בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבישג מאת אברהם בורג | אהבה בין החרכים

"אבישג" של אברהם בורג הוא יותר על המלים הרבועות המכוננות אותו מאשר על עלילה זורמת ודמויות כובשות לב

תגובות

אבישג

אברהם בורג. הוצאת דביר, 239 עמ', 89 שקלים

לפני ימים רבים, בנסיעותינו הארוכות, נהגנו לזמר בחדווה יחד עם הילדים את השיר "וייבן עוזיהו מגדלים בירושלים - ויחזקם. ויחצוב בורות רבים במדבר" (זוכרים?). השיר הצחיח הצחיק את הילדים מפני ש"מי כותב שירים על מישהו שבנה מגדלים בירושלים? את מי זה מעניין?" הקטנים לא היו ערים כמובן לאנרגיה הציונית הפורצת שראתה ביטוי הולם לעצמה במלותיו הנמרצות של המספר המקראי. מבחינתם היה זה שיר אבסורד שאינו מדבר בעצם על כלום. הד נעדר על חולות המדבר.

נזכרתי בפואטיקה רזה זו של מגדלי עוזיהו כשקראתי את "אבישג", ספרו החדש של אברהם בורג. מלכתחילה יש בכך משום אירוניה מסוימת. אחרי הכל, הסופר הוא יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, שהיה אולי רחוק כמטווחי קשת בלבד מהכתרתו גם כיו"ר מפלגת העבודה - איש צעיר ומבעבע שקנה לו תהילת עולם מפוקפקת בעיקר כשהכריז על עצמו כפוסט-ציוני וניצב בתור לקבלת דרכון צרפתי. אבל משהו בצמצום העלילתי ובאווירה הגרומה האופפת את הספר הזכיר לי מאוד אדמה מחורצת וגדרות אבן טובלים בחום ובעפר. ואז תפשתי: ספרו של בורג הוא יותר על המלים הרבועות המכוננות אותו מאשר על עלילה זורמת ודמויות כובשות לב. מתברר אפוא כי פוליטיקאי ממולח זה שגרר מהומות באשר הלך, ואין איש יודע הרבה על מה ולמה, כתב בעצם ספר אהבה מפליא, נוגע ללב, וגם קצת מצחיק (בנוסח תגובתם של הילדים לעיל), דווקא לשפה העברית המקראית ולאבק הקדומים הרובץ על משעולי הארץ הענווה הזאת, ארץ התנ"ך.

לכאורה, עוסק הספר בסיפור חייו ואהבתו הטהורה של שמע, כוהן צעיר מענתות, לארוסתו אבישג, הנערה היפה משונם שלפי ספר מלכים א' נשלחה לחמם את גופו הזקן של המלך דוד. למעשה, אין הספר אלא תירוץ להביע, למלל, ללטף, למשוך, לגלגל, לטעום ולהגות, בלשון ובקולמוס, מלים ומשפטים הרוויים ארומה משכרת של עברית עתיקה. ובקיצור, לתנות אהבים עם השפה העברית המקראית, והמסורתית בכלל. על רקע עלילה צחיחה למדי פורש לפנינו בורג המיה לשונית שכולה התרפקות, מתמיהה ומוזרה לעתים, על שפתו ודימוייו של התנ"ך.

והנה, למרות היומרה האדירה, נדמה שהלשון העתיקה הזאת, שרבים טוענים כי אין הצעירים של ימינו יכולים עוד להבינה, אכן מצליחה ללבוש לפתע ממשות בסיפורו של בורג והיא קמה חיה ומביעה נוכח פנינו. מבחינה זו, אין ספק שאהבתו והתכוונותו העזה של בורג נשאו פרי יפה: תשוקתו לשאת את השם המפורש (אם להתחכם בסגנונו של המחבר) ולהגות בפיו את מצלוליה וביטוייה של העברית המקראית מקבלת בדרך כלל ממד של אמינות ונוגעת ללב. אולי משום שבתבונה בחר בגיבור ראשי מופנם וחרישי שסיפורו תמים ושפתו מאופקת. בורג מעורר אהדה כשהוא מציב את שמע הכוהן אפילו בשמו כמודל הגברי הראוי: איש מקשיב ועדין-נפש המסוגל להתגבר על קנאתו או תאוותו ולקבל את אהובתו בשלמות למרות סודותיה. אבל צניעותו של הגיבור אינה שורה בהכרח על יוצרו. זה מציף את הקוראים באשד מלים כביר כשהוא מערבב ביטויים מן המקרא ומן התפילה, מוהל אותם בשכבות מאוחרות יותר של השפה העברית, מסב את תהילות האל על עלילות האדם ואף מצרף ללא היסוס את ביאליק וטשרניחובסקי להיכל העברית המקודשת. במקרה אחד הוא אפילו מגייר בחשאי את אמירתו המפורסמת של ויקטור הוגו על בית בורבון ש"לא למדו דבר ולא שכחו דבר".

המרקחת הלשונית מזעזעת לעתים, ועם זאת יש בה תום ומתיקות שאין להתכחש להם. רושם החיוניות שבורג מבקש להותיר בנו עובד איכשהו, וכך החיוכים העולים מדי פעם על דל שפתינו נוכח משפטים חגיגיים שהסתרבלו להם לפתע, או ביטויים שקפצו להם בפזיזות חוצה לעורם, אינם נגררים לכלל לעג ועשיית שמות. האהבה שמעניק בורג למעדנים עבריים אלה פשוט עקשנית מדי מכדי שנבוא אתו חשבון על עניינים קטנוניים כיומרה או גודש.

עלילתו של הספר כאמור רזה, אך גם היא כוללת כמה הבזקים מעניינים. אם נתחכם שוב, נוכל לומר שעלילת הספר עולה בעצם מבין החרכים. התפתחויותיה סוגרות פערים, או סדקים, שהתנ"ך עצמו הותיר בלתי מפוענחים. כך, כמובן, עצם סיפורה של אבישג השונמית, אבל כך גם נפתולי עלילה משניים שונים. אירוסיו הממושכים של שמע לאבישג, למשל, והתייצבותו ארוכת השנים לצדה כשהיא משמשת (אולי בשני המובנים) את דוד הזקן, מנומקים באורח מבריק כשמתברר לנו כי אביו של שמע, הכוהן הנכבד, רצה למנוע את גיוסו של בנו הצעיר למלחמות השווא של מלכי בית דוד, וכך נתלה בציווי התורה הקובע כי כל מי שארס לו אישה וטרם נשאה לאישה - פטור מלצאת אל הקרב.

כך מחבר פוליטיקאי שוחר שלום כבורג לא רק בין האידיאולוגיה המעסיקה אותו לבין יצירתו הספרותית, אלא בעיקר בין האפשרויות העולות בספר לבין העולם ההיסטורי והספרותי שבתוכו נעה העלילה. בדומה לכך, "פותר" לנו בורג תעלומה מפורסמת אחרת כשהוא ממלא פערים בסיפור המטריד של מלכים א', פרק י"ג, על אודות הנביא הזקן שגרם למותו של איש האלוהים מיהודה.

הצמחתן של עלילות הספר מתוך סדקי הסיפור התנכ"י היא אמצעי ספרותי מבריק לעתים, המקנה לרצף הסיפורי תחושת שלמות אחת עם אירועי המקרא כפי שהם מוכרים לנו. חולשתו העיקרית של הספר היא בהתייחסותו למסגרת ההיסטורית והמיתולוגית שבתוכה הוא נטוע, ומכוחה הוא בעצם קם. את אהבתם הגדולה של אבישג ושמע מציב בורג כניגוד האידיאלי האולטימטיבי לעולם הצרוף של ציניות, זדון, תככים, תרמיות ושפך-דם, המציין את מלכותם של דוד ובניו ואת עולמם הרוחני של הכוהנים והנביאים הסובבים אותם. אלא שבניגוד לרומנים היסטוריים כמו "אני קלאודיוס", נניח, שהאפקטיביות שלהם נוצרת כתוצאה מן ההתנגשות בין הסגנון הממעיט לבין שלל הרציחות, התרעלות ונהרות הדם השוטפים את ארמונות המלוכה ובוראים מסגרת אופראית משכנעת, כאן מותיר הסופר את סיפורי הרשע הכללי לתנ"ך עצמו, וגם אינו מספק הוכחות משכנעות לעיצוב האישיותי שהוא מעניק לדמויותיו השונות. ואפילו לא לאבישג המקסימה עצמה.

מעניין לחשוב על שלמה כחנפן מרושע, נכלולי, המתפקע ממשמניו. אבל הספר אינו מספק הסבר או הוכחה לתיאור זה. ולא נותר אלא לתהות מדוע דמותו של דוד זוכה בסופו של דבר לאהדתו של המחבר (ולניצחון הסופי), למרות היותו של דוד איש מלחמות ותאוות חסר מעצורים, שהמקרא עצמו מעיד עליו כי לא היה ראוי לבנות את בית המקדש מפני שידיו דמים מלאו. ולעומת זאת שלמה, שהיה איש של שלום למרות (ואולי בגלל) בזבוזיו האדירים, נהפך בעלילתו של בורג למפלצת. קביעות אלה מאפשרות לכאורה לבורג להעלות את אווירת החנק של הדיכוי החברתי והכלכלי המציפה בסיפורו את ממלכתם של דוד, שלמה ויורשיהם. וזו עצמה דרושה לו כנראה כדי למסוך גוון של היסטוריוסופיה כוללת בספרו. אבל חכמיהם של אומות העולם כבר הכריזו שכוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי.

השאלה המעניינת לפיכך - שנדמה כי בורג נכשל בה - אינה האם כוח בלתי מוגבל מוביל לתוצאות הרות אסון, אלא האם הוא מאמין שאפשר להציב מודל אחר של אהבה ותום וצניעות מול דורסנות השלטון. ובמלים אחרות: האם דמותם של אבישג ושמע ובני משפחותיהם הם ביטוי סנטימנטלי בלבד לאיזשהו עולם בלתי מושג של אנושיות והגינות, או שהם מציבים אלטרנטיבה אפשרית. סיומו של הסיפור מעיד ככל הנראה שבורג אינו רואה אפשרות אמיתית ליצירת אלטרנטיבה ולמיגור שלטון הכוח, וכך נותרות דמויותיהן הנוגעות ללב של הגיבורים בשדה הקיטש. כפוליטיקאי לשעבר, יש בכישלון זה של בורג משום עניין מיוחד. אך מצד שני, השאלה הגדולה היא האם צריך וכדאי בכלל להתייחס לניסיון יפה והירואי זה לתנות אהבה לשפה העברית ברצינות פוליטית ופילוסופית שכזו. נדמה שכדאי מאוד להתברך כאן ביפה ובמפתיע, ולהשאיר את הבעייתיות להזדמנויות אחרות.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו