בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארטור מאת דן-בניה סריה | אל תקרא לי לבן

תגובות

ארטור

דן-בניה סרי. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 380 עמ', 98 שקלים

עטיפת ספרו החדש של דן-בניה סרי מציגה צמח קיסוס שעולה ומטפס על קרשי צריף צבועים בתכלת שצבעם דהה, ומלותיו הראשונות הן "תמיד אחזור אל השביל. אל דלתות הקש של הילדים. אל רעפי העלייה העצובים". ואני כבר מגלגל עיניים: האם יהיה זה עוד רומן סנטימנטלי, שחוזר אל שכונת הילדות האבודה בירושלים וצובע אותה בגוונים של אקזוטיקה מתרפקת, עתירת ריחות תבשילים וקולות משחקי ילדים בכיכר השוק, ועומדת נפעמת מול צבעוניותן של אמונות טפלות, המנוקדות בחוכמת חיים עתיקה? רומנים כאלו כבר נכתבו לעשרות, והם כוללים את אותם המרכיבים: העוני שאינו מכיר את עוניו, פשטותה של שמחת החיים התמימה. ותמיד ניצבת במרכז הסבתא, הסבתא הזקנה והחכמה, הסבתא הגדולה מן החלומות.

שני עמודים לערך עוד נשאר הספק בעינו, ואז מתפוגג מבלי משים. ובלי משים מתפוגגים גם מספר העמודים שנגמעים וזמן הקריאה שחולף, וכל הדעות הקדומות אתם. ומה שנותר בעקבותיהם הוא השתאות לנוכח המבנה שמקים הספר - מבנה מתעתע כמו חומרי לשונו ודימוייו. מבנה שפשטותו כוזבת, שמעמיד פנים.

הוא מעמיד פנים ראשית כפשוטו: הוא מעמיד פנים ושמות של משפחה אחת בשכונת הבוכרים בירושלים בתקופת המנדט, משפחת אבולעפיה, דרך עיניו של הבן הבכור. והוא מעמיד אותם לא כאנדרטת זיכרון, וגם לא בנימה המטיפנית של הנוסטלגיה ל"פעם", ל"ימים ההם", שטובים מהימים הללו; הוא מעמיד אותם בתמונת תקריב נטולת פניות של פנים, שהן מכמירות לב ומוארות. והרומן גם מעמיד פנים משום שהוא בנוי בעורמה: הוא פשוט, אורגני, מכיל מעט עלילה והרבה דמויות, ואינו זועק איזה מסר גדול על ישראל הישנה או החדשה. אבל פשטות של ספר, של מבנה ושל דמויות שמאכלסות אותו, לעולם אינה פשוטה. כל מי שקורא ספרות, או כותב ספרות, יודע שפשטות היא המשימה הסבוכה ביותר: היא דורשת את הסוואתם של יסודות מורכבים, של תזמון וחוש מידה, של כיוון ודיוק.

"ארטור" הוא רומן פלרטטני. הוא חסר בושה בפלרטטנות שלו, שמזמינה התמסרות ונחמה גדולה. והוא מפלרטט עם שתי מסורות של כתיבה עברית, שכל אחת עומדת מנגד לשנייה ומשתאה אל מול כוונותיה. חצר אחת שהוא מסתופף בה - ועושה בה כבשלו - היא מעשיות השטעטל בנוסח מנדלי מוכר ספרים, המצביעות בהומור חסר רחמים על איוולתה ועוולותיה של הקהילה היהודית הקטנה, המסוגרת בתוך עצמה, ובה עולים עשבים שוטים של נבערות, רכילות ושנאת זרים, חרדה והסתגרות, קרתנות וצרות עין. בקהילה הזאת נשים מטילות אימה על בעליהן העלובים והננסיים, וסיפורי הגבורה היהודיים מתבוססים במי שופכין. מן העבר השני עומדת מסורת הסיפורים הירושלמיים-הסנטימנטליים, המאדירים את חוכמתן היהודית הגדולה של הנשים ונפעמים מתושייתם ומסבלנותם של בעליהן, מסורת שבה רעות וערבות הדדית מחיות את מרקם החיים היהודי, הרווי בריחות, בצלילים ובצבעים חמים.

דן-בניה סרי מדלג ברגל קלה בין שתי המסורות האלה, והוא עושה זאת במין משובה מידבקת, פרועה וחיונית. וגם זו העמדת פנים, משום שכל מלה ברומן, כל ציור לשוני וכל תמונה צדית שמתוארים בחטף מחזיקים את יסודותיו. כולו שפע עודף, ואין בו מן המיותר. ומה יכול להיות מיותר בקיום הדל של משפחת אבולעפיה: של האב, ננס שוגה בדמיונות שמנקה את רחובותיהם ואת חצרותיהם של האדונים הבריטים, ושל האם, מוכת גורל ומטורפת, שהגיעה מבוכרה בדרך לא דרך וכעת חולמת על חייה כמלכה בריטית בתוך האשפתות. היא אינה מכירה בשני בניה, יוסף ושלמה, שכמהים למגע של אם, לנשיקה ולליטוף, למעדן של אטריות חמות בגבינה בולגרית, ושנושאים את פצעיה של אמם החולה כמו נגע ממית. ועליהם מסוככים הסב, מנקה רחובות ששולח את ידו בפעילות ציונית כנגד הבריטים, והסבתא, שחרדה לכולם וגם לעצמה ומוכנה תמיד עם צרור אמונות טפלות ועם קבקב עץ תחת ידה כדי לפרוע באויביה, יהיו אלו אורחים שמבקשים עוגייה או אלוהים בכבודו ובעצמו.

המשפחה הזאת היא מכאוב אובד עשתונות. אל מול קיום מטורף היא שומרת על טירופה שלה, מסכינה עמו, מקדמת אותו בסלחנות ובאימה ובתלונה אל ריבונו של עולם, וגם בפרשנות גמישה ויצירתית של סיפורי המקרא ושל משמעותם. הטירוף נמצא בתוך הקהילה היהודית-בוכרית (וגם אצל השכנים העיראקים והכורדים, שיהדותם - ולעתים גם אנושיותם - מוטלת בספק) ומסומן על ידי אובדן, קורבן ומוות. הוא מצטייר אל מול התקווה למה שלא יתרחש לעולם, ונוכח גם בחיוניותו הגואלת של ההומור.

והטירוף מגיח גם מבחוץ, כמו אורח בלתי קרוא: עם אשה בשם רפאלה, חצי אשכנזייה ("צ'כנזייה", כפי שיורקת את המלה הסבתא מפיה ממועט השיניים), שמגיעה ממרחק וקובעת את משכנה בשכנות למשפחת אבולעפיה משום שהיא מפחדת מאנשים בהירי פנים, ומסומנת כאויב זר ואכזר וגם כמושא של תשוקה; עם איזה דוד של השכנים שמגיע "מהמים המלוכלכים שקוראים להם תל אביב"; ועם רופאה שמגיעה מהונגריה עם בנה התמהוני ארטור, כשהנער המספר, יוסף אבולעפיה, משתוקק להבטחה שיחסי הבן והאם האלה מסמנים.

מדי פעם בפעם מופיעים ברומן, כמו צללים חסרי שם, גם ציונים צעירים אינטרסנטיים, שמערבים את תושבי השכונה בפעילות נגד הבריטים. הם מפעילים את האב והסב בפעילות מחתרתית של תליית כרוזים, למורת רוחה של הסבתא. אבל הפעילות הזאת נכפית על תושבי השכונה מבחוץ ופועלת נגד מטרות קלות, כמו גברת רפאלה חיוורת הפנים. המאבק נגד הבריטים הוא סוד משונה, לעתים חסר תכלית: מין פעילות פולחנית של זבח קורבנות אדם, שאינה מונעת על ידי אידיאולוגיה לאומית, אלא על ידי הנעה דתית להילחם בצורר העמלקי. והעמלק הבריטי הזה הוא אורח מכוכב זר, שמחלק מזון ומספק פרנסה מבורכת. הוא אינו שנוא, הוא פשוט איזו גזירת גורל בלתי מובנת. והמלחמה בו היא קרב נגד ישות ששולחת זרועות אל הקהילה המסוגרת, ושגינוניה, כמו גם צבע עורה, משונים ומאיימים בתכלית.

סיפורם של עולי בוכרה, שהגיעו לירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19, לא נכלל בסיפורי התחייה הלאומית, גם לא בסיפורי היישוב הישן. סרי משתמש במובלעה ההיסטורית של סיפור שכונת הבוכרים ומתאר קהילה שאינה מתמסרת לדעה קדומה; שהפגאני והיהודי משמשים בה בערבוביה, שהשכל הישר שמפעיל אותה הוא תולדה של אמונות מסתוריות, שאינן טפלות כלל ועיקר.

"ארטור" אינו משלם חוב לשום סיפור-על נתון מראש, מלבד אולי לזיכרונותיו הסוררים של הסופר, ופיכחונו אינו מטשטש את החמלה ואת האהבה לקהילה שהוא נטוע בה ושעל שיגיונותיה ואורחותיה הוא מספר.

כך גם לשונו של הרומן, פטפטנית ונטולת גבולות, סוטה מדרכה, רוויה בהרמזים ובמשלים. אך בדרך פלא, גם משפט כמו "אלוהים הוריד את המבול רק למענה של יונה אחת, נואפת וטמאה, שיצאה לטרוף עלה של זית ומצאה תחתיו, מאושרת ועליזה, יער עבות של עורבים מקרקרים, ונותרה שם נפתעת, מאמינה שגם מתחת לזנבה תרים העורבים רק אחרי הגרגרים", מצטייר בתוך הקריאה כברור כשמש, כהגיונו המפורש של העולם. אין טעם לגלגל עיניים, מי שיקרא את היצירה הספרותית הזאת יבין זאת היטב.



שכונת הבוכרים שנות ה-50. דילוג בין מסורות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו