בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבן דרך, ראש פינה

נתן זך הקיף את עצמו במפה תיאורטית, שהיתה לחלק מהמובן מאליו של קריאת שירה. הוא היה למונומנט. בכל פעם שניסה לזוז מהציוויים שלו-עצמו, נתקל באצבע מאשימה: אתה לא אתה

תגובות

"השירה שמעבר למלים" צריך היה להתכנס לפני ארבעה עשורים וטוב מאוד שכונס עכשיו. רובו מורכב מדברים שנכתבו בשנות ההפיכה הפואטית שהנהיג נתן זך. שום קבוצת גיל, בשירה שאחרי זך, לא זכתה לאידיאולוג מרכזי, שהיטיב להציב את קריאת הטעם שלו על פיגומים מוצקים של ידע ועבודה קשה. אני, שנכנסתי לעולם השירה אחרי שזך היה כבר אבן דרך, הכרתי רק חלק קטן מהמאמרים הללו, ואת רובם כהערות שוליים אצל מי שאכלו את זך הצעיר ולישלשו אותו בשדות התרבות האקדמיים.

זך יודע לקרוא שירה באופן מרתק. נוסף למה שכתב על ראב, קרני, רימון, לנסקי, שמעון צבר, רביקוביץ, אבידן, אבות ישורון, עמיחי, הוא כתב על ברנר, יעקב שטיינברג ודוד פוגל, שאותו גילה כחלק ממיפוי חדש, ומלאכת המיפוי הזאת היתה המלצה נמרצת לקריאה חדשה של הספרות שבתוכה נראה פוגל כנדבך מרכזי. גם ביאליק לא גילה את אבן גבירול, אבל ביאליק כינס את השירה הזאת לתוך תרבות התחייה. ואף שכל ההשוואות דינן להתמוטט, מפני ששום השוואה איננה זהות, אי אפשר לקרוא את המאמרים של זך, בלי לחשוב על ביאליק כמודל.

נוהגים לקשור את שתיקתו של ז'אן ז'נה לביוגרפיה שכתב עליו סארטר, "ז'נה הקדוש". ז'נה עצמו העיר, כמעט עשור לפני שהשתיקה השתלטה עליו, לז'אן קוקטו במכתב מ-1952: "אתה וסארטר הפכתם אותי למונומנט. אני מישהו אחר, ומישהו אחר זה מוכרח למצוא משהו לומר". מעבר למסורת החשובה של "אני הוא אחר", בשירה הצרפתית, המשפט הזה מהדהד מהספר של זך באורח פרדוקסלי. לא, אף אחד מהכותבים האקדמיים על זך לא היה סארטר ולא דרידה (של Glas, החיבור הענק על ז'נה).

זך עשה את ההפך מז'נה. ז'נה סוכם ביד רחוקים ממנו; זך סיכם את עצמו, הקיף את עצמו במפה תיאורטית, שהיתה לחלק מהמובן-מאליו של קריאת שירה. הוא היה למונומנט. בכל פעם שניסה לזוז מהציוויים שלו-עצמו, נתקל באצבע מאשימה: אתה לא אתה. עכשיו, כשכינס את מאמריו, רובם מהשנים המצוינות על הכריכה, חלקם מאוחרים יותר, הודה בעצם במקצת: זה האני הכי מובהק שלו, השנים ההן, שבהן כתב שירת-אני ועסק בביקורת מטעם האני.

לא היתה פינה בשירה העברית שלא הפך כדי לבסס מצע לשירה החדשה. כאשר השווה בין "גשם יורד בשדה הקרב" ל"הנה מוטלות גופותינו" ידע היטב מה הוא עושה, חיפש את המקום שבו המיתוס חייב למות, ולא השירה. לכן גם זיהה מוקדם מאוד את הזיוף בפרוזה של א"ב יהושע. מאמרו של זך על "מול היערות" הוא כמו נבואה על אותה ספרותיות-יתר, שכל בעל אוזן מבחין בה מיד.

ביקורתו של זך רועמת. הוא ביקש רגע שקט. גם כמצע לאחרים. נכון. הוא לא כתב למען הכלל, ואף לא לרגע מתוך הקרבה אלטרואיסטית. זה הדבר האחרון שאפשר לומר על פעילותו. ובאמת, בשנים שבהן עטה את גלימת האלטרואיזם נפל בפח הפארודיה. "איך זה שכוכב אחד" הוא המקסימום ההומניסטי שזך יכול היה להרשות לעצמו. המפעל שלו התרחש ברגע משמעותי, לפני ששקעה לגמרי שירת התחייה (דור ביאליק כבר אבד; טשרניחובסקי עדיין נלמד; וכמה עוד יכלו לעבור בקריאה שתוקה מהרגיסטר של ההברה האשכנזית לרגיסטר של ההברה ה"ספרדית", שלנו).

ואכן, הרגע ההיסטורי של זך היה רחב יותר מהקרב נגד אלתרמן. הנה, קראו כמה תנופה יש בדיון ההיסטורי: "'הצורות הגדולות' בשירה - הפואמה והשיר המהפכני רחבי הנשימה והיריעה, הן שדיברו ללבו של הדור והן שהכתירו את משורריו. בדור שגדל על ברכי הפואמות של ביאליק וראה ב'מסדה' של למדן את המשכן הטבעי, אף נכון היה לסלוח לאורי צבי גרינברג (כשם שנכון היה לסלוח לברנר) את ביקורתו האלימה, בזכות הפאתוס ה'נבואי' והרטוריקה המתנחשלת שלו, חזקה על שטיינברג, שהשקפת עולמו האסתטית התבססה על הפואטיקה של השורה ואת מיטב כוחו הוא מגלה בשיר הלירי הקטן, הכבוש, המעובד יפה והפסימי ביסודו, שלא יקסום למי שראה במשורר את מורה הדרך ההולך לפני המחנה".

ספק רב אם הדיון ההיסטורי הזה נכון. ספק רב אם ספרות בחסות פשעים שנעשו כאן היתה המלצה נכונה. המת בגנה של יונה וולך יכול להדגים זאת, והמורדים בפיקוד יוחנן מגוש חלב והשיכונים של העולים החדשים בשיר של מאיר ויזלטיר מדגימים זאת טוב יותר. אבל לא על הנכון מדובר כאן, אלא על המצע שזך פרש לשירתו ולדורו. (אגב, זך עצמו הצליף במנחם פרי, שהעז למחזר את זך, דווקא בזמן מלחמת לבנון, כמין התקפה עקרה על השירה הפוליטית; חבל מאוד שהמאמר החשוב מ-1983 לא נכלל בספר). מכל מקום, קל מדי ללמד תבניות בינאריות דוגמת "זך נגד אלתרמן". אפילו כלבים מצליחים ללמוד תבניות כאלה, ולא רק חוקרי ספרות קוגניטיביסטים.

השירה השתנתה מחוץ לתבנית של "חרוז מול לא-חרוז", ואולם, לפני כל דבר אחר ניצחה הקריאה השקדנית של זך בשירה שקדמה לו, והבלטת מה שנראה לו יפה, מה שנראה לו טוב, מה שנראה לו מחזק את עולמו-שלו.

ההארות שלו על המודרניזם הצרפתי והאנגלי, כמו היכרותו עם הרומנטיקה הגרמנית, הפכו אותו למבקר החשוב ביותר שפעל משך שנים רבות בתחומי השירה העברית (רוב חוקרי הספרות העברית אינם שולטים כלל בשפות אירופיות אחרות, להוציא את שמעון זנדבנק). אלא שבניגוד לשלונסקי לא היה לזך אומץ לקרב אליו גדולים. חלק גדול מן המאמרים נכתבו כאשר מאיר ויזלטיר, יונה וולך, דליה הרץ ויאיר הורביץ כבר פירסמו. אבל זך פחד מפואטיקה חדשה, שונה מהפואטיקה שלו (יוצא דופן היה חנוך לוין, תלמידו מן האוניברסיטה; זך פירסם ב"יוכני" את הפואמה הגדולה שלו "ברכות השחר").

הפחד איננו מגונה. הביקורת של זך מלאה פחד, למשל הפחד מהקלוז-אפ הנפשי, הגופני, הפיסי. מכל מקום, כאשר זך מתאונן על קריאה לא מספקת בשירתו-שלו, אין לו אלא לבוא בתלונות אל עצמו. לא היה משורר, שהקיף עצמו בכל כך הרבה ננסים אינטלקטואלים, ובלבד שיאמרו לו דברי שבח. מצד שני, כאשר משוררים מתלוננים על עצמתו ה"גדולה מדי" של זך בתוך שרשרת ה"דורות", ועל האפלת הבאים אחריו, כאילו השדה לא השתנה לגמרי (והוא השתנה במהירות), אין להם לבוא בתלונות אלא אל עצמם: זכו בני דורו של זך שהיה להם אידיאולוג ותיאורטיקן. אחרים היו עצלים מדי, מפונקים מדי, זהירים מדי.

אכן, זך האפיל על כל חוקרי הספרות, שכתבו בעקבותיו, ובדרך כלל נזקקו, כמוהו, לתיאוריות אנגלו-אמריקאיות כדי לקרוא שירה, כלומר התרחקו מהליבידו. עד אריאל הירשפלד לא קם מבקר שהצליח לומר משהו חדש. אך סמלי הוא שהכרך של מאמרי זך (שעליו טרחה דורית מאירוביץ ז"ל שמתה בייסורים), ראה אור ממש לפני שספרו של הירשפלד על ביאליק יצא לאוויר העולם ואולי שיחרר את השדה המחקרי מהפחד הגדול מפני הרגש, כלומר הגוף, כלומר הגוף בתשוקתו, בלשונו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו