג הטראומה, ויישאר רק הזיכרון המייצג, כלומר רק השיר עצמו, שעליו מוסבת הפתיחה הארס-פואטית על תפקידו של ר' לייבל בכינון המשוררת: "לא תכעס אם אכתוב / גם אותך בפנקס הדומע".

שבריריות הזיכרון של השומר ניכרת גם כאשר הדוברת בשיר מתחקה אחר מבטו הממצמץ, כלומר הרואה ולא רואה, ומציינת, כמו שציינה את העדות שהתחפשה, את חייו כזוכר בגנבה:

אתה ממצמץ באימה

במלכותך, מלכות המצבות.

שם, במקום הדרכים הכרותות

אתה חי גנבה.

הטראומה - כתב דומיניק לה קפרה ובעקבותיו גם עמוס גולדברג - מערערת את יציבות האדם באמצעות חזרות קומפולסיביות שמטשטשות את ההבחנה בין עבר להווה. העיבוד הראוי של הטראומה יכול, אם כן, לתרום לגיבושה של זהות וסוכנות מוסרית. אבל הוא יכול גם לייצר ייצוג פטישיסטי של הטראומה, אשר אינו מתמודד עם הטראומה וכשלון ייצוגה, אלא סוגר וגואל אותה כך שלא תחדל מלחזור ולהופיע ובכך גם לערער, בדרך לא נשלטת, את זהותו ואת יכולת פעולתו האחראית של האדם.

לעומת כל זאת מציע השיר של בסמן עיבוד לא פטישיסטי של הטראומה, עיבוד הפועל נגד כפיית החזרה הטיפוסית לפוסט-טראומה, ועל כן מאפשר לשלוט באחריות בשינויים שעוברת המשוררת מן העבר אל ההווה. הללו מובחנים זה מזה ובכך הם מאפשרים למשוררת לעבור בזהירות מזה לזה. עצם פעולת כתיבת השיר על ר' לייב היא מאמץ עצום של הדוברת בשיר לפתח פרספקטיבה ביקורתית על הטראומה ולהותיר אותה בזיכרון מבלי לגאול אותה לחלוטין. לכן היא מתארת את כתיבתה אותו, את ר' לייבל, בשיר כנערכת ממרחק ומתוך קירבה גם יחד. זה עיבוד שירי ביקורתי ומאוחר, אבל הוא נערך בדייקנות, ככתיבה מהוססת, דרוכה, המציבה לה כמודל את כתיבת ה"שמות", שנכתבו בלב האימה:

לא תכעס אם אכתב

גם אותך בפנקס הדומע,

באותיות דקיקות שכמותן

נכתבו על נירות מצהיבים

בשק שעל כתפך העקמה -

חתומות ברמז ופשט.

כדי לשמור על עמדת הביניים שלה, בין זיכרון לשיכחה, בסמן מתמודדת בדרך קשה ומורכבת עם הפטישיזציה של הזיכרון. מובן שאת תפקיד החפץ המועמד להפוך לפטיש ממלאות בראש וראשונה המצבות, ואתן ה"שמות" שבשק. כאן האתגר גדול במיוחד מפני שהוא כולל את הרכיב החיוני לפטיש, והוא הקדושה. הקדושה חלה הן על המצבות והן על ה"שמות", קרעי הספרים הקדושים שבתוך השק.

גם את האותיות הדקות שכותבת המשוררת על הדף המצהיב היא מקדשת, כשהיא חותמת "ברמז ופשט". אבל כשהעלימה המשוררת מן הרצף של "פשט, רמז, דרש, סוד" (פרד"ס) את ה"סוד" ואת ה"דרש" היא הרחיקה ממנו את הקדושה של הפטיש. באופן דומה היא מערערת את הפטיש של המצבות בתארה אותן כעדות בתחפושת שהפקידו אצל ר' לייבל את סודן ו"עטו תחפושת של עד". גם את הפטיש של השק היא מערערת, כשהיא מבחינה בתוכו בין פנים לחוץ, מתארת את חיצוניותו הדוחה ופורעת את שלמותו כפטיש נחשק:

עם שק כחידה,

אריגו כה דומע,

נרקב

אך בפנים: הוי, כמה יהודים!

ולכל יהודי - רקיע מככב.

המאבק של בסמן בפטיש ניכר בשורות על מקל הנדודים:

בידך אין מקל נדודים

- אתה הנדודים!

איך אוכל לנחת

לאחר שראיתי אותך.

תחילה המקל, המועמד לפטישיזציה, בכלל נעדר ואיננו. הסיבה לכך היא שהשומר עצמו מצוי בתהליך של נדידה. ולכן אין לשיר ולזיכרון צורך בסינקדוכה שלו - המקל - שיכול ליהפך לפטיש בהעדר הדבר ה"אמיתי", שכן הנודד החי והנושם ישנו. הנדודים גם פורעים את הפטיש הלאומי של נרטיב העלייה לישראל אחרי השואה. ואכן, קובעת בסמן שכבר עלתה לישראל, כמה קשה לה להתיישב כאן לאחר שראתה את ר' לייבל: "איך אוכל לנחות / לאחר שראיתי אותך". הלבוש והנעל ממריאים ונופלים מטה, למציאות האפורה:

בגדיך - כנפי המכאוב

הנעל עקמה מבכי -

ככנף, נכספים למעוף,

ונגפים באבני מצבה.

המסע המדויק, הסבוך והרב פני של רבקה בסמן בין זיכרון לשכחה, הופך את מעשה השיר שלה לביטוי מרשים ביותר של מאבק מורכב עם הסתירות העמוקות המתקיימות בעצם הניסיון להתמודדות ספרותית עם ייצוג הטראומה של השואה.

לר' לייב הזקן, שומר המצבות, הנושא את הזיכרון היהודי בשק ה"שמות" שעל כתפו.

לא תכעס אם אכתב

גם אותך בפנקס הדומע,

באותיות דקיקות שכמותן

נכתבו על נירות מצהיבים

בשק שעל כתפך העקמה -

חתומות ברמז ופשט.

מי אמר כי המות אלם?

הנה, מקוננים עוד דפיך,

ואשמע: השמות דובבים

באבן - דורות עולמים.

גם המות חיב להותיר

אות של דמעה.

בגדיך - כנפי המכאוב

הנעל עקמה מבכי -

ככנף, נכספים למעוף,

ונגפים באבני מצבה.

כעת נשקפים בפניך,

דם, תבערה וכליה.

לא ידעו הפנים לספר

היכן ומתי וכמה.

העינים זוכרות, העינים -

ואין עוד צבעים כצבען

דוקא אתה, הראשון,

התיפחת: "מזל, אוי כמה מזל!"

בידך אין מקל נדודים

- אתה הנדודים!

איך אוכל לנחת

לאחר שראיתי אותך.

אתה ממצמץ באימה

במלכותך, מלכות המצבות.

שם, במקום הדרכים הכרותות

אתה חי בגנבה.

כמה תדמה לאבנים,

לבבן - כמו היה גם שלך

אבנים - הן יודעות בודאי

כי אתה הנוצרן משכחה.

בך הן חתמו את סודן,

אבנים - שנים שכוחות,

הן עטו תחפשת של עד

ואת הזכרון צוו לך.

עם שק כחידה,

אריגו כה דומע,

נרקב

אך בפנים: הוי, כמה יהודים!

ולכל יהודי - רקיע מככב.

אתה נושא את שקך כאוצר,

כמו האחרונה מנשימות אפך,

נוצר את שמות המתים -

לעדה לא תתן זאת לשכח.

?

מה יהיה על ר' לייב,

כשיקראו לו אבניו?

מי ידע מה ישאר -

אולי אף לא אחד.

תירגם מיידיש רועי גרינוולד



רבקה בסמן בן-חיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו