בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השתוות מאת חמוטל בר-יוסף | צבעונים מתחת לריצוף

תגובות

השתוות

חמוטל בר-יוסף. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 352 עמ', 98 שקלים

חקוק באבן, חתוך בעץ

חמוטל בר-יוסף וחנה פייזר בן-דוד. הוצאת אבן חושן, עמ' לא ממוספרים, 38 שקלים

בערב השקת הספר השתוות, בבית ביאליק, אמר הפרופ' דן מירון כי אם נחלק את המשוררות העבריות על פי נטיות לב וסגנון, הרי שחמוטל בר-יוסף תשתייך באופן מובהק לבית מדרשה של רחל, בהעמידה שירה אישית, צלולה וישירה. אני הייתי מוסיפה גם - כואבת.

ואכן, אם רחל פותחת את ספרה בצווחות "שצווחתי נואשת כואבת בשעות מצוקה ואבדן, היו למחרוזת שירים מלבבת/ לספר שירי הלבן", הרי שגם חמוטל בר-יוסף מנסה לשוות לספר הגדול של כל שיריה מראה קטן, אפור, צנוע, לא תועפות של משוררת מסוערת מוזות, כי אם היומיום, לעתים זרוח לעתים דמוע של אשה ואם וכן, גם משוררת - "כאן על פני האדמה".

וכך כותבת בר-יוסף בשער הספר: "כמו איש עור שעובר כביש בחלום/ ופתאום מחבקת אותו אשה בערום/ בלי כריכה, בלי צילום מימי נעורי/ בלי רכילות, בלי כלום - ככה תקרא, אם תוכל, את ספר שירי". בלי רכילות, בלי כלום, לא ממש אפשר במקרה של שתי המשוררות שלפנינו. סיפור חייה של רחל מעניק תוקף לשירתה ואירועי חייה של חמוטל בר-יוסף, הכוללים אובדן של אח במלחמות ישראל ובן במלחמת החיים, ואירועים בנאליים יותר אך לא נטולי דרמה של אהבות וגירושים ואימהות ופרנסה וגעגועים למה שהיתה פעם ארץ ישראל - עד כדי בקשה, ממש כמו אצל רחל ("אם צו הגורל הוא לחיות רחוקה מגבוליך תנני כנרת לנוח בבית קברותיך") - להיטמן קרוב אל הכנרת, באדמת המצע הראשוני, שאולי לא היה מקום הלידה הביולוגי, אך היה מקום לידת האישיות ומבחינה זו - המולדת האמיתית. קשר זה לאדמת הכנרת ולארץ ישראל של פעם נהפך לחבל טבור שאמנם נמתח כמעט עד כדי קריעה, אך אינו נקרע וממשיך לשמש למשוררת אמצעי מייצב, גשר לא שרוף, המאפשר לה לנסוק אל המחקר הספרותי, אל השירה ואף אל המטאפיסיקה, בלי חשש ללכת לאיבוד בעולם של מופשטויות.

לפנינו שירה שהיא ההפך מכל מופשט ומדולל ואינטלקטואלי גרידא. שירתה של בר-יוסף ממחישה, חושית וחושנית. בלי אף מלה מיותרת, ובאמצעות מטאפורות עזות, מאירה המשוררת את מצבי החיים הביתיים והבינאישיים המוכרים לכולנו באור חד, מבליט פרטים, מעורר תובנות, מעשירות ומייאשות, על מצבו של האדם.

בשירה המוקדם "מתנות קופצות" מלות אהבה הן "פקעות של צבעונים/ מתחת לריצוף". המלים עזות, אך אינן מוחצנות ולכן היא אומרת לו: "אני צינור./ שים עלי אוזן", ובשיר "אמהות" האם היא "תפוח אדמה שהתרוקן ממצבוריו", ושמלתה היא אוהל שארבעה ילדים מחזיקים בה "כיריעה עליהם נטויה".

הספר רוחש שירים קצרים ונוקבים שכאלה על זוגיות והורות והם מהיפים שנכתבו בעברית. לעתים חשים צורך להעתיק אותם כדי להראות לחבר זה או אחר - וזה הלא מבחנה של שירה אמיתית.

אין כאן כל כוונה לומר שבחתונה הסמויה בין חיים לשפה - שהיא השירה - נוטים החיים להתגבר על האופן או על העשייה השירית. העשייה השירית נשארת העיקר, היא יוצרת את השדה שבו יש הזדמנות לתובנות להתחולל. כך בשיר "העץ", האומר: "העץ עץ לעצמו./ אני מחבקת אותו /והוא לא זז ממקומו.// אני מדליקה אותו./ הוא דולק עם היער שלו". השיר ממשיך לתאר את נפרדותו של העץ מהאדם, את היותו בריה לעצמו, מה שעלול להיתפש כאדישות של העץ לאדם, אך גם כסיכוי ליחסים של הדדיות, כי רק עם "אחר" שיש לו קיום משל עצמו יש סיכוי לפתח מערכת יחסים של כבוד וטיפוח הדדי. המשוררת אולי לא בדיוק התכוונה לומר את כל אלה, אני מעזה לנחש שמה שגירה אותה היה האליטרציה בין המלה עץ לבין המלה עצמו. התובנות נוצרו על הדף ואפשר שהפתיעו גם את הכותבת.

מה שהפתיע אותי בספר זה, המתפרש על פני חיים שלמים, הוא אותו חוט של קשר אל הטבע בכללותו ואל מקום מסוים - המציל את האדם בן זמננו מאזרחות סתמית בכפר הגלובלי. חוט זה אינו החוט העיקרי במארג שירתה של בר-יוסף, אך הוא שזור בה בחד-פעמיות מפעימה.

וההתרחקות מהטבע למען העיר נתפשת כבגידה ההופכת את האדם ל"אבן מתגלגלת". אך שירים אחרים מוכיחים כי אותה אבן אינה לגמרי אבודה בעולם. החוט עודו מתוח, וכשעולה מפלס הכנרת הוא הופך למיתר של כינור המתנגן תחת אצבעות הגשם ומציף אותך ניחומים ושמחה שאי אפשר לספר "באימייל לחו"ל/ ולא בשום שפה אחרת". כי זהו "גשם ששפת אמו היא עברית".

כשרון הכתיבה בעברית משמש את המחברת לדו-שיח משועשע עם הסוף. בספר קטן בהוצאת אבן חושן, שהופיע יחד עם "השתוות" ושמו: "חקוק באבן, חתוך בעץ", קובצו יחדיו כתובות מצבה שנכתבו בתקופות חיים שונות. הספר מלווה חיתוכי עץ אקספרסיביים, כמיטב המסורת של ז'אנר זה, שנעשו בידי חנה פרייזר בן-דוד. בספר 15 אפיטפים המתחילים כולם במלים "פה נטמנה אשה" ונעים בין הטראגי להומוריסטי, שוב, כמיטב המסורת של סוגה זו. האפיטף השביעי מסתיים כך: "עדן ותופת המנוחה ידעה כבר בהיותה אשה ואמא./ ואם התפרסמה בעיתונים, ואם התפרנסה מהוראה -/ מעבר לנהר החיפזון הזה, בצד של הלבב פנימה/ גדה נכלמת צרה את צלוחית שירה". השירה היא אפוא אירוע שהתחולל "מעבר לנהר החיפזון", על גדה של נהר אחר, נכלם, שהיה שם כל הזמן, נהר של זמן אחר, אטי יותר, נצחי יותר, נפשי יותר. נהר זה יכול להיות מצב מודעות שונה, או נהר מטאפורי, או זה של הרקליטוס או אפילו נהר הלתי - נהר השיכחה והמוות.

אילו לא הוכנסתי בסודה של המשוררת שביקשה בבוא העת, וכולנו מאחלים לה שזו תרחק, להיטמן בעמק הירדן של הילדות - גם אז הייתי רואה כאן את "הנהר הצר בגאונו הסתוללתי" מן השיר "וידוי". מחוזות הנפש שנבגדו לא אבדו, רק התחתרו מתחת לפני השטח של היומיום, בלי לחדול לפכות השראה ולהעניק תחושה מייצבת של בית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו