בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגנים את ההווה, מהללים את העבר ומשתוקקים אל העתיד

מי שמנסה לייסד ולבסס רפובליקה, טוען מקיאוולי, מוכרח להניח שכל בני האדם רעים ושהם פועלים ברשעות לב כל אימת שמזדמנת להם שעת כושר לעשות זאת. ב"דיונים" ניסה ההוגה המדיני להציע דרך מעשית להתגבר על טבע האדם: השימוש במזל

תגובות

דיונים, מאת ניקולו מקיאוולי, עורך הלי זמורה, תירגמה מאיטלקית מרים שוסטרמן-פדובאנו, הוצאת שלם, 2010, 365 עמודים

שני העשורים האחרונים של המאה ה-15 והעשור הראשון של המאה ה-16 היו תקופה סוערת במיוחד בתולדות פירנצה. העיר, שמנתה אז כ-42 אלף נפש והיתה מהגדולות באירופה, כונתה בשם רפובליקה, אך נשלטה בפועל על ידי מועצה של תשעה אנשים שנוהלו ביד רמה על ידי משפחת מדיצ'י. ב-26 באפריל 1478 ניסו בני משפחת פאצי לבצע הפיכה כדי לשים קץ לשלטון העריצות של משפחת הבנקאים השנואה. הקושרים פיתו את ג'וליאנו די מדיצ'י לבוא עמם לכנסייה ושם דקרו אותו למוות. אך בכך לא היה די; המטרה המרכזית של הקשר היתה לרצוח את אחיו של ג'וליאנו, לורנצו, ובזאת, להוותם, נכשלו. הקושרים נענשו באכזריות: רובם עונו ונרצחו, וגופותיהם הושלכו מהחלונות הגבוהים של בניין המועצה לכיכר המרכזית של העיר, הפיאצה דלה סיניוריה; ראשי הקושרים נתלו מהחלונות המשקיפים על הכיכר, למען יראו וייראו. לורנצו מדיצ'י מת ב-1492, ושנתיים לאחר מכן סולקו בני משפחת מדיצ'י מהעיר והרפובליקה כוננה מחדש. היא לא החזיקה מעמד זמן רב; ב-1512, לאחר שצרו על העיר עם אויביה המרים ביותר, שבו בני משפחת מדיצ'י לשלוט בעיר שכבשו, פשוטו כמשמעו.

למותר לציין ששובה של משפחת הבנקאים המפורסמת עורר מרירות בקרב רבים מתושבי העיר. הללו ניסו להתקומם נגדה אך נכשלו. בין החשודים בקשר היה גם המזכיר של הלשכה השנייה, ניקולו מקיאוולי, שהודח עם שובם של בני מדיצ'י לעיר. מקיאוולי נעצר, עונה, ואז שוחרר לגלות מרצון בווילה שלו מחוץ לפירנצה. מנותק מידידיו ומהחברה הפלורנטינית הקדיש מקיאוולי את זמנו לכתיבה של הגות פוליטית. ה"דיונים", הטקסט שרואה עתה אור בעברית בתרגומה של מרים שוסטרמן-פדובאנו ומלווה במבוא בהיר ובהערות מועילות של הלי זמורה, נכתב בין השנים 1513 ל-1519. הספר מוגדר בתת-כותרת שלו כפרשנות לעשרת הספרים הראשונים של "מאז יסוד העיר", יצירתו של ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס (59 לפסה"נ-17 לספירה), יצירה המתעדת את תולדות רומא.

במבוא מקיאוולי מגדיר את כתיבתו כ"דרך שאיש טרם צעד בה", הצהרה ששותפים לה קוראי הטקסט הזה מעת פרסומו ועד ימינו. כבר בני זמנו של מקיאוולי זיהו את החידוש הגמור של ה"דיונים" בכל הנוגע לניסיון להסיק מההיסטוריה כללים ברורים שכל אחד יוכל להבין, וחשוב מכך - ליישם. מקאיוולי, כמובן, לא היה הראשון שפנה אל העבר כדי להבין את ההווה; אחד החידושים הגדולים של המלומדים ההומאניסטיים בני התקופה היה הביסוס של טיעוניהם על דוגמאות היסטוריות - מהעולם העתיק ובעיקר מרומא - ולא, כפי שהיה נהוג בימי הביניים, על הסקה תיאורטית מופשטת.

מה שאין לו תקדים הוא הניסיון לגלות מחדש את הכללים שהעתיקים ידעו, כדי שאפשר יהיה ללכת בעקבותיהם בתחום מדעי המדינה. הנקודה הזאת מובילה אותנו היישר אל הקשר האינטלקטואלי שבו נוצרה היצירה ואל אחד מנמעניה, קוזימו רוצ'לאי. אביו של קוזימו, ברנארדו רוצ'לאי, היה מקורב מאוד ללורנצו מדיצ'י ומילא תפקידים פוליטיים בכירים, ביניהם שגריר במילאנו ובנפולי. בגנים המפורסמים של משפחת רוצ'לאי, גנים "קלאסיים" שצמחייתם נבחרה בקפידה בהתאם לצמחים המופיעים בספרות הקלאסית, התקיימו מפגשים של אינטלקטואליים הומאניסטיים. במפגשים אלה החלה להצטייר תיאוריה של מחשבה מדינית המבוססת על היסטוריה - politica storica. הגיבוש המלא של תיאוריה זו היה בסבב השני של המפגשים, שהתקיים בשנות העשרה של המאה ה-16 ובו נטל מקיאוולי חלק והציג את הרעיונות שהועלו על הכתב ב"דיונים".

מה הם, אם כן, המאפיינים של התיאוריה המדינית שפורש מקיאוולי ב"דיונים"? נקודת המוצא היא המבוא לספר השני, שבו כותב מקיאוולי:

"בני האדם מהללים תמיד את ימי קדם ומשמיצים את ההווה, אך לא תמיד בצדק; והם נוהים אחר העבר באופן כזה, שהם מעלים על נס לא רק את העידנים המוכרים להם הודות לזיכרון שהשאירו על אודותיהם הסופרים, אלא גם את אלה שעכשיו, כשהם זקנים, הם זוכרים שחוו בצעירותם. וכשהדעה הזאת שלהם מוטעית, כמו ברוב המקרים, אני משוכנע שהסיבות המוליכות אותם לשגיאה זו הן מגוונות.

ואני חושב שהראשונה היא שאיננו מבינים לגמרי את האמת לגבי הדברים הקדומים; וברוב המקרים מסתירים את הדברים שהיו ממיטים קלון על הזמנים ההם, וכנגד זה מפארים ומעצימים את הדברים האחרים, שיכולים להביא להם תהילה. כי מרבית הסופרים מצייתים באופן זה לפורטונה של המנצחים, עד כדי כך, שכדי להגדיל את תהילת נצחונותיהם הם לא רק מגדילים את מה שעשו בעזרת המידה הטובה, אלא גם מאדירים את פעולותיהם של האויבים, כך שכל מי שנולד אחר כך, ואין זה משנה באיזו משתי הארצות, המנצחת או המנוצחת, יש לו סיבה להתפעל מאותם אנשים ומאותם זמנים, והוא נאלץ להלל ולאהוב אותם עד מאוד" (עמ' 133).

שתי נקודות מרכזיות עולות מהקטע: האחת נוגעת לפסיכולוגיה של היחיד והשנייה מתייחסת למאפייני המציאות, כפי שמקיאוולי תופש אותה. מקיאוולי, שנקודת המוצא שלו לעבר היא ללא ספק אהדה, שלא לומר הערצה, מדגיש את הנטייה הטבעית של האדם לתפוש את העבר כטוב יותר מאשר ההווה. מקיאוולי גורס, שהנטייה לנוסטלגיה טבועה בנפש האדם והיא זו שמעוותת את יכולתו לשפוט את העבר. הסיבות הפסיכולוגיות לנטייה זו הן רבות אך תוצאתן אחת: בני האדם "מגנים את ההווה, מהללים את העבר ומשתוקקים אל העתיד, גם אם אין סיבה הגיונית המניעה אותם לעשות זאת" (עמ' 135).

הנקודה השנייה מתייחסת לתפישת המציאות, וכאן משלב מקיאוולי מושג מרכזי לתפישתו הפוליטית: "פורטונה", אלת המזל והמקריות. שכן אותה "פורטונה של המנצחים", אותה יד המקרה שהכריעה בסופו של דבר את גורלן של אומות וחרצה את דינם של עמים לשבט או לחסד, היא שמעצבת את כתיבתם של ההיסטוריונים, ולכן גם מכתיבה, בסופו של דבר, את האופן שבו העבר נתפש על ידי אנשי העתיד. ודוק, ש"כל מי שנולד אחר כך", אם הוא שייך לצד המנצח או לצד המנוצח, נאלץ להגיב באותה צורה לאירועי העבר: עליו "להלל ולאהוב אותם עד מאוד".

ההפרדה בין שני המרכיבים הללו, הפסיכולוגיה של היחיד ומקומה המרכזי של "פורטונה" בעיצוב חייו של האדם, היא הפרדה מלאכותית, לצורך הדיון בלבד. אצל מקיאוולי השניים שלובים זה בזה, ופעולתם המשותפת היא שמכתיבה את התנהלותם של בני האדם בעולם בכלל ואת גורלן של ארצות מסוימות בפרט: "כי הטבע ברא את בני האדם באופן שהם יכולים להשתוקק לכל דבר ואינם יכולים להשיג כל דבר; כך שהיות שהתשוקה תמיד גדולה יותר מן היכולת לרכוש, התוצאה היא חוסר סיפוק ממה שיש להם ומיעוט שביעות הרצון ממנו. מכאן נובע השינוי בפורטונה שלהם, כי הואיל ובני האדם מצד אחד משתוקקים שיהיה להם יותר ומצד שני חוששים לאבד מה שרכשו, הם באים אפוא לידי עוינות ולידי מלחמה, שממנה נובע חורבנה של ארץ אחת ועלייתה של האחרת" (עמ' 83).

המעניין והמיוחד בתפישתו של מקיאוולי הוא שהשילוב הזה, שמלכתחילה נראה מבטיח רק רע, משמש את המחבר להצגת תיזה שיש בה ממד אופטימי לא קטן. כי אכן טבע האדם, כפי שמקיאוולי שב ומדגים בצורה שקשה מאוד (ולדעתי גם אי אפשר) להתווכח עמה, הוא מזעזע. כך, למשל, צריך כל מי שמנסה לייסד ולבסס רפובליקה, "להניח שכל בני האדם רעים ושהם פועלים ברשעות לב כל אימת שמזדמנת להם שעת כושר לעשות זאת; וכשרשעות כלשהי נשארת נסתרת זמן מה, זה קורה בגלל סיבה נסתרת, שאינה מוכרת, מפני שהתנסות סותרת עדיין לא גילתה אותה לעין; אבל הזמן, שנאמר עליו כי הוא אבי כל אמת, חושף אותה לימים" (עמ' 14).

בני אדם באופן כללי נוהגים "להשתעמם מן הטוב" (עמ' 83), ומניעים אותם "שני דברים עיקריים, אהבה ופחד, כך שמי שמעורר בהם אהבה שולט בהם באותה מידה כמו מי שמטיל עליהם פחד. אדרבה, ברוב המקרים הולכים יותר אחרי מי שמעורר פחד, ומצייתים לו יותר מאשר למי שמעורר אהבה" (עמ' 297). ואם נזכור שעל האופי האנושי, הרע במהותו, יש להוסיף גם את חוסר השליטה הבסיסי של בני האדם בחייהם (שכן הללו מנוהלים על ידי "פורטונה"), לא יהא זה מפתיע אם נגיע לכלל מסקנה מייאשת למדי. אך כאמור, המהלך המחשבתי של מקיאוולי שונה לחלוטין מהצפוי.

כדוגמה תמציתית להנחות היסוד ולמסקנה הנובעת מהן ניתן להביא את הפיסקה הבאה: "אני בהחלט חוזר וטוען שזו אמת לאמיתה, כפי שמראים דברי הימים כולם, שבני האדם יכולים להיעתר לפורטונה אבל לא להתנגד לה; הם יכולים לארוג את חוטי השתי שלה ולא לקרוע אותם. אל להם ליפול ברוחם אף פעם; כי כיוון שאינם יודעים את תכליתה, וכיוון שהיא הולכת בדרכים עקלקלות ועלומות, עליהם לקוות תמיד, ובעודם מקווים אל להם ליפול ברוחם בכל מצב שלא יהיה ובכל מצוקה שבה יימצאו" (עמ' 223). מכאן שדווקא האי-ידיעה היא זו שמובילה לתקווה, שכן דרכיה הבלתי צפויות לחלוטין של פורטונה הן שמבטיחות שגם המצב הגרוע מכל יוכל תמיד לעבור מהפך חד ולהשתנות לטובה. על האדם לקבל את גורלו בהשלמה לא משום שגורל זה מוכתב לו על ידי מהות טרנסצנדנטית שהיא, בהגדרה, תמיד צודקת, ובמובן זה מקאיוולי החילוני הוא איש רנסנס מובהק, אלא משום שרק באמצעות התאמה לזמן, ולפורטונה המסוימת של כל זמן וזמן, ניתן להצליח בחיים. במלותיו של מקיאוולי: "מי שמתאים (...) את אופן התנהלותו לזמן, ותמיד מתנהל לפי מה שהטבע כופה עליך, טועה פחות ויש לו פורטונה משגשגת יותר" (עמ' 270).

נקודת מבט זו, שמוצאה בייאוש ומהלכה הפסימי מוביל בכל זאת לסוג של אופטימיות זהירה, אינה ייחודית למקיאוולי. כפי שמציין ההיסטוריון פליקס ג'ילברט בספרו "היסטוריה: בחירה ומחויבות", גישתו של מקיאוולי משקפת מגמות עמוקות של ההומאניזם האיטלקי, שהחל בפטררקה וכלה בג'ורדאנו ברונו התמודד שוב ושוב עם השאלה: כיצד לחיות חיים של סגולה, virtu, בעולם שבו יש מקום כה מרכזי לפורטונה. התשובה, שנוסחה כפי הנראה בידי מרצ'לו פיצ'ינו, מוצאת ביטוי פלסטי במגן של משפחת רוצ'לאי שהוצב במרכז החצר של הווילה שלהם: המגן מעוטר בספינה, שהתורן שלה הוא אשה עירומה האוחזת בידה השמאלית את המוט המשמש לפרישת המפרש ובידה הימנית את חלקו התחתון של מפרש מלא רוח. דמות האשה היא פורטונה, המסמלת את כוחה של הרוח שאין כל אפשרות להתנגד לה; אבל הספן, אם יפעל בתבונה, כלומר בהתאם לכללי הסגולה, יצליח לגייס לטובתו את הרוח ולנווט את ספינת חייו למקום שירצה להגיע.

יואב רינון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו