בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כן, יש ספרות לובית

יומן

תגובות

קהיר, סוף אפריל

כיכר מכוערת, דיספרופורציונית על פי כל קנה מידה, היא אותה כיכר "תחריר", שאינה אלא מצבור של איי תנועה ונתיבי אספלט המשתלבים זה בזה לפני הישפכם אל הרחובות המצטרפים יחד אל האזור הקרוי "מרכז העיר", או "וסט אל בלד", הכולל מצדו את הרחובות המתפצלים בצורת כוכב מכיכר טלעת חרב, והרחובות המשניים המתפצלים מהם: רחוב טלעת חרב, ורחוב קצר אל-עיני ורחוב קצר אל-ניל, ורחוב שמפוליון.

קצר, הרי זה ארמון, אם כי דבר לא נותר מן הארמונות המלכותיים שהרחובות נקראים על שמם, מפני שהיו מזוהים עם השעבוד הקולוניאלי והמלוכה, ועל כן נידונו לכליה בעת המהפכה של שנות החמישים. עכשיו, בעת המהפכה הנוכחית, נידון לשריפה עוד בניין שבצד האחר של כיכר תחריר: בית מפלגת השלטון, ששלדו המפויח נשקף לעין כל העוברים שם ואף מצד אלה המשקיפים על קו האופק של העיר מצד גשרי הנילוס.

ובפאתי כיכר תחריר זו, בעת בוקר יום השישי, יום מועד לפורענות מבחינת ההפגנות העתידות להתרחש בו, התמקמה יחידה של שוטרים בלבן לקראת הבאות. מפקד עטור דרגות זהב עבר חמור סבר וסקר את פקודיו. אחד חסר! התברר שהוא נרדם בתוך ניידת המשטרה. מישהו נשלח להעירו והנה ההוא בא, צולע על ירכו, חפוי ראש, לקבל את מנת הנזיפות מהמפקד. יש לו אישור, הוא אומר, להישאר במכונית, מפני שנקע את הרגל. "מה אנחנו צריכים כאן פיסחים?" צועק המפקד. השוטר הפגוע מרכין את הראש עוד יותר.

בינתיים נהנה קהל הסקרנים מן הסצינה המשפילה לא פחות משהיה נהנה מלצפות בהפגנה מרוממת רוח למען הדמוקרטיה: זה גם זה הוא מופע בידור חינם אין כסף. ויחד עם אספסוף הסקרנים באים גם מוכרי הדגלונים, הסיכות, המגנטים והחולצות המודפסות של "מהפכת 25 בינואר" ומציבים את דוכניהם, אך המפקד הרותח מזעם מצביע עליהם: "סלקו אותם מכאן!" והשוטרים עטים על בעלי הדוכנים ומגרשים אותם אל מורד הרחוב.

עזבתי את המופע ופניתי ימינה מהכיכר, אל בית הספרים של האוניברסיטה האמריקאית, נציגתו של הקולוניאליזם הנוכחי, שמניחים לו ואין מאיימים לשרפו ואפילו אינו מעורר שום איבה. שם, במקדש הטוהר הספרותי הזה, אוצרות: כתבי עת ומגזינים וספרים מן העולם הערבי שעינו של משכיל ישראלי מן השורה אינה רגילה לשזפם. בראש וראשונה צד את העין גיליון מספר 40 של המגזין הספרותי "בניפל" (על שם המלך האשורי הקדום שהקים ספרייה שחשיבותה אינה נופלת מזו שהקימו התלמיים באלכסנדריה), המיוחד רובו ככולו לספרות הלובית.

ספרות לובית? אני רואה גבות מורמות בתמיהה. כן, יש ספרות לובית, ואפילו טובה למדי, וכותבי סיפורים קצרים ורומאנים. כותב הרומאן המפורסם ביותר של לוב כיום הוא אברהים אל-כוני, אבל יש אחרים, שספריהם אף תורגמו לאנגלית, כגון הישאם מטר ("אנטומיה של היעלמות") או מוחמד מסרתי, שהפרק "עלי גווארה", מתוך הרומאן שלו ?מאמא פיצה", מופיע במגזין. אבל אברהים אל-כוני הוא מן הסתם בחיר סופריה של לוב החדשה. ספרו "הבובה" יצא לאור בתרגום אנגלי בהוצאת האוניברסיטה של אוסטין, טקסס. אחד המתרגמים שלו, אליוט קולה, מספר שכדי להיטיב לתרגם את הפרוזה העשירה שלו, נאלץ לחזור אל מלוויל ואל "מובי דיק", שתיאורי הים שבו נראו לו הדבר הקרוב ביותר ברוחו לתיאורי המדבר של אל-כוני.

וברחובות השוממים עדיין של קהיר הבוקרית, זו שהמהפכה של הכיכר הסמוכה לא הגיעה אליהם, אני עוקב בעיני אחר זונה זקנה, צהובת שיער, הנודדת הלומת שינה, ומציצה לתוך מבואות הבתים מאין יבוא עזרה. ואחר החתול שחור האורב לעובדי הקונדיטוריה "אל-עבד", המכניסים את המאפים התפוחים ממשאיות האספקה לתוך החנות. אולי ייפול מידיהם דבר והחתול יוכל לחוטפו. ומטאטא הרחובות, המטאטא את המדרכה ביד אחת, ובאחרת משוחח בטלפון הסלולרי. והנה גם האלטע-זאכן הקהיריים, סוחרי הגרוטאות העוברים בתלת אופן שכתוב עליו "גרוטאות" וזורקים לחלל האוויר את המלה המציינת את מקצועם, והרי זו המלה האיטלקית !vecchie.

הו קהיר, עיר המלים המסרבות להיעלם. לצד גני אזבכיה שבמרכז העיר עומד עדיין שוק הספרים הישנים, שבו דליתי בשלושים השנים האחרונות אוצרות גנוזים של הספרות הצרפתית, והמעיין לא חרב. תמיד זורמים לכאן עוד ועוד "vecchie" ספרותיים. נעצרתי לפני קובה אחת, והתעכבתי על הספר "יומניה של נסיכה מצרית", שכתבה נוין עבאס חלים, נסיכה לשעבר, נינתם של מלכי נצרים המודחים, שאביה נרדף בשעתו על ידי הבריטים על שום אהדתו לגרמנים. ואחר כך נרדפה המשפחה על שום היותה ממעמד האצולה ששיתף פעולה עם הבריטים.

בעודי רוכן על ערימה אחת, יד ענוגה נגעה בכתפי. קבוצה של סטודנטיות היתה זו, מאוניברסיטת סיני שבאל-עריש, שבאו אל שוק הספרים לצלם את סרט הגמר שלהן בחוג לתקשורת. נראיתי להן אובייקט ציורי מספיק. אם רק אואיל לומר למיקרופון, ביקשו הבנות, על העניין שיש לי בשוק הזה. אני ישראלי, הזהרתי אותן. העניין שלהן בי רק גבר. המרצה לחץ את ידי, ועורר את הסטודנטיות לגשת למלאכה. אחת איפרה את קצה אפי, אחרת הצמידה מיקרופון לצווארון החולצה, ושלישית ריאיינה. אמרתי להן שאין כמקום הזה, הספציפי, וכקהיר בכלל, לשים בו יד על שרידי העבר. בזכות המהפכות התכופות יחסית, הבריות חשות להיפטר מכל מה שזוהה עד לא מכבר עם הישן, וכך מתמלאיםש שוקי העתיקות, שוב ושוב, מחולייתם. על כן, מצדי, תחיינה המהפכות כולן.



אברהים אל-כוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו