בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זיכרונות על שיגעונות

תגובות

שני ספרים מעניינים על שני סופרים חשובים ראו אור באחרונה בארצות הברית. האחד הוא ביוגרפיה מאת קנת סלאבנסקי של ג'יי די סלינג'ר, הסופר המתבודד שמת בן 91 בשנה שעברה. השני הוא ספרה של אלכסנדרה סטיירון על אביה ויליאם.

"ג'יי די סלינג'ר: חיים" של קנת סלאבנסקי מסתמך על מכתבי הסופר ועל זיכרונותיה של בתו מרגרט. חסרונו, לדברי מבקר "ניו יורק טיימס", בכך שהוא מנסה למצוא מקבילות ישירות בין חיי הסופר ליצירתו, ובכך שהוא חוזר על סיפוריהם של ביוגרפים קודמים של סלינג'ר. ובכל זאת יתרונו שאינו ספקולטיבי כקודמיו. סלינג'ר, כפי שהוא עולה מספרו של סלאבנסקי, הוא קרובו הפסיכולוגי של דמותו המפורסמת ביותר, הולדן קולפילד, המתבגר. הוא מתואר כזר לסביבתו וכצליין רוחני, שסולד מן העולם החומרני וההמוני, המלא באנשים צבועים ומשעממים. הוא היה חדור באמונה בעצמו ובתחושה שהנחילה לו אמו שהוא מיוחד, שונה וברוך כשרון.

חוויותיו במלחמת העולם השנייה חידדו את תחושת הניכור שלו. לפי סלאבנסקי, הותירה בו המלחמה צלקות שהדהדו ביצירותיו. הוא היה חייל בגדוד שספג אבידות רבות והיה מעורב בשחרור מחנה הריכוז דכאו. לפי הביוגרפיה של סלאבנסקי אושפז סלינג'ר ב-1945 בגלל מה שיתויג כיום כהפרעה פוסט-טראומטית. במכתב לידיד ציין שביום כניעתו של הצבא הגרמני, ישב על מיטתו, הביט באקדחו ותהה איך ירגיש אם יירה בכפו השמאלית. תמונה זו מנבאה את סוף הנובלה "יום מושלם לבננהפיש".

כששב למנהטן ניסה לחזור אל חייו, הצטרף לקבוצה קטנה של שחקני פוקר, חיזר אחרי כמה צעירות ויצא בקביעות למסעדות ולמועדונים, אבל לא הצליח למצוא את מקומו ולהשתלב. בידודו היה הדרגתי. בסופו עקר לכפר בניו המפשייר, וכשנשא לאשה את קלייר דגלאס כבר ניהל חיים קודרים שעיקרם כתיבה, מדיטציה ויוגה - חיים משוללי זיוף וחמרנות. אחרי הולדת בתו פרש תחילה לבונקר שבנה ליד הבית ואחר כך בנה לעצמו בית מעבר לרחוב. אשתו ביקשה להתגרש. במהלך הזמן גברה התבודדותו והלכה. הוא לא פתח מכתבים, אפילו כאלה שכתבו בני משפחה.

סלאבנסקי מנסה לענות על השאלה מה גרם להתבודדותו, ומשיב כי ההפרעה נגרמה מחוויות המלחמה ומנטיות דתיות. בסוף 1946 החל ללמוד זן-בודהיזם ומיסטיקה קתולית. למן סיימו את "התפסן בשדה השיפון" האמין סלינג'ר שיצירתו מקבילה למדיטציה רוחנית, שפרסום ומעריצים מזינים את האגו ולא את הרוח. סלאבנסקי קורא את סיפוריו של סלינג'ר כמאבק דתי, וטוען שהטרגדיה הגדולה של חייו היתה פרידתו מאהובתו אונה או'ניל ונישואיה לצ'רלי צ'פלין. הוא כותב שסלינג'ר ביטא את הדיכאון, שממנו סבל כל ימיו, דרך דמויותיו, אבל לחלקן נתן תקווה וגאולה, מה שלא נתן לעצמו. אפשר להתווכח על כך, טוען מבקר "ניו יורק טיימס", אבל אין ספק שיש בזה עניין.

הסופר ויליאם סטיירון קנה את עולמו ברומאן השנוי במחלוקת "בחירתה של סופי". אבל ספרו שעורר מחלוקות יותר מכל ספריו היה "וידויו של נט טרנר", סיפורו של מנהיג עבדים מורד בווירג'יניה. הספר עורר כעס גדול בקרב השחורים בארצות הברית, שראו בנט טרנר של סטיירון סטריאוטיפ מסוכן. הם גם סברו כי בהיותו בן למשפחה שהחזיקה עבדים, אין לו הזכות המוסרית לכתוב בגוף ראשון ספר על דמות אמיתית, ולתאר גיבור שמפנטז על אונס אשה לבנה.

הצעירה בארבעת ילדיו, אלכסנדרה סטיירון, מספרת בספר הזיכרונות שלה, "קוראת את אבי" (הוצאת סקריבנר), שראה עתה זה אור בארצות הברית, שהיה בבית חוק בלתי ניתן להפרה שאמר: "אל תשאלו את אבא על עבודתו". מתברר שלא היה זה צו שקל למלאו. סטיירון (1925-2006) עבד על ספריו לפעמים עשר שנים או יותר, ומצבי הרוח ההפכפכים שלו נקבעו על פי יום עבודה מוצלח או גרוע. ילדיו הלכו תמיד על קצות האצבעות.

מבקר "ניו יורק טיימס" משבח את ספרה המתוחכם והקולח של בתו, ומתארו כדו"ח פואנטיליסטי של דרמה שהתרחשה בחייה הצעירים. דרמה זו הוכתבה על ידי "הטירוף השטני" שתקף לעתים את אביה. מצד אחד ניהלו אלכסנדרה סטיירון (כיום בת 44) ואחיה חיים בוהמייאניים שטופי שמש ומקסימים. אביהם הנאה היה סופר חשוב ומצליח. אמם, רוז, היתה אישה יפה, עשירה ומקסימה, שהאמינה בשעשועים, עד כדי כך, כותבת אלכסנדרה, "שהיתה מרשה לי להעלות את שערי באש אילו רציתי בכך". מהצד האחר, היו אלה חיים מפחידים למדי.

למשפחת סטיירון היו בתים גדולים בקונטיקט וב"מרתה'ס ויניארד". היו להם עדרים של חיות מחמד. הילדים גדלו ללא השגחה, כעשבים שוטים. אלכסנדרה היתה בת שש כשפירסם אביה את ספרו "בחירתה של סופי" (1979), הרומאן שהביא לו את הפרסום הגדול בעיקר בגלל הסרט בכיכובם של מריל סטריפ וקווין קליין. מערבולת חברתית רתחה בסביבתם. נשפי המשפחה היו מפורסמים: "אנשים הגיעו ממרחקים כדי לבלות ערב אצל הסטיירונים. השולחן היה מואר בנרות, היה שפע של מזון; נהרות של אלכוהול נשפכו; ורשימות האורחים היו אולימפיות". ביל קלינטון וגבריאל גרסיה מרקס התווכחו ליד שולחן הסטיירונים. מרקס רצה לדבר על קובה ואילו קלינטון העדיף לדקלם את המונולוג של בנג'י מתוך "הקול והזעם" של פוקנר. אדוארד קנדי היה אורח קבוע, וכך גם ג'יימס ג'ונס ("אחדים באו במרוצה"), ארתור מילר וג'יימס בולדווין. תמיד נשמעו "צחוק, דברי כפירה, תנועות מחשבתיות מורכבות". במסיבת חג המולד של הסטיירונים תמיד השתתף ליאונרד ברנשטיין שניגן לפני האורחים.

סטיירון שקע בדיכאון בסוף שנות השמונים, וכתוצאה ממנו כתב את רב המכר שלו "אפילה נראית: זיכרון על שיגעון" (1990). אלכסנדרה כותבת, לדברי המבקר, בחדות ובחמלה על מחלת הנפש של אביה ועל האירועים שדחפו אותו אליה כדוגית הנהדפת אל מפל רועם. בין השאר היתה זו אי יכולתו לסיים רומאן שעליו עבד 27 שנים מחייו. היא מספרת על הספר שלא השלים ואומרת: "מכל ערימת הדפים הענקית הזאת עולה הכוח של המאמץ, וטירוף מסוים".

היא מתארת את אביה כאדם "שהקדיש את עצמו לרומאן". כל השאר היה הבל. הוא נתקף חמת זעם כל אימת שנקרתה בדרכו הפרעה ולו קטנה, והיה כעין מפציץ מתאבד. "צעצוע שהושאר בדרכו, עיפרון ללא חוד, יציאה שהתעכבה בגלל איזה עניין ביתי, כאלה היו האסונות שיכלו לעורר לפתע את זעמו". כשהיתה קטנה היה נוהג לספר לה סיפורים חסרי הומור שנועדו להפחיד אותה. כאותו סיפור על משוגע רצחני שהיה מאחסן את שאריות הגופות של נרצחיו בביתם, או הסיפור על התוכנית למכור את הפוני האהוב שלה לבית חרושת לדבק. כל דבר קטן הרגיז אותו. הוא סירב להיות במחיצת משפחתו בבוקר חג המולד כי ראה בו דוגמה של צרכנות מופרעת.

אלכסנדרה סטיירון מזהירה את הקורא פן ימתיק את המנה ויראה בחייהם איזו רומנטיות. אביה לא היה דמות קומית כלל וכלל. ככל שהיא קשוחה בטיפולה באביה, היא גם רואה בו צדדים טובים יותר, שיכולים היו להתגלות לפעמים. הוא היה חבר טוב לחבריו הרבים. אחרי ההצלחה של "אפילה נראית", אנשים בעלי נטיות אובדניות היו לעתים מצלצלים אליו והוא היה מרגיע אותם.

אלכסנדרה סטיירון אינה מתארת רק את ניסיונה האישי. היא עשתה תחקיר מקיף בניירות שאביה השאיר אחריו. כן ריאיינה אנשים שהיו קרובים אליו, כעורכו רוברט לומיס או חברו לחיים פיטר מתיסן.

בהסתמך על הביוגרפיה שכתב עליו ג'יימס ל"ו ואסט היא משרטטת את המתווה של חייו - למן ילדותו בווירג'יניה, דרך שירותו בחיל הנחתים במלחמת העולם השנייה (הוא מעולם לא השתתף בקרב), השתתפותו בייסוד כתב העת הספרותי "The Paris Review". היא קובעת שהוא לא נולד סופר "גדול", אלא עבד קשה מאוד על כל הישג. המבקר טוען שספרה של סטיירון הבת נקרא היטב לא בשל הסיפור על האב, אלא בגלל כתיבתה הקולחת.

J.D. Salinger

A Life

ByY Kenneth Slavenski

Random House, 450 pp.

Reading My Father - A Memoir

By Alexandra Styron

Scribner. 285 pp.



ויליאם סטיירון. צחוק, דברי כפירה


ג'יי די סלינג'ר. מדיטציה רוחנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו