בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שכן טוב מאת רונית ידעיה | שתי פנים במראה

תגובות

שכן טוב

רונית ידעיה. הוצאת כתר, 200 עמ', 89 שקלים

איציק וגילה בן שטרית הם זוג מהמעמד הבינוני, הוא עובד בשירות בתי הסוהר והיא גננת, והם הורים לשני ילדים. חיי הנישואים שלהם עוברים משבר שנובע משעמום ומשגרה, וכך, אף על פי שהם הולכים לייעוץ, הוא מנהל רומן עם אשת אסיר והיא מתאהבת במוטי, טכנאי מזגנים שגר בשכנות. שתי ההתאהבויות הללו מסבכות אותם, בשני כיוונים שונים של עלילה שבסיומה, כפי שמצוין מיד בתחילת הספר, נמצאת גופתו של מוטי כשהיא מתגוללת לצדה של מסילת הרכבת, ואיציק מורשע ברציחתו.

רונית ידעיה כתבה ספר מתח הפוך, כזה שבו מספרים את הסוף מיד בהתחלה ומגלים אט אט מה השתבש באוסף הראיות וההודאות שעמד לרשות החוקרים והביא אותם למסקנה המוטעית שאליה הגיעו. הספר הזה הוא ספר ניסיוני בעולם העלילות והדמויות שבהן עוסקת ידעיה בשנים האחרונות, והוא נראה כאילו לקחה על עצמה משימה לנסות לכתוב גם ספר בלשים. הניסיון הזה מוכיח שבילוש ואפילו ספרותי אינו השטח שלה, ויש בספר הזה כמה וכמה חולשות עלילתיות שבמרכזן העובדה שהמספר מגלה מה בדיוק קרה, ולא נותן לקוראים להסיק את מסקנותיהם בעצמם, או לפחות לנחש אותן כפועל יוצא של האירועים, כמקובל וכראוי בספר בלשים אמיתי. אבל כל הדברים הללו בכלל לא חשובים למי שיניחו הצדה את יומרת הבילוש והמתח של הספר ויתרכזו במה שידעיה יודעת לעשות באמת - והוא לשרטט דמויות בשר ודם באמצעים לשוניים, כי את זה היא עושה נהדר.

הדמויות של ידעיה קורמות עור וגידים באמצעות הטקסטים שהן משמיעות או באמצעות הדברים שאומרות עליהן דמויות אחרות. אבל האם זוהי התמונה כולה, או שהדברים האמורים הם בעצם רק מצג שווא של חיצוניות שקרית ובדויה שיש לה רובד עמוק יותר? הגיבורה, גילה בן שטרית, היא אשה דחוקה בקרן זווית שהיו לה פעם נטיות ספרותיות ואולי אפילו כישרון ספרותי, אבל מוראות החיים שחקו אותם. היא בתו של אזרח עובד צה"ל שנדד עם משפחתו ברחבי הארץ בעקבות הצבותיו בבסיסים שונים ובשום מקום לא הצליחה ליצור קשרים בעלי משמעות. המשפט "טוב שכן קרוב מאח רחוק", שמהדהד בשמו של הספר ואביה חוזר עליו שוב ושוב, הוא משפט ריק מתוכן, מכיוון שהשכנים הטובים מתחלפים אלה באלה, ועד שמצליחה גילה ליצור יחסים משמעותיים עם חברה זו או אחרת, הם נאלצים לנדוד לעיר אחרת ושוב עליה ליצור חברויות חדשות ולהתמודד עם רשעותם של ילדים חדשים. הדבר, כך נראה, הופך קשה שבעתיים כשאחותה הצעירה, ספורטאית מחוננת, חולה במחלת נפש ומחלתה, על תופעותיה השונות, הופכת כל התקשרות למסובכת עוד יותר.

היפוך המשפט הזה מסמן את ההיפוכים הנוספים שיש בספר: דומה שגיבוריו כולם מסומנים במלל לעומת מעש, כשידעיה מקצינה בין שני הקצוות הללו, מדגישה את המרחק בין מה שנראה לעין לבין מהותה האמיתית של הדמות. כך, גילה הגננת בעלת הנטיות הספרותיות והלב החם, שנראית לכאורה האשה הטובה, הקורבן של איציק בעלה הבשרי והמשתוקק למין תמיד, שגם כשהיא בוגדת בו עם השכן הטוב, מוטי, טכנאי המזגנים, היא עושה זאת במה שנראה כחוסר ברירה ומתוך איפוק וצניעות גופנית, מתעניינת מאוד בחיי הקרפדים ומספרת לילדי הגן שלה סיפור על אודות רון קרפדון. אלא שבניגוד לחרוזים שבו הוא כתוב ולסגנונו המתקתק, הוא מתאר את סיפור היכחדותם של הקרפדים מהשלוליות ובסופו של דבר, אף על פי שהיא מגלה עניין בקרפדים, חורגת הגננת מגבולות הסיפור, יוצאת לטבע ומשמידה אותם במו ידיה הרכות, כשהיא שופכת לשלולית שלהם חומר ניקוי שהורג אותם. כך רומזת המחברת פעם נוספת לקוראיה, שלמרות הקשר שלה למלים ככותבת, אין היא רואה בהן יותר מעטיפות זוהרות וריקות. הגיבור ייבחן על פי מעשיו כולם, והמעשה הזה רק מטרים את הנורא שבכולם.

כמו מין תמונת ראי לגילה הנעימה, הטובה והאמנותית-משהו, מציבה ידעיה את איציק בעלה, שגם הוא אדם רב פנים וסתירות: הוא סוהר עב גוף בכלא הדרים, אדם המגלה פתיחות מסוימת ביחס שלו כלפי האסירים שבטיפולו אבל בד בבד הוא מקיים מערכת יחסים אסורה עם אשת אסיר, מנהל איזה ניסיון ריק ופוחז לחיות חיים רוחניים באמצעות חוג קבלה שהוא משתתף בו, נוסע להשתטח על קברי צדיקים ומקיים שאר מנהגי אלילות וזאת בנוסף לגסות שבה הוא נוהג באשתו. ובכל זאת, על אף כיעורו הגופני ומנהגיו הגסים, בסופו של דבר, הוא זה שלוקח על עצמו פשע שלא הוא ביצע אף על פי שהוא יודע יפה מי הרוצח.

לשונה של ידעיה טובלת את הקוראים עד צוואר בהוויה הישראלית: היא מכירה את התושבים הוותיקים של המושבות הקטנות ואת תושביהן החדשים, היא משמיעה את הסלנג המזויף של הרוחניים המזויפים, את מתק שפתיה של הגננת שרואה בעצמה קורבן של האירועים האופפים אותה וכמעט שמצליחה לשכנע בזה גם את הקוראים, ובעיקר, וזה מה שהופך את הספר הזה לספר מעניין, היא חושפת את פניהם הנראים של גיבוריה ומעמתת אותם עם פניהם הסמויים כשהיא מגלה כמה עמוקה התהום הפעורה ביניהם. גיבוריה של ידעיה הם בעלי חיוניות מופלאה והעלילה שלה קולחת כל כך עד שסיימתי את ספרה בשעות ספורות ונהניתי מכל רגע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו