בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאורטיקן שידע להיזהר מן הפח היקוש של התיאוריה

נתן זך, שהפנה שלושה דורות של משוררים אל שירה שהמוסיקה הגמישה שלה תעשה אותנו שותפים-יותר בעולם, הוא אותו זך שעשה הכל כדי להטיל ספק בשותפות-היתר שלנו בעולם הסובב אותנו, שותפות-יתר שעלולה לרסק את עצמותינו בעולם דחוס ולוחץ

תגובות

נתן זך: השירה שמעבר למלים, תיאוריה וביקורת 1954-1973, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, 477 עמודים

חמישים ואחת שנים עברו מאז פירסם זך את המאמר על אלתרמן. קשה להאמין שעבר זמן רב כל כך, כי עדיין לא פסקו הוויכוחים על המאמר הזה. לפעמים נדמה שההיצמדות למאמר על אלתרמן היא אובססיבית. היא מעידה על משהו תקוע, משהו לא מתפתח, במחשבה על השירה העברית (לא בשירה עצמה. היא דווקא מתפתחת ומשתנה להפליא). רבים מאוהבי הספרות הישראלית חיים היום טוב יותר, לדעתי, עם מאמרים אחרים של זך. דווקא כיוון שאותם הם לא מצטטים, הם לוקחים מהם באופן רענן יותר. הם מרגישים ספרות בעזרת הטעם של זך - ולעתים כנגדו. הם חושבים על ספרות בעזרת רעיונות שלו - ולפעמים כנגדם. כך נשמרת ב"רפובליקה הספרותית" הישראלית החיונית המתסיסה של זך המבקר, ולא רק של זך המשורר.

חמישים שנה אינן זמן ארוך בשביל שתישמר חיוניות של שיר, אבל הן זמן ארוך מאוד בשביל שתישמר חיוניות של ביקורת על שיר. מי שמקצועו הוא כתיבת ביקורת יודע שרוב המבקרים נחוצים לקוראים, במקרה הטוב, בזמן הופעתו של הספר המבוקר. האם מבקרים נחוצים לאוהבי ספרות שנים רבות אחרי כן? זה קורה, אבל זה נדיר. ואולי הראשון להבחין בנדירות הזאת הוא זך עצמו. שנים מלווה אותי המחשבה שזך דחה ודחה את כינוס מאמריו דווקא מפני שהוא יודע מניסיונו כקורא שיש איזה נס בהשתמרות של ביקורת, יותר מאשר בהשתמרות של שירה. ואת הנס הזה הוא רצה להשאיר במצב דיפוזי, כהשפעה מפוזרת ומחלחלת, בלי הכובד והסיכום שיש בכינוס. מכובדת מתאבנת, נמאסת, מבריחה את הדור הבא. גם כעת, כאשר הוא מכנס את מאמריו שנכתבו עד 1973, הוא נזהר מן החליפה המחויטת של המכובדות. אבל עוד כמה וכמה חומרים נוגדי התיישנות יש בביקורת של זך.

ראשית, להיות חצי. מבקרים עושים, במקרה הטוב, חצי עבודה. בלי, לפחות, החצי האחר, זה של היצירה שמבקר כותב עליה, אין חיים למאמר הביקורת. אולי שאלת השאלות שעומדת בפני מאמר ביקורת היא: איך להיות חצי? מהו חצי נחוץ, ומהו חצי שיחיה יום אחד בעיתון וימות למחרת? וזך הוא אמן גדול של החצי הביקורתי הנחוץ.

הכל מתחיל בכך שזך הוא מבקר - אינסטינקטיבי, רעב, תובעני - בשירים שלו, לפני שהוא מבקר במאמרים שלו. הוא משורר ששובר - בטובים שבשיריו - כל שלם לחצאים, ורבעים, ושמיניות. הוא שובר את השורה של השיר, ואת המוסיקה שלו, ואת ההיגיון שלו, כדי להכניס את הספק הביקורתי אל תוך עצמותיה של המוזה. שורות כמו אלה הכינו את זך להיות מבקר טוב: "אושר כזה, סבל כזה, אלה הן רק מלים. / הסתר את האושר. כנס את הסבל למקום / מחסה. כתוב רק כשהיד אינה / נצרכת למאום: גם לא למעות / מידי העולם. מעוות לא יוכל לתקון / אל תתקון לעולם" (מלים, "כל החלב והדבש").

אבל אולי ההבדל העיקרי בין שיר של זך לבין מאמר ביקורת שלו הוא שבשיר הוא חותך את עצמו באמצעות שאלות שהוא שואל, ובמאמר הוא ממשיך את עצמו אל שאלות שגם אחרים שואלים. במאמר "המבקר כמגלה" כתב זך שהתשוקה לגלות משוררים שקדמו לו, ונשכחו, מקורה ב"צימאון לדו שיח, לקירבה, לאחוות הקרובים לרגישות וליצירה. מפלט מן הבדידות והרגשת הרק אני". כאשר תקף זך משוררים (כמו אברהם בן יצחק), וכאשר הסתייג ממספרים (כמו עגנון), הוא זיהה משהו שחסר היה לו כאשר סיים לקרוא אותם, ואז הוא הציע גם לנו לחשוב על איזה מחסור, או איזו העלמה, בתרבות השירה שלנו.

מבקר שיודע להיות חצי קורא בזהירות מה שיש בשיר, ומחפש בזהירות את מה שאין בשיר, ומה שנחוץ שיהיה בעולם הספרותי שמחוץ לשיר. לפעמים הקסם של המוסיקה בשיר מעלים מאתנו את התוכן הרגשי של השיר. לפעמים הנוכחות הדומיננטית במשורר אחד (ביאליק) מסתירה מאתנו משוררים אחרים (אסתר ראב, חיים לנסקי, דוד פוגל). לפעמים העוצמה של אישיות המשורר (אבידן, או רביקוביץ) מסתירה את קווי השיתוף בינו לבין "אקלימה הסגנוני" של תקופתו. מבקר טוב מזהה שאלות טובות שנשארות אתנו אחרי הקריאה, ומסרב לשאלות לא טובות. מבקר שמפסיק לעניין אותנו יום אחרי שקראנו אותו לא מצא את השאלות הנחוצות, הלא-בנאליות, שיוצרות את הקונטקסט של הספרים. ספרות חיה בתוך קונטקסט שאיננו חולף אחרי רגע. זך תיאר את הקונטקסט של עצמו, ושל בני דורו, ולפעמים הוא גם עזר ליצור אותו.

שנית, רק לא "מר ספרות". האם זך שיכנע רבים ב"רפובליקה הספרותית" הישראלית שרע עשינו לעצמנו כשדחקנו אל השוליים את הרומאנים של אהרן ראובני? האם רבים קיבלו את דעתו ששטינברג הוא משורר מעמיק ולאה גולדברג היא משוררת שטחית? לא, בפירוש לא (אותי אישית הוא שיכנע ביחס לראובני, אבל לא ביחס לגולדברג). ועדיין המאמרים שכתב זך בעד ונגד הסופרים האלה, ואחרים, השפיעו וחילחלו אל עומק החושים הספרותיים של רבים, בלי קשר לשאלה אם השתכנעו מן המסקנות השיפוטיות שלו. כיוון שזך תיאר אקלים של תקופה, ולא רק שפט. אבל גם בגלל החיסון הטבעי שיש לו מפני הסנוביות האורבת לכל מבקר ספרותי - זו הסנוביות של הכוח המדומה.

מוסרים לידיך סופרים לשבט או לחסד. ממנים אותך למחלק ציונים, למדרג דירוגים, לממליך מלכים. ואז הסיכון המקצועי שלך הוא אשליה של כוח. מה עוד שלא יחסרו אף פעם אידיאולוגים של ספרות (שלשום הם היו מרקסיסטים, אתמול הם היו לאומנים, היום הם פוקויאנים) שיספרו לך שספרות היא כוח, ורק אחר כך כל דבר אחר. ואם ספרות היא כוח, מי עוד בעל כוח כמו הוד רוממותו המבקר? לא כדאי להתחסד: למבקר יש כוח מסוים. קוראים מצפים ממנו גם להגיד להם מה לקרוא ומה לא. ובלי טעם אישי במאמר ביקורת, אין למאמר טעם ואין לו ריח. זך לא בורח מן התפקיד השיפוטי של המבקר, לפעמים הוא אפילו מתענג עליו. אבל הוא עושה הרבה, ובמכוון, כדי לברוח מן המעמד של "מר ספרות".

אחרי שהוא משבח מישהו שרבים התעניינו בו, כמו פוגל, הוא כותב מאמר על מישהו שאיש מלבדו לא טרח לעסוק בו - כמו שמעון צבר. אחרי שהוא מגן על "האקלים הסגנוני" המשותף לבני דורו (ספרות בלי ודאות לגבי העולם שסביבה), הוא מפרסם מאמר על חולשתו של "האקלים הסגנוני" הזה, אקלים שנמצא גם בשיריו שלו ("ספרות בלי עולם" היא, בעיניו, ספרות פגומה). והוא גם מחמיר במיוחד בחולשות שהוא מוצא דווקא אצל המשוררים האהובים עליו ביותר מבני דורו - דליה רביקוביץ ויהודה עמיחי - כי רוח הזמן יקרה לו מכדי שיהפוך אותה לרוח הקליקה.

התוצאה של ביקורת כזאת היא שהממד השיפוטי לא נעלם ממנה, וגם לא מופיע בה מבויש, אבל השאלה איזה ציון נותן זך לסופר היא רק שאלה אחת שהוא מתעניין בה. כמו השאלה איך דווקא החולי הוא מתק הסתרים של סופר (ברנר). או השאלה מה עושה משוררת( אסתר ראב) בקוצים ובפרחים שהיא מביאה אל שיריה. או השאלה מה הפסדנו אצל משוררים ששכח הוא, ושכחנו כולנו (אביגדור המאירי או חבצלת חבשוש). ואם כדי להימנע מחד ממדיות ביחס לתופעה בחיים הספרותיים, זקוק זך למאמר שכתב אחרי 1973, הוא מתעלם ממסגרת הזמן של הכרך הזה ומביא גם אותו.

התוצאה היא מבקר מתעניין, לפני שהוא מבקר שופט. התוצאה היא מבקר שחי את חייה של הספרות ,וכאשר הוא ניגש להגיד את דעתו עליה הוא עושה זאת כשותף, כאחד מקהילת קוראים, וגם כאדם מתלבט שעלול לטעות, ומספר לנו כשהוא טועה (בשולי העמודים של כמה מן המאמרים בספר הזה הוסיף זך הערות קטנות של ביקורת קטלנית על דעות שהביע לפני שנים. מי שיקרא בזהירות ימצא שגם על אלתרמן הוא לא חושב היום בדיוק מה שחשב פעם). התוצאה היא ביקורת שלמדה קודם כל מיוסף חיים ברנר ומשלמה גרודזנסקי (ות"ס אליוט המבקר נמצא גם הוא ברקע). כמו ברנר, זך מותח ביקורת בשצף קצף ומשבח בלב נרגש. כמו שלמה גרודזנסקי, הוא מחשיב מאוד את הטעם האישי בספרות. אבל כמו ברנר וכמו גרודזנסקי, הוא יודע שמבקר שבונה לעצמו - משיפוטיו ומטעמו - פרסונה של "מר ספרות" הוא סנוב שחי באשליה של כוח.

לסופר אין דיוויזיות ולמבקר אין ממשלה. יש לו כוח אבל בלי שקורא יסכים אתו, וירגיש יחד אתו, כל כוחו פג. זך כותב ביקורת כמי שכוחו עלול לפוג כל רגע, ולא שוכח לכתוב גם על סופרים שכוחם אכן פג. כי ספרות חיה על קו הגבול של הסתכנות ושל הכישלון. והוא גם כותב כמי שכוחו-כמבקר צריך גם הוא לפוג מיד אחרי שהוא מופיע, כדי לפנות מקום לאהבתו, לשותפותו, לספקותיו.

שלישית, זהירות: תיאוריה. כותרת המשנה שבחר זך לכרך הזה היא "תיאוריה וביקורת". מבקר ספרות שאומר שאין לו עניין בתיאוריה דומה לאדם שמבקש כוס מים בתנאי שלא יקבל שום נוזל. אי אפשר לכתוב מלה אחת על שיר בלי לנסח עליו הכללה, והכללה היא גרעין של תיאוריה. שיר מציף את הקורא בפרטים חושניים ומחשבתיים. אבל מבקר חייב להתרחק מן השיר ולהגיד על השפע שבו משהו שתמיד יש בו איזו שהיא הכללה, איזו שהיא הפשטה (לכן אין מבקר שלא משאיר לעצמו כמה שעות ביום שבהן הוא קורא מתמכר ושתקן). זך לא מתעלם מן ההפשטה ולא עושה אותה במובלע. הוא מביא אל השירה תיאוריות - תיאוריה של ברגסון על הזמן, ותיאוריה של ברנר על "הז'אנר הארצישראלי ואביזרייהו", ותיאוריה של סיני אוקו על ההנאה שבריתמוס.

ויש גם איזו מעטפת תיאורטית כוללת לרבים מן המאמרים שבקובץ הזה. רובם נכתבו כאמור בין 1954 לבין 1973, וזך - כמו רבים מבני דורו ובעקבות בנימין הרשב שהשפיע עליו באותה תקופה - כתב אז תחת ההקרנה של ה"ניו קריטיסיזם" האנגלי והאמריקאי (ומקורותיו בפורמליזם הרוסי). זו התיאוריה שדחתה את ההסברים ה"חוץ-ספרותיים". זו התיאוריה שההקשר ההיסטורי, או הפסיכולוגי, או הפילוסופי, של השיר נראה לה בלתי רלוונטי, וגם מפריע, ליכולת שלנו לקבל את השיר כשיר, ולא כמאמר בחרוזים, ולהרגיש את הדקויות שלו.

זך בא אל השירה עם תשוקות רבות, ואחת מהן היא תשוקה תיאורטית. הוא רצה לשים את השירה העברית בתוך מערכת האמונות והדעות של בני דורו, והוא שש אלי קרב. כי הוא רצה להסיר מן הדרך אסתטיקה - ולא רק משוררים מסוימים - שעשתה את השירה העברית למשרתת של אידיאולוגיה היסטורית, וכבלה את המוסיקה של השירה - שהיא, בעיניו, היקר בנכסיה של השירה - אל המונוטוני והמכני.

וזה מאמץ תיאורטי שהצליח. הוא נקלט. הוא השפיע. אחרי מאמריו של זך כמעט שלא נכתבה בעברית שירה במשקל סדיר, ובחרוז סופי סדיר (עד שהופיעו דורי מנור וחבריו). וגם באשר לפרוזה, לא כדאי להתעלם מן הנטיות התיאורטיות של זך כאשר מנסים להבין לפחות את ההתחלות של יהושע, ועוז, ועמליה כהנא-כרמון. אבל זך המבקר הצליח גם מכיוון שהיה תיאורטיקן שידע להיזהר מן הפח היקוש של התיאוריה, בעצם מן הפחים הרבים.

אינטלקטואלים לא רק צריכים תיאוריות כדי להסביר ספרות, הם גם נמלטים אל תיאוריות מן העושר של הספרות. שוב ושוב אנחנו מוצאים מבקר שמתחיל מאמר עם רעיון תיאורטי מצוין, וגומר את המאמר עם נדנוד תיאורטי מייגע. זך נמשך אל האור שמאירה תיאוריה את הסוד שבספרות (הוא רומנטיקן שנהנה למרר את חייה של הרומנטיקה), אבל הוא בורח מכל מיטת סדום תיאורטית שמתאימים אליה שירים אחרי שקיצצו להם ידיים ורגליים. הוא משתמש בתיאוריה במאמר אחד, ואז מביא תיאוריה מנוגדת במאמר שני.

באחד המאמרים מצטט זך את אליוט שהכלי החשוב ביותר של מבקר ספרות היא "הרגישות לעובדות". תיאוריה יכולה לחדד את החושים לגבי עובדה בשיר, אבל אותה תיאוריה עצמה יכולה להיות גם מברג שפתח בורג או שנים ואחר כך מנפנפים בו בלי סוף. יסלח אלוהים למבקר שמברגי הניתוח שלו נמצאים במאמרים שלו יותר מן השירים שהוא אוהב. וזך יודע את זה.

נכון שהוא נוטה אל ההתרכזות בטקסט עצמו ברוח ה"ניו קריטיסיזם", אבל במאמר על נסים אלוני הוא שואל בקול גדול מה שה"ניו קריטיקס" אסרו לשאול: לאן נעלם העולם שהמלים מייצגות? נכון שהוא לוקח אל שלונסקי את התיאוריה של ברגסון על הזמן, אבל אל שטיינברג הוא לא לוקח אותה, שמא ברגסון ישתיק את "הקול המחריש" של שטיינברג.

פח יקוש אחר הוא "תיאוריה כתעודת ביטוח של צדק". מבקרי ספרות רוצים להיות לא רק מדויקים כלפי הספרות, אלא גם צודקים כלפי העולם. זה יפה וזה נחוץ. שירים וסיפורים עושים את העולם למקום טוב יותר, וראוי לחפש תיאוריות שיבססו את הטוב הזה. אבל סנטימטר אחד מן המבקר שתיאוריה ספרותית שלו היא גם תיאוריה מוסרית, נמצא המבקר שבורח מן המורכבות של היצירה אל המקלט הבטוח של הצדיק המקצועי.

וזך הוא אמן של הסירוב לצדיקות המקצועית - גם כמשורר אירוני וגם כמבקר לא-דוגמטי. אם ביקורת נמצאת בהכרח במרחק נחוץ מן היצירה - נחוץ כדי שהחושים יקלטו אותה ונחוץ כדי שהמחשבה תמקם אותה בעולם - הרי המוסרנות מאבנת את המרחק הזה. מול כל היצירות עומד מבקר צודק אחד, במקום צודק אחד, ומצפצף צפצוף צודק אחד על המורכבות והסתירות שספרות טובה מציעה. זך, שהפנה שלושה דורות של משוררים אל שירה שהמוסיקה הגמישה שלה תעשה אותנו שותפים-יותר בעולם, הוא אותו זך שעשה הכל כדי להטיל ספק (באמצעות יוסף צבי רימון או באמצעות גבריאל פרייל) בשותפות-היתר שלנו בעולם הסובב אותנו, שותפות-יתר שעלולה לרסק את עצמותינו בעולם דחוס ולוחץ. מטיפים, זוכר זך, הם לא רק מבקרים חלשים, הם גם מבקרים שמתיישנים מהר.

רביעית, תן חיוך. על כריכת הספר מופיע תצלום של זך במבט רציני מאוד. אבל מי שיקרא את הספר ימצא אחת לעשרה-עשרים עמודים מבקר שמחייך. הוא מעיר הערה עוקצנית, או כותב פרודיה קטנה. והוא גם מביא משיריו שלו את האירוניה העצמית הידועה שלו. זך זוכר שלא כדאי לכתוב ביקורת בלי קצת הומור. גם מכיוון שההומור רואה מה שרק הוא רואה, וגם מכיוון שכובע הליצן שומר עלינו מפני מכובדות חנוטה, וגם מכיוון שקצת מצחיק המקצוע הזה: לקום בבוקר ולמתוח ביקורת על עבודתם של אחרים.



נתן זך. רק לא ''מר ספרות''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו