בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפשי שלי בתופת

לאה גולדברג מציירת את "הקומדיה האלוהית" בשמן ובשיריה

תגובות

חודשים ספורים לאחר עלותה ארצה מצאה לאה גולדברג ידיד נפש חדש, שליווה אותה מאז ועד ימיה האחרונים. האיש היה יוסף אופין מקבוץ אפיקים. כאשר גיליתי ב-2010 את 42 המכתבים ששלחה המשוררת לאופין, מצאתי גם שלושה ציורי שמן שלה שקיומם לא נודע ברבים. בחייה הציגה גולדברג את ציוריה האמנותיים בשתי תערוכות בלבד, בבית האמנים בירושלים ובכפר מנחם. אולם בשתיהן הוצגו רק ציורי קולאז'.

צילה גולדברג, אמה של לאה גולדברג, ראתה ביוסף אופין את החתן שלא היה לה. לכן העניקה לו, לאחר מות הבת, מתנה מיוחדת במינה: שלושת ציורי השמן שציירה בתה, כנראה בשנת חייה האחרונה. על גב שלושת הציורים רשמה צילה הקדשה. הציורים של לאה גולדברג שקיבל אופין אינם נושאים כותרות, אך לא קשה לזהות את הסצינות הנראות בשניים מהם. נושאיהם שאולים מן "הקומדיה האלוהית" של דנטה: האחד מן "התופת" והשני מ"טור הטוהר". נושאים אלה העסיקו אותה גם בשירתה באותם ימים. ייתכן שאז כתבה את מחזור השירים שלה "עם קריאת דנטה", שנמצא בעזבונה והתפרסם בספר "שארית החיים". לאה גולדברג לימדה את "הקומדיה האלוהית" באוניברסיטה העברית בירושלים וידעה פרקים שלמים ממנה בעל פה. ביומנה הזכירה פעמים רבות את התלהבותה מיצירה מיוחדת זו, שליוותה אותה עד יום מותה.

בציור המייצג את התופת ניצבים דנטה ומלווהו וירגיליוס במעגל השני, שמתייסרים בו בסופה נשמות החוטאים בתאוות הבשרים. דנטה תיאר את הסופה המסחררת בקנטו 5 ("התופת", עמ' 40-45, בתרגומו של עמנואל אולסבנגר):

כפרש הזרזירים כנף בחרף,

ובמחנה רחב, עצום יעופו,

כן בסופה נשאו רוחות הרשע:

מפה מכה, מרום ותהום נסחבו,

ואין להם ולא תצמח תוחלת

כי ענוים יכלה או יגרע.

על פי "התופת", דנטה הצביע בידו, בצפותו בנשמות הנענשות, על זוג צמוד שדאה יחדיו והזמינו לשיחה. גולדברג היטיבה להעביר בציורה את תחושת הסחרור של הנשמות, מבלי להתמקד בזוג הצמוד. אולם בשיר "עם קריאת דנטה", שנמצא בעזבונה, התייחסה לזוג הנאהבים, פרנצ'סקה ופאולו, כאל נושא השיר. השניים נרצחו על ידי בעלה של פרנצ'סקה, שהיה גם אחיו של פאולו. כשנשאלה פרנצ'סקה על ידי דנטה, מה עורר את תאוותם, ענתה כי הקריאה המשותפת בסיפור אהבתו של סר לנסלוט לגבירתו המלכה גויניבר, מאגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, עוררה את תאוותם האסורה. כשנכנעו לתאוותם נשמט הספר מידיהם והם לא שבו לקרוא בו.

בקנטו 5 (פסוק 138) מצוי במקור האיטלקי המשפט הבא: non piu leggemmo avanti ("ביום ההוא קרוא בו לא הוספנו", בתרגום אולסבנגר). משפט זה, באיטלקית, שימש מוטו לשיר הראשון במחזור שלושת השירים של גולדברג, "עם קריאת דנטה", שנמצא בעזבונה. הדוברת בשיר הראשון של המחזור היא המשוררת, המזדהה עם פרנצ'סקה ששמטה את הספר מידה ("שארית החיים", עמ' 52-54):

כל השמים

נותרו בחוץ עם קיץ מלהט.

ופה בחדר רק אנחנו -

עם ספר שקראנו

ושכחנו.

בסוף קנטו 5 של "התופת" (פסוקים 141-142) מתוארת התעלפותו של דנטה, לאחר ששמע על אהבתם ועונשם של פאולו ופרנצ'סקה:

ואתעלף כפשע מן המות,

נופל כמו גופה מתה נופלת.

מכאן אנו למדים כי לדנטה היה יחס אמביוולנטי לפרנצ'סקה. מצד אחד מיקם אותה בשאול, כיוון שראה בה נואפת חמדנית. מהצד האחר ריחם עליה והתעלף, כאשר ראה אותה מתענה בתופת. כמוהו גם גולדברג ידעה לגלות יחס אמביוולנטי לאנשים. בשיר השני של מחזור "עם קריאת דנטה" המשוררת מזדהה דווקא עם דנטה:

"נפלתי כגויה מתה נופלת" -

ברחמי

נפשי שלי בתפת

אשר בסכלותי ולתמי

במו ידי בניתי לעצמי.

היכולת של גולדברג להזדהות, בעת ובעונה אחת, עם פרנצ'סקה החוטאת ועם דנטה שהחליט למקם אותה בתופת, אופיינית לכל אהבותיה. היא היתה מסוגלת לחוות את האהבה ולמתוח ביקורת עליה, בעת ובעונה אחת, כאילו שתי נשים חיות בתוכה. בעוד שבשיר הראשון והשני של המחזור מזדהה גולדברג עם פרנצ'סקה ודנטה, הרי בשיר השלישי היא מקנאה בפרנצ'סקה שאינה לבדה אפילו בגיהנום, בעוד היא עצמה נותרה לבדה. כאב הבדידות הציק לה יותר מכאביה הפיסיים. על כך כתבה בשיר השלישי של המחזור ("שארית החיים", עמ' 54):

בחייהם ובמותם לא נפרדו.

וזה היה חזון הגיהנום.

ערב.

הארץ נושמת אדי נשימת שמיה.

ואני לבדי.

בציור השני של גולדברג, המייצג כנראה את טור הטוהר (הפורגטוריום), נראה מלאך מעופף מעל קהל גדול הנושא אליו עיניים. בקנטו 2 של "טור הטוהר" נזכר מלאך צח כנפיים וזוהר הנקרא גם "עוף גן עדן". מלאך זה משיט את ספינת הנשמות הבאות אל טור הטוהר. מסופר בקנטו זה על מאה נשמות היורדות מהספינה, ממתינות להדרכתו של המלאך. בציורה מצליחה גולדברג לשחזר את תחושת האור והבוהק המקיפה את המלאך המעופף. בעשותה זאת, הביעה זיק של תקווה - התקווה שאבדה ואיננה בשיריה העוסקים במלאכים. בשיר "המלאך" משנת 1940 (לאה גולדברג, "שירים" א, עמ' 232) גילתה המשוררת את המלאך בדמות אנושית עלובה, בשולי היישוב. הוא לא נוטל חלק בהצלת בני אדם, "ומעל לראשו מהבהבת הקשת, וכבים לרגליו הנרות". במחזור "שירי האשה הזרה", מקיץ 1961, כתבה גולדברג ("שירים" ג, עמ' 30):

אלך ברגלים כושלות - לא יתמך בי מלאך -

להביא פטריות יערך אל מלכות השמים.

השיר "נעילה", שנכתב לאחר סיומה העגום של פרשת פאולו ויוונטה, אהובה האחרון של גולדברג, נגמר בסופו בהכרזה דיכאונית שבה היא מקוננת על מות מלאכיה ("שירים" ג, עמ' 262):

"איני זוכרת איך מדברים אל מלאכים מתים בשעת הנעילה".

המלאך שאכזב אותה כל חייה ולא בא לעזרתה מופיע בציור השמן שלה כדמות מושיעה ומדריכה. האם דווקא לפני מותה האמינה המשוררת בסתר לבה שהמלאך לא יפנה לה עורף?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו