בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השם של כולם

פרשת השבוע

תגובות

פרשת "אמור"

פרשת השבוע שלנו נחתמת בפרשת המקלל: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן האשה הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'" (ויקרא כד, י-יב).

פרשה קצרה זו מוקשה מתחילתה ועד סופה. מאין יצא המקלל? ומה פשר ההסתרה של שם אמו בפסוק הראשון וגילויו בפסוק השלישי? עם מי רב בן האשה הישראלית? עם "איש הישראלי", איש פרטי אנונימי, או שמא עם כל קהל ישראל? ומה היה תפקיד הקללה: לקלל את "איש הישראלי" או את הקב"ה? ומעל לכל אלו מרחפת השאלה: מדוע טורחת התורה ומפרטת את ייחוסו של המקלל? האם זו קסנופוביה כנגד בני תערובת?

תחילתה של התשובה עשויה להתגלות דרך הארמז הספרותי הפנימי שזיהו חז"ל בכינוי "בן איש מצרי" (ויקרא רבה לב, ד), רמז לסיפור חניכתו של משה בפרשת שמות. "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יא-יב). ביציאתו הראשונה מהארמון, משה יוצא "אל אחיו", וזרותו מאפשרת לו לראות את המצב מבחוץ ולהתמודדות עם העוול. משה רואה את האיש המצרי מכה את האיש העברי, הורג את המצרי ומסתיר את הראיות. הפגישה הראשונה של משה עם העוול מובילה לפריחה ראשונה של חוש הצדק שלו, אך משה מבקש לחולל צדק ללא נראות.

הדין וחשבון ניתן כנגד רצונו: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי, ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (שמות ב, יג-יד). הגופה היא הדבר הקרוב ביותר להיות אדם חי, אך היא מגדירה את קצה גבול אנושיותנו. הסתרת הגופה הופכת את ההריגה ממעשה של צדק לפתרון מקומי של בעיה. צדק מבוסס על נראות. רק מה שנראה - קיים, רק מי שנראה עשוי להיות "איש שר ושופט".

מערכת הצדק מגדירה את גבולות החברה. שופט של אמת צריך להציג את הגופה לעין כל, כי כך היא תוחמת בצורה פיסית את גבולותיה המוסריים של האנושיות. ממש כפי ששלטון צדק אינו שולח אנשים לסיביר אלא שופט ומעניש אותם בדלתיים פתוחות.

יציאתו של בן התערובת המקלל בפרשת השבוע שלנו היא חיקוי, או שחזור, של יציאת משה. בן התערובת יוצא מול איש הישראלי. הוא עומד בין המצריות לעבריות, ממש כמו משה בזמנו, ולכן הוא א-אתני, או על-אתני, והוא נעמד מול הטוהר האתני של איש הישראלי. את המלים "ויקב בן האשה הישראלית את השם" מפרש רש"י כך: "שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני". שם אינו כשאר כל המלים, אלא חלק אורגני מן האדם, או במקרה הזה - הקב"ה. שמו של הקב"ה הוא שם שכמו רותם את כוחו של הקב"ה לרצונו של הנוקב. השם נהפך במרוצת הדורות לידע איזוטרי המסור רק לבני עלייה, אך אין הדבר כך בדור המדבר. רש"י מסביר מהיכן ידע בן התערובת את שמו המפורש של הקב"ה: "ששמע מסיני".

מעמד הביניים האתני של המקלל מוציא אותו מן הכלל, אך בד בבד הוא משתמש בכוח שניתן לו בסיני ובכך מזכיר את שייכותו. גם משה, בזמנו, השתמש בכוח שהיה לו כדי לבצע את ההריגה. האיש העברי מבקש לחשוף את שמו של מקור כוחו של משה, "מי שמך?" ומשה, שעדיין אינו יודע את התשובה, בורח ממצרים.

דין המקלל בשם ה' אכן לא נתפרש עד עתה, ולכן משה מצוי במבוכה ומכניס את האיש למשמר עד שהקב"ה יגיד לו מה לעשות אתו. האם למי שהוא בן תערובת יש חלק שווה במערכת הצדק? תשובתו של הקב"ה מתחילה מפסיקת דינו של המקלל וממשיכה בקובץ קצר של "דיני נפשות". "וידבר ה' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו, ורגמו אתו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח בנקבו שם יומת. ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת... ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (שם יג-כ).

תשובתו של הקב"ה חד-משמעית: בן התערובת כפוף לחוק בדיוק כמו כל אחד אחר, בפרפראזה על סיפור חניכתו של משה תשובתו היא - כן, להרגך אני אומר כאשר הרגתי את המצרי. דינו של המקלל - מוות, אך לא מפני שהוא בן תערובת או מפני שרב עם איש הישראלי, אלא מפני שנקב את השם. העובדה היוצרת את השיתוף והשוויון בעם אינה היותם צאצאי אברהם משני הצדדים, וגם לא העובדה שהיו בסיני ושהם יכולים לנקוב בשם בכל עת, אלא העובדה שהם שומרים על השם הנסתר ולא רותמים אותו לרצונם.

הפראזה "עין תחת עין" הפכה שם נרדף לחוק ברברי, וידועה דרשתם המהפכנית של חז"ל "תניא ר' דוסתאי בן יהודה אומר, עין תחת עין - ממון" (בבלי בבא קמא פג:), אך קריאתו של הפסוק בהקשרו מובילה למסקנה אחרת. החוק "עין תחת עין" הוא חוק הומניסטי לעילא. משמעותו שכל בני האדם שווים לפני החוק, בין שאביהם יהודי ובין שהוא מצרי, "כגר כאזרח". שוויון זה מתבטא הן בעונש המוות על ההורג והן באופן יחסי: עינו של האחר שווה בדיוק כמו עיני.

מי שלא פוגע בקב"ה או בחברה הוא חלק מן החברה. מי שפוגע - יומת. משה המבוגר יודע: המת ייראה וטוב שכך, שכן כאשר המת נראה בונה החברה את גבולותיה. אך דבר אחד צריך להישאר חסוי: התשובה לשאלתו של האיש העברי, "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו". את התשובה לשאלה זו - שמו המיוחד של הקב"ה - שמעו כל העם בסיני ועתה היא סוד משותף.

אולי משום כך מסתיימת הפרשה במלים הבאות, שבהן הגופה נראית, שמו של המתווך בין המצווה לבין העם נזכר, אך שמו המיוחד של המצווה נותר סמוי מן העין: "וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן, ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו