בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה, מחרות לליכוד, עורך: אברהם דיסקין | יוצאים מחרות

תגובות

מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה, מחרות לליכוד

עורך: אברהם דיסקין. הוצאת כרמל ומרכז מורשת בגין, 336 עמ', 89 שקלים

במחשבה הפוליטית של חרות "אין הדגש מונח על המדיניות המעשית הפרקטית, המבוססת על ניתוח ריאלי ומציאותי של פני הדברים. המיסטיקה והרגשנות הן היסודות הקובעים במדיניות של חרות - הם גם מונעים מהמנהיגים אפשרות להבחין בין מדיניות חוץ וביטחון אפשריים, מבוססים על המציאות של האזור והעולם, לבין החזון לדורות של שלמות הארץ".

מישהו עשוי לשמוע באמירה הזאת הדהוד אקטואלי, אך אין היא מובאת כאן כחלק מפולמוס עכשווי. הדברים נכתבו ב-1958 בבטאון סיעת הציונים הכלליים בהסתדרות, בעיצומו של אחד הניסיונות המוקדמים לאיחוד בין המפלגה הזאת לבין חרות. הם מצוטטים במאמרו של אמיר גולדשטיין, "משבר וצמיחה בדרכו של מנחם בגין אל המרכז הפוליטי הישראלי", המשחזר, בין היתר, את הנסיבות שכשלו בהן מאמצי האיחוד האלה בשנות ה-50 ודחו את כינונה של אלטרנטיבה שלטונית למפא"י. מאמרו של גולדשטיין הוא אחד מ-12 המאמרים על דרכה של חרות שקובצו ב"מאלטלנה עד הנה" בעריכתו של הפרופ' אברהם דיסקין. קובץ כזה, מעצם מהותו, אינו טקסט אחיד ורציף. יש בו מאמרים אקדמיים שונים בסגנונם ובאופיים, שיצאו תחת ידיהם של היסטוריונים, סוציולוגים, אנשי מדע המדינה ופסיכולוגיה פוליטית. אבל המכלול המגוון יוצר יחד תמונה מקיפה על הדרך שעשתה חרות ממפלגה קטנה ומקרטעת, למודת משברים פנימיים, למפלגת שלטון, שגם היא נאלצה להתמודד עם "קלקולים", כלשונו של מנחם בגין.

המעבר מהתבוננות באבנים המשובצות אל הפסיפס כולו מציג תמונה של מפלגה ומנהיג - מנחם בגין, כצפוי, הוא דמות מרכזית בספר - שנדרשו להתנתק מאידיאולוגיה טהרנית וליישם כללי משחק פוליטיים. כדי לאפשר את הרחבתו המשמעותית של בסיס התמיכה במפלגה, נאלצו מנהיגיה להתפשר. כך הצטרפה חרות ב-1963 להסתדרות העובדים, אחרי עשרות שנים של דבקות במאבקו של זאב ז'בוטינסקי נגד הארגון הזה. וב-1965, עם הקמת גח"ל, גוש חרות ליברלים, נהפכה התביעה לשליטה על כל חלקי ארץ ישראל, מאבני היסוד של חרות, מעקרון מקודש ומחייב למשאת נפש בלבד.

ב-1977 חרות, אז כבר בדמות הליכוד, הגיעה לשלטון כשהיא מותשת, כותב גיורא גולדברג במאמרו "על גורלן הצפוי של מפלגות אידיאולוגיות חפצות שלטון". אילוצי המציאות הרחיקו ממנה כל אפשרות לממש את עקרונותיה האידיאולוגיים, שהפכו כלשונו ל"מעין עיטורי חן וכבוד למפלגת השלטון". יחיעם ויץ מזהה, לעומת זאת, "שתי נשמות" מתרוצצות בקרבו של בגין: האחת פרגמטית וצמאה להכשר ציבורי בקדנציה הראשונה, ובניגוד לה, נשמה משוחררת בקדנציה השנייה, זו של החלת החוק הישראלי על הגולן, חקירת פרשת ארלוזורוב וכמובן, מלחמת לבנון הראשונה. גולדברג טוען כי בניגוד לבגין, היו יצחק שמיר ובנימין נתניהו קרובים יותר לעקרונות האידיאולוגיים המקוריים אך "ככל שהליכוד חיבק חזק יותר את עקרונותיו האידיאולוגיים - הוא ספג מכה ניצחת יותר בקלפי". בפועל, לפחות במקרה של נתניהו בכהונתו הראשונה, אובדן השלטון בא דווקא בעקבות זעם הימין הקיצוני על נכונות ראש הממשלה לממש חלק מהבטחות אוסלו לפלסטינים.

רבות נכתב על "ברית המקופחים" שנכרתה בין חרות לעולים המזרחיים, שחשו כמוה דחויים על ידי הממסד של מפא"י ושותפותיה. מאמרה של אופירה גראוויס-קובלסקי מציג פן נוסף של התופעה: הדגש המיוחד שהעניקה חרות לפנייה לציבור זה בתעמולת הבחירות שלה. במערכות הבחירות לכנסת הרביעית (1959) והחמישית (1961) הסקטור היחיד שחרות פנתה אליו באופן משמעותי היה הציבור המזרחי. בניגוד ליחס הדואלי של מפא"י כלפי העולים המזרחים - חיזור אלקטורלי לצד התנשאות ופטרונות - חרות פיתחה טרמינולוגיה מחבקת. בגין כינה אותם "אחים", הכליל אותם בין גיבורי המאבק לעצמאות ואף דיבר במפורש על האפלייה נגד יוצאי עדות המזרח.

ואגב תעמולת בחירות, טוב עשה עורך הספר ששילב בו כרזות וקריקטורות של חרות והליכוד ממערכות בחירות. אין כייצוגים הגרפיים הללו כדי לשקף את רוח התקופה, את נפשה של המפלגה באותן שנים, בעיקר בשנים הראשונות, ואת מאבקה הנואש במפא"י ובדוד בן גוריון. במערכת הבחירות ב-1959, שבן גוריון הכתיר בה את בגין כ"מוקיון" ומפא"י קראה לציבור "הגידו כן לזקן", כביטוי לשיקול הדעת והניסיון רב השנים של מייסד המדינה, בחרה חרות לצייר את בן גוריון כגוץ כרסתן העומד על הראש מול דיוקנו הרציני של בגין. אך לא רק את ב"ג, תלמידו של משה פלדנקרייז בתרגילי ההתעמלות לשיפור היכולת התנועתית והמנטלית, העמידו בקריקטורות של חרות על הראש - גם בכירי מפא"י נוספים כלוי אשכול וגולדה מאיר הוצגו במהופך.

הקריקטורות, כמו יתר מרכיבי הקמפיין של 1959, לא סייעו אז לחרות. בגין עצמו תרם לכך במסע הראוותני שלו בקדילאק לשכונת התקווה בתל אביב, מלווה בעשרים אופנוענים. המהלך הזה שירת את מפא"י, שהציגה אותו כביטוי לאופייה האנטי דמוקרטי של חרות. כך שחק בגין חלק מהפוטנציאל האלקטורלי שהיה לחרות באותה מערכת בחירות, שנערכה בצל מאורעות ואדי סאליב בחיפה שהעלו על סדר היום את הפער החברתי.

בזיכרון הציבורי ובמחקר נוטים להתמקד בהקשר העדתי של חרות וביכולתה של התנועה לדבר אל לבם של אנשים שנמצאו בעשירונים התחתונים של החברה הישראלית. זווית אחרת לדיון בהקשר הזה מעלים בקובץ נסים לאון ואורי כהן, הבוחנים את השפעת המהפך של 1977 על התפתחותו של המעמד הבינוני המזרחי. יש עניין רב בקביעתם של לאון וכהן, החולקת על הייצוג המקובל של יחסי אשכנזים ומזרחים במחקר בהתאם למסורת המרקסיסטית של קונפליקט ו"משחק סכום אפס" בין שתי הקבוצות האלה. לדידם של לאון וכהן, הקריאה "להיטיב עם העם" של ממשלת בגין לא היתה בגדר לחם ושעשועים לבוחריו, גם לא רק ביטוי למדיניות שהאיצה את האינפלציה והביאה את המשק הישראלי לעברי פי פחת. אחת מתוצאותיה היתה העלאת רמת החיים של מזרחים רבים ומעברם אל תוככי המעמד הבינוני. בדרך דומה תרמה גם נכונות הליכוד לשלב בשורותיו, בדרגים הבכירים והבינוניים, מועמדים מקרב עדות המזרח.

סוד יכולתה של חרות לחבור לציבור הספרדי מוסבר לא רק בתחושת הקיפוח המשותפת של ותיקי אצ"ל והעולים המזרחיים, אלא גם ביחסו החם של בגין לנושאי דת ומסורת. יחס זה, לצד תהליכים שחלו בציבור הדתי, תרם לכך שבשנות ה-70 התחולל מהפך משמעותי נוסף במפה הפוליטית, כאשר "הברית ההיסטורית" של המפד"ל ותנועת העבודה קרסה. מאז, הדתיים הם שותפים טבעיים של הימין.

אליעזר דון-יחיא משוכנע שלא שיקולים פוליטיים אלא יחסו העמוק של בגין לדת הוא שהביא את מנהיג חרות-גח"ל-הליכוד לתמוך בגיור על פי ההלכה בלבד, לתבוע איסור מכירת בשר חזיר בכל תחומי המדינה, למתוח ביקורת על התנהגות המשטרה נגד מפגינים חרדים ולהציג עמדה פרו-דתית במגוון רב של נושאים. דון-יחיא מציין את המאבקים הפנימיים המוקדמים בחרות בנושאי דת. אחד משיאי המאבק הזה, שבו כבר עסק יחיעם ויץ באחד מספריו על חרות, התרחש בכנסת הראשונה, כאשר ח"כ ערי ז'בוטינסקי, בנו של מייסד בית"ר, תבע הפרדה מלאה בין דת למדינה בישראל ואף דרש בתוקף שבמזנון הכנסת יוגש גם מזון לא כשר. באווירה הציבורית כיום קשה לחשוב על ליכודניק שיעז להעלות דרישה כזו. הוא יוקע מיד כעוכר ישראל, וגם כמי שעלול לגרום נזק פוליטי כבד למפלגה.

דון-יחיא מזכיר במאמרו את היענותו של בגין לבקשת הדתיים להקל על מתן פטורים משירות צבאי לנערות דתיות באמצעות "הצהרה" כתחליף להופעה בפני ועדה, וגם את הרחבת ישיבות ההסדר לממדים נרחבים. לעומת זאת, הוא אינו עוסק בתרומות הניכרת של ראש הממשלה בגין לסחף האדיר בהיקף הפטורים לחרדים משירות בצה"ל. ב-1977 זכו רק 8,260 חרדים לפטור, והחלטת בגין להסיר את כל המגבלות שהיו נהוגות קודם לכן הזניקה את מספר הפטורים ל-16 אלף תוך פחות מעשור ול-32 אלף בשנת 2000. האם היו אלה שיקולים קואליציוניים או רגש דתי עמוק? בכל מקרה, זוהי תוצאה אירונית של החיבוק המסוכן בין דת ללאומיות, דווקא בתנועה שאביה-מייסדה חלם על הצבא היהודי.



כרזת תעמולה של חרות בבחירות 1959. מאבק נואש במפא''י ובבן גוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו